"נדם לבם של ישראל"

הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, ערב תשעה באב ת"ש, וילנא

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בשנת תרפ"ב, לפני מאה שנה בדיוק, רעש וגעש עולם הישיבות בליטא בפרט, ובמזרח אירופה בכלל, כשהגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל הוציא לאור את הכרך הראשון של ספרו "אחיעזר".

רבי חיים עוזר היה גדול הדור, ושמו היה מעורר רטט של הערכה והערצה בכל רחבי תבל.

הרב חיים עוזר גרודזינסקי בצעירותו ובזקנתו

הוא עמד על ערש אגודת ישראל בשנים שבין שתי המלחמות יחד עם גדולי צדיקי פולין, והתווה את דרכו של עולם הישיבות בכל העולם כולו.

רבי חיים עוזר היה ראש מועצת גדולי התורה, הוא הקים את ועד הישיבות ועמד בראש קרנות העזרה והסיוע שהצילו מאות אלפים מרעב וממוות בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה.

דבריו היו בעלי משקל מכריע בכל שאלה ציבורית ודמותו הטהורה הקרינה הוד והדר, עוז ותעצומות לעם באותם "ימי הרת עולם", עת התאושש העולם מהטרגדיה שהמיטה עליו מלחמת העולם הראשונה, לאחר ששינתה פני תבל ובלבלה את כל העולם היהודי התורני הענק שהיה מפוזר ומפורד ברחבי רוסיה, ליטא, פולניה והונגריה.

העולם שהתחיל אז להתאושש לא העלה על דעתו לקראת איזה חורבן הוא "מתכנס" בעוד שנים ספורות. המצב הכללי היה קשה, הן ברוח והן בגשם, וקול ההנהגה הרכה, הסבלנית, האחראית והאיתנה שבקע מפיו של מנהיג הדור רבי חיים עוזר היה מהלך קסמים על לוח ליבם של מאות אלפים מישראל, שהיו מעריצים ומקדישים את ה"זקן מלא רחמים" שהיה מנחמם ומעודדם ועושה גדולות ונצורות "שלא תשתכח תורה מישראל".

"הלוך להרגיעו ישראל", זאת הייתה התחושה סביב מנהיגותו של רבי חיים עוזר. הוא היה מתגורר בווילנא אולם מצודתו הייתה פרושה על כל העולם כולו, וגם על היישוב הישן והחדש המתפתח בארץ ישראל.

רבי חיים עוזר, חיוך נצחי היה משוח על שפתיו וליבו רך כחמאה. לא היה רגע דל במעונו. יהודים היו נכנסים אליו ופורקים בפניו את חבילותיהם והוא היה מבין ומאזין, מביט ומקשיב, והיה משכיל אל דל ומחיש ישועה לקרובים ולרחוקים.

הרב חיים עוזר גרודזינסקי מוסר שיחה בין עצי החורש, בעת שהותו במקום נופש

בהקדמה לכרך הראשון של ספרו הגאוני "אחיעזר", הספר שכבש את כותל המזרח של עולם הישיבות ומהווה עד היום חוד החנית בספרות הלמדנית, ומיטב המוחות היהודיים הוגים בו בעמקות ובחריפות, ויצא לאור כאמור בשנת תרפ"ב, לפני מאה שנה בדיוק, כתב רבי חיים עוזר:

מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב כל לב חושב. האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור עולם? הלא ישאל השואל: עם ישראל טובע בים של דמעות, ואתם אומרים שירה?

היכל ה' בוער כולו באש הלהבה שאחזה בארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?

את הדברים מביא הגאון רבי ש"י זווין במאמרו על רבי חיים עוזר שפורסם בביטאון "בית מדרש" בשנת תש"א, והוא מסביר:

"הימים ימי שינוי הערכים העולמיים. הימים ימי פרוץ גדרי עולם. בין במובן המדיני ובין במובן האידיאולוגי, והימים ימי ביכורי ההיטלריזם בגרמניה מצד זה, וראשית הריסתו של הקיבוץ היהודי הגדול שברוסיה מצד זה, ועוד לא נרפא העם היהודי שבשאר התפוצות ממכותיו שהוכה בימי מלחמת העולם הראשונה".

