"נקמה" בנוסח הרב מצעללע ור' משה פראגר

מאת: יעקב רוזנפלד

במהלך הרצאה שמסרתי באחרונה בישיבת באבוב בת ים סיפרתי על מידת הרחמנות של יהודים רחמנים בני רחמנים, ניצולי שואה שבורי לב שלא איבדו צלם אנוש, ועל אף צו הנקמה שבער בליבם מעולם לא העלו על דעתם לפעול כפי שנהגו מעניהם ושוביהם, גם כאשר נִקרו לפניהם הזדמנויות כאלו.

היינו אז בפרשת "ראה", ודיברתי על "מתנת הרחמים" שקיבלנו מהקב"ה. כסימוכין, הבאתי את דברי האור החיים הקדוש על פרשה זו:

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת לזה אמר להם הבטחה שייתן להם ה' רחמים. הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך, העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן. (אור החיים פרשת ראה)

דיברתי על מורשתנו כ"רחמנים בני רחמנים" – מורשת אבות מדורי דורות, מורשת שמושרשת כה עמוק עד שהיא חלק מהאישיות התורשתית שלנו, וכנאמר בתלמוד (מסכת ביצה דף לב, ב):

…אמר רב, כל המרחם על הבריות – בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. וכל מי שאינו מרחם על הבריות – בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

דיברתי על העדויות שנערמו בארכיוננו על מידת העדינות של ניצולי השואה שלמרות צוו הנקמה שבער בהם, מעולם לא העזו ולא העלו על דעתם לנהוג כפי שנהגו רוצחיהם החייתיים.

באותו יום, עת ישבתי לטפל בחומרים של פרויקט ההנצחה של מחנות העקורים, צצה מול עיניי פיסת נייר שכמעט דילגתי עליה, אך במקרה עברתי עליה ברפרוף, והתרגשתי לקרוא את עדותו הנפלאה של מייסדנו, הסופר וההוגה הבלתי נשכח, ר' משה פראגר ז"ל, על ביקורו בצעללע, שנתיים אחרי המלחמה.

הגרי"מ אולבסקי זצ"ל

על צעללע עוד נכתוב כאן בעז"ה בקרוב, שם פעל הגאון החסיד רבי ישראל משה אולבסקי בקרב שארית הפליטה, ניצולי ברגן ברזן. ראויה צעללע שהדור הצעיר ידע במידת מה על נהרות מסירות הנפש ואהבת ישראל שפיכו בה לפני שמונים שנה בדיוק. צעעלע הייתה מפעל אדיר של איש אחד, ניצול שואה אף הוא, ובעז"ה בפועלו המדהים נעסוק בימים הקרובים במסגרת הפרויקט "תחיית החיים" – שמונים שנה לתקומת שארית הפליטה.

במסגרת זו נעלה על נס את פועלם של יחידי הסגולה שהתעלו על כאבם והבעירו אש של תקווה וחיוניות בקרב שארית הפליטה ברוח ישראל סבא. בזמן איסוף החומר התיעודי והכתוב נפעמנו מהאנשים ומהחזון שלהם; הוקסמנו מהמסירות ומהאמונה; התרגשנו מההצלחה שלהם למצוא מסילות לליבם של כה רבים שאיבדו הכול, אבל את הרוח ואת הנשמה הם לא איבדו.

תמונות מצעעלע.

ר' משה פראגר.

הינה הקטע של ר' משה פראגר ז"ל, רשמי ביקורי בצעללע, שנת תש"ז.

תקופת היגון של מחנות שארית הפליטה בגרמניה הנאצית השסועה וההרוסה. שנת תש"ז (1947), כבר שנתיים לאחר מפלת היטלר, אולם יהודי המחנות עדיין נמקים ביגונם. אין להם לאן לפנות. ממלכת בריטניה אוחזת בחוזקה בשערי ארץ ישראל הנעולים.

נוטל אני אפוא את מקל הנדודים ומסייר במחנות.

צעללע שוכנת לא הרחק מהנובר. שם הצית הרב הבלתי נשכח ר' ישראל משה אולבסקי ז"ל אש קודש של התעוררות והתחדשות. ואני בעצמי נצר יחיד ממשפחה עניפה של קדושים, ה' ינקום דמם, נסחף גם כן מהבשורה הלוהטת: מחורבן לתקומה.

"עם ישראל חי" – מתנוסס לו דגל באותיות ענק על האוטומוביל של הרב אולבסקי שהשיג לצורך התנהלותו. אבל מה פירוש המשפט "עם ישראל חי"? חיים! פירושו חיים יהודיים אמיתיים, עם שמירת שבת וכשרות. כזה רב פלאי הוא, שבגודל מסירות נפשו הבהב, הצית והדליק אחריו את כל בני עדתו כיהודים כשרים ונאמנים.

מספר לי הרב הנלבב אפיזודה אופיינית מימיו הראשונים לאחר השחרור של מחנה צעללע – ואני מקשיב והתפעמותי גוברת:

"מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ"? האם אפשרי להאמין בכזה מין סיפור מופלא? אבל בכל זאת הרי הייתי לכך עד ראיה.

צעלע היתה מחנה כפיה, גיהנם של מטה. רק גברים יהודים, כולם איברים מדולדלים מתוך משפחות שנכחדו. כל אחד מתאבל, מיותם, קרוע מההורים, הנשים, הילדים. אוי, געוואלד, הילדים!…

וכאן אל תוך המחנה הזה של היהודים המשוחררים הטריים, נקלע בטעות ילד גרמני, "שייגץ" בלונדיני בגיל 5-4.

פותח אחד היהודים הכאובים וזועק בקול קורע לב: "הוא יהיה 'כפרה' על שבעת ילדיי!

ה'שייגץ' הזה לא יצא מכאן חי!"

רץ יהודי נוסף אל עבר ה"שייגץ" המבוהל בקול בוכים: "אביך, חייל, ואולי אפילו איש ס.ס., חיסל את כל הקרובים אל לבי! כל בני עירי. אתה תהיה 'כפרה' עבור כולם"…

כך נסחף כל המחנה באש של צימאון לנקמה.

אבל איך בכל זאת הסתיים המקרה ההזוי הזה?

אוי, ריבונו של עולם. החל מאז גלות מצרים נחתמו היהודים כ"רחמנים". והשטן בעצמו לא היה מסוגל לכבות את ניצוץ הרחמים מלבבות היהודים.

השמעת? ה"שייגץ" הקטן החל בוכה וקורא: "מוטי, מוטי" (אמא, אמא). ולפתע התפכחו כל אותם צמאי הנקמה שביהודי המחנה והחליטו פה אחד, כשגם אני מצטרף להחלטתם, למסור את הילד הגרמני התועה למפקדת משטרה גרמנית כלשהי.

זו הייתה ההבעה הקצרה של הרב. ואני, שתוך כדי נדידה בין המחנות קלטו אזני הרבה גניחות ואנחות של "נקמה נקמה" – ממש התחשמלתי ממאורע דרמטי זה, המוכיח שיהודים מעולם לא איבדו, חלילה, לרגע את צלם האלוקים הטבוע בדמם! מסר זה נקלט אצלי כנקמה.