מחשבות התוגה היו חודרות ונוקבות, ממשיך הרב זווין ומתאר, אבל איתן ותקיף הוא הביטחון של גאון ישראל:

זה כח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים. גם כשחרב חדה הייתה מונחת על צווארו, תורת ה' הייתה שעשועיו כל היום… כל מקום שהלך ישראל עם מקל נודדים, כל מקום שגלה, שכינה עמו, ושם הכין משכן אהלו ללימוד התורה. גם בימי השמד, הגזירות, הרדיפות והטלטולים, עמלו במסירות נפש להכין מכון לתורה… והיא שעמדה לנו להחזיק קיומנו כהיום הזה לבלי התבולל בין העמים.

משלחת של רבני 'קרן התורה' בגרמניה בביקורה אצל הרב חיים עוזר גרודזינסקי בוילנה

"שבע עשרה השנים שחלפו מאז תרפ"ב עד תרצ"ט הוסיפו להגאון טרדות ותלאות פרטיות וכלליות, עסקי הציבור בכלל וסידור ענייני הישיבות הגדולות והקטנות בפולין וליטא בפרט סבוהו והקיפוהו, עליו היו כולנה. אבל גם צרות הכלל הלכו במשך הזמן הלוך וגדול", ממשיך ומתאר הרב זווין, ובסוף הדברים מצטט את השורות המזעזעות שחקק בראשית החלק השלישי של ספר אחיעזר, אותו הוציא לאור בשנת תרצ"ט, ממש ערב פרוץ מלחמה העולם השנייה:

לא היתה כזאת גם בימי הביניים אשר הגולה כמדורת אש בתי מדרשות וספרי תורה נשרפים בראש כל חוצות… קהילות ישראל גדולות וחשובות, נתלשות ממקומם, שערי מדינות נעולות בפניהם, נעים ונדים בין גלי ים…

עם ישראל כולו טובע בנהרי נחלי דם ובים של דמעות עשוקים ורצוצים אוי מה היה לנו

האור אשר זרח לנו ממזרח, מארץ חמדתינו, הועב בענן כבד, אשר לא נדע מה ילד יום.

ובדבריו הוא פונה בבקשה מכל אחד:

לדבר השכם ודבר ולחזק ידיים רפות לעמוד בניסיון ולבטוח בה' כי מתוך צרה ימציאם פדות ורווחה…

בנטות צללי ערב

בפרוץ השואה, וכבר היה רבי חיים עוזר חולה ורפה כוח, פעל בכוחות לא לו להעביר אינספור תלמידי ישיבות מפולין הכבושה לליטא, אך כל מזרח אירופה כבר היה אפוף באבק שרפה. אווירת מלחמה שררה באוויר, ורבי חיים עוזר במנהיגותו הנשגבה הנהיג את העם כבקרת רועה עדרו. במסירות נפש, עד הסוף.

לגדלותו וקדושתו של רבי חיים עוזר והנהגתו המופלאה אפשר להקדיש ספר עב כרס, כי את כולו נתן עבור כלל ישראל ועל עצמו ויגונו לא חשב, כי רוב ימיו בצער היו, מלאי עוגמת נפש ומכאובים שלא ניכרו על פניו מעולם ואיש לא ידע עליהם כי אם הוא ובוראו, הוא ואולי מתי מעט מסובביו, באי ביתו הבודדים. בת יחידה הייתה לו, והיא הייתה שעשועיו ונחמתו עלי אדמות, ובמותה והיא בת עשרים שנה בלבד, אחרי כמה שנות מחלה קשה, נותר ביתו ריקם, לעולם, כבר לא זכה להיפקד עוד. אולם על פניו לא ראו שום אותות תוגה ויגון, כי מגן ומושיע היה לרבבות אלפי "יחידים" מישראל שהיו פורקים בפניו חבילות תלאותיהם, ומעוז ומגדל אור לעולם התורה והישיבות, וכלל הציבוריות היהודית-חרדית שהוא היה נושא עולה ומנווט דרכה. גם בשנות גלותו ליקטרינסלב, בסיום מלחמת העולם הראשונה עד שנת תרע"ט, פעל ללא לאות למען כלל ישראל ובנה שם עולמות של תורה וחסד ולא חס על עצמו ועל כוחותיו כלל.

עד כמה היה נתון ומסור כולו לדור ולא ראה את עצמו כלל ועיקר, נלמד מהמעשה המדהים הזה שסיפר קרוב משפחתו:

בשעה שהגיעה אליו הבשורה המרה על מות בתו היחידה, לפני הלוויה, אץ רץ מהר לחדרו וכתב תשובות לשאלות שנערמו על שולחנו, משום שבימי השבעה ייבצר ממנו לכתוב תשובות הלכתיות, ולא רצה שאלו הממתינים לתשובתו יצטערו…

ובימים הקשים בווילנא עיר רבתי עם, בראשית סיפוחה לליטא, בהיות העיר חרבה ושוממה, אין נכנס ואין יוצא, והחנויות סגורות היו והמסחר שובת, הצליחו שני עסקנים לקבל אישור להיכנס לווילנא ולהיפגש עם רבי חיים עוזר כדי לקבל ממנו הוראות הנוגעות להנהגת הכלל והפרט. סיימו העסקנים ללבן את העניינים ושאלו את רבי חיים עוזר אם הוא צריך דבר-מה מהעולם שמחוץ לווילנא, שם חנויות פתוחות ויש מסחר, אולי יצליחו להגניב לו מה שנצרך לו.

אמר להם רבי חיים עוזר:

נערה יהודיה יש כאן והיא עוזרת בביתי, ונעליה קרועות, ועכשיו בימי הגשמים קשה לה. אם תוכלו להשיג לה נעליים זה ישמח אותי מאוד. אכן, גם הנעליים שלי כבר אינם תקינות, אבל אני יושב אהל ואין זה כל כך מפריע לי, אבל היא הרי צריכה ללכת ברחוב, וקר, וגשום! עד הראייה שנכח באותה שיחה סיפר לאחר מכן שימים אחר שנפרדו ממנו שני העסקנים רבי חיים עוזר עוד התעסק כמה פעמים בעניין נעליה של העוזרת. זאת בעודו נושא על כתפו את כל משא העם ואת סבלותיו.

במכתב (להרב חזקיה יוסף מישקובסקי) הוא כותב:

 העונג היותר גדול לי בחיי – לגמול חסד לזולתי ולהטיב למי שהוא.

בתקופה האחרונה, במהלך שנת ת"ש, לנוכח בשורות האיוב שהתחילו להגיע מארצות הכיבוש הנאצי, נשבר ליבו וחלש מאוד. הוא חלה במחלה קשה ונפל למשכב, אולם לא פסק מעבודת קודשו למען פליטת ישראל, רבבות אלפי הפליטים שמילאו וגדשו את וילנא ובנותיה.

בחודש אב ת"ש שהה בכפר קטן ליד וילנא, שם הלך ונחלש, וביום ה' אב נדם ליבו הטהור והוא נפטר.

כך מתוארת פטירתו בידי גיסו הגאון ר' יצחק מישקובסקי, לימים רבה של יוהנסבורג, דרום אפריקה, ששהה יחד עימו באותו יום (קובץ "בית מדרש", בשינויי עריכה):

אין לי טענות לריבונו של עולם

מגיסטרקציה קאלאניה, כפר נופש בפרבר וילנא, ליל ה' אב ת"ש.

רבי חיים עוזר משוחח עם מקורביו ונותן להם הוראות בענייני כספים ושונות. אומרים לו "לילה טוב", והוא עונה "לילה טוב"?! מי יזכה לזה? אולם גם כך אין לי טענות על ריבונו של עולם!

יום שישי, ה' אב, 11 בבוקר.

אנשים נכנסים לחדרו. עוד החיוך זורח על פניו, מדברים עניינים שונים, אך רבי חיים עוזר הולך ונחלש, אין בכוחו לענות.

הרבנית נכנסת, מדברת אליו ואז היא מבחינה שהוא כבר אינו כאן. נשמתו עלתה למעלה…

הידיעה הנוראה מתפשטת במהירות כאש בשדה קוצים.

השעה 12, חצות היום.

אלפים נוהרים ל"מגיסטרקציה קאלאניה", בוכיים, סוערים, התרגשות מוזרה על פני כולם. איש אינו יודע את נפשו. אף אחד לא מתאפק, כולם סוערים, רועדים מבכי.

הדרך ממגיסטרקציה קאלאניא לווילנא שחורה מאדם, יבבות קטועות בוקעות מעומק לבם "רבי על מי נטשת אותנו"…

עננים שחורים כבר כיסו בימים אלו את אופק שמי אירופה, הלבבות כולם רעדו מאימתה ופחד, איש לא ידע מה ילד יום, והתחושות היו קשות, חונקות… רבבות יהודי ליטא ופליטי פולין שברחו אליה צעדו אבלים ושפופים באותו יום מר, בין המצרים, ערב תשעה באב, כביכול יודעים היו את מר הגורל הצפוי להם בעוד שנה אחת, עת יעלו רובם ככולם על מוקד השואה האיומה, ומכל יהדות ליטא המפוארת והשורשית לא ייוותר כמעט שריד ופליט, אולם רצו הם להיאחז בעץ החיים, לחסות בצל רבם ומאורם, "אשר אמרנו בצלו נחיה", והנה מכת מחץ כזו… השוד והשבר!

השאת והשבר

ממשיך ר' יצחק קוסובסקי ומספר:

הבית הכפרי הקטן היה מלא באנשים, נשים וטף וקול בכיים עלה לשמים.

כולם בכו, היה נראה שגם הכתלים בוכים.

הביאוהו לווילנא, לחדרו, היכן שהקירות ספוגים בתורה וגמילות חסדים, הקירות ששמעו כה הרבה אנחות וצער של יהודים.

יום ראשון, ז' אב, 11 אוגוסט 1940.

תיכף בבוקר התמלא הבית אנשים נשים וטף, רבנים, בחורי ישיבה, פועלים יגיעי כפיים. לא נהרות אלא ימים של דמעות נשפכו. אלפים ורבבות אמרו תהלים בבכיות נוראות ויהי המעמד לחרדת אלוקים.
הכריזו: רק מי שטבל במקווה רשאי לשאת את המיטה.

רישיון מהממשלה לא היה (לקיום ההלוויה) אבל הממשלה לא רק לא הפריעה אלא שלחה קבוצות אחדות של ה"מיליציה" לשמור על הסדר.

כל בתי המסחר היו סגורים, התנועה נפסקה ברחובות.

נשיא אגודת הרבנים בליטא בהספדו פרץ בכזה מין בכי, עד שהתעלף והוצרכו לפנות אותו משם.

כל החלונות והמרפסות מלאו אנשים נשים וטף שזעקו במר לבם:

רבי, היה נא מליץ יושר עבורנו, העתיר נא בעדנו!

בשעת הטהרה העמידו בימות בכל מיני מקומות ברחבי וילנא, ועליהם עמדו מספידים ומקוננים ובכו את האסון הנורא.

יותר מארבעים דרשנים נשאו הספדים בהלוויה גדולה ומרה זו.

ובשעה שהורידוהו לקבר, עם דמדומי חמה של ז' אב ת"ש, נשרו לתוך הקבר הפעור אלפי פתקאות בקשה שכתבו יהודים שבורים ורצוצים בדם לבם, וחייל הצבא האדום "השגיח שהכל ייכנס לפנים ולא יישאר בחוץ".