נדוניה

סיפור מאת הרבנית פנינה מילר, אשת הרב פנחס מילר זצ"ל, רבה הראשון של נצרת עילית (כיום נוף הגליל).

הרב ואשתו היו ניצולי שואה, והרבנית, סופרת מוכשרת, רשמה אירועים מרגשים מחייהם המשותפים ופרסמה אותם בספר בשם "הרב שלי" (שנת תשמ"ז).

סיפור קורע לב זה מתפרסם לקראת תשעה באב.

משהובסו הנאצים הוסיף העם היהודי פרק לקינות תשעה באב ועבר לסדר היום. הרוצחים הנאצים התפזרו ברחבי העולם; אבל העם היהודי, שמקים כל כך הרבה ארגונים בתולדותיו, לא התארגן לנקמת הדם השפוך; את המשימה הזו הוא העביר – לקב"ה, שהוא אל קנא ונוקם…

הרבינו בספרי זיכרון. לכל קהילה וקהילה שחרבה; מנהיגינו השתמשו בקדושי השואה בתור חומר רטורי מעולה, עד שכל הנושא נשחק ונהפך ל"ברזל חלוד".

אושוויץ אמנם הולידה את הלוחמים הקנאים והגיבורים שהגשימו את חזון מדינת היהודים, אבל הדור הצעיר בארץ כבר רואה בתקופת השואה פרק בהיסטוריה ותו לא.

וגם אנו, שהתחייבנו על קברי אחים טריים לזכור, כבר שכחנו את שבועתנו. אחינו תאבי הבצע חוזרים לבנות בתים בבתי העלמין של הוריהם; יהודי הגולה קשורים לסיר הבשר ומסרבים לעלות; תיירים ישראלים מפזרים שקי דולרים בין גויים השונאים אותנו בתכלית; ואנחנו, שדבקנו בארץ הקודש, שכחנו שאנו אודים מוצלים מאש ומתחרים איש ברעהו על הנאות העולם הזה.

יהודי אחד, מנשה ברוקר, אינו יכול לשכוח, ועומס על לבו כאב בן שלושים שנה; הייסורים כרסמו במרוצת השנים את בשרו, והותירו לו אף אדום גדול ושתי עיניים גדולות בולטות, המביעות מחאה נגד אדישות העולם. גם הזמן חרש את פניו באכזריות והלבין את שערו. כל יוצאי פולין בעירנו מכירים את האיש הצנוע הזה, המהלך בינינו בשתיקה כמצבה חיה לימי השואה.

מנשה ברוקר עלה ארצה מצרפת לפני כעשר שנים וחי בבדידות, ללא אישה, ללא משפחה וללא דאגות פרנסה. במשך השבוע רואים אותו פעמים בספרייה לשואה ולגבורה, מדפדף בפנקסי הקהילות שהושמדו, או יושב על ספסל כצל אילן בגינה שעל יד בית הנוער, שקוע במחשבותיו. בשבת הוא נמצא בתפילת הבוקר בבית-הכנסת המרכזי, שפתותיו נעות ועיניו משוטטות במרחקים.

לפני מספר חודשים נכנס מנשה ברוקר ללשכת הרבנות. "כבוד הרב", פתח את דבריו, "אני נמצא במצוקה בגלל גן-הילדים הסמוך לדירתי".

"כלומר, הילדים מפריעים לך", הגיב בעלי.

"להפך, כבוד הרב", אמר מנשה, "אם אין גן-ילדים בקרבת דירתי, אז לא טוב לי". בעלי לא הבין את הבעיה. מחמת ההתרגשות, לא יכול היה מנשה המסכן לפתוח את פיו. רק לאחר שהסתכל בעיני הרב במשך שניות ארוכות, פתח בסיפורו:

"נולדתי בפולין, הייתי תושב העיר ביאליסטוק, עבדתי בתור חייט לקונפקציה והסתדרתי בפרנסה. הא-ל בירך אותי באִישה נהדרת ובשבעה ילדים – חמש בנות ושני בנים – כולם בריאים ונחמדים כוורדים. בסתיו 1939 הוזמנתי לחתונת בת אחותי, שהתגוררה בפארִיז.

נסעתי לחתונה ובליל הכלולות פרצה המלחמה בין גרמניה ופולין. לא יכולתי לחזור הביתה. נשארתי תקוע בצרפת. בתקופת הכיבוש הגרמני, רכשה עבורי בת אחי מסמכים מזויפים על שם גוי אוסטרי ואיתם ברחתי לעיר וישי.

בסיום המלחמה ביקרתי בביאליסטוק – ולא זו בלבד שלא מצאתי את משפחתי – אלא שהבית שגרתי בו נעלם מן העולם. גם אחי ובתו מפארִיז נספו על קידוש השם במחנה השמדה. מכל משפחתי, אחי ואחותי, רק אני נשארתי בחיים. חזרתי לצרפת ועבדתי במשך עשרים שנה במפעל לטקסטיל עד שיצאתי לגמלאות ועליתי לישראל."

"ולמה לא ניסית להתאושש בתום המלחמה? מדוע לא התחתנת כמו שעשו אחרים?" שאל בעלי. "כבוד הרב", השיב מנשה, "לא יכולתי בשום אופן להשלים עם המציאות. תמיד חייתי בתקווה שאשתי וילדי לא נהרגו. אמרתי בלבי: לא ייתכן שיש רוצח כל כך אכזרי, שלא ירחם על שבע נפשות נחמדות ומתוקות כמו ילדי… הילדות שלי בשערן הזהוב. בעיניהן הכחולות היו יפות כבובות בחלון ראווה… אפילו השטן עצמו לא היה נוגע בהן לרעה… נדמה היה לי, כי בנישואין מחדש הייתי סותם את הגולל על קבריהן".

מנשה ברוקר ניגב את הזעה מפניו והמשיך:

"כבוד הרב, למרות השנים המרובות שחלפו, הדמויות של אשתי הטובה והנאה ושל ילדי היקרים מרחפות תמיד לנגד עיני ואני רואה אותם כמו בשעה שבה עזבתי אותם… האחרון שנשקתי לפני צאתי לדרך היה התינוק בעריסה… כאמור, אני רואה אותם, אבל אני לא שומע אותם. לכן, כשהגעתי לטבור הגליל, ביקשתי מ'עמידר' דירה בקרבת גן-הילדים. כאן הרגשתי כאילו שאני שומע את ילדי וזה הרגיע אותי, אבל כעת העבירו את הגן לרחוב אחר, ובלי גן-ילדים – כבוד הרב – אינני מסוגל להחזיק מעמד ואינני יכול לשאת את החיים האלה".

מנשה ברוקר השתתק, ואחר זינק ממקומו, הרים ידיו כלפי שמים וצווח מתוך רטט של זעם:

"אני שואל את עצמי יומם ולילה, מה חטאי ומה פשעי שהגורל דן אותי לחיים?…"

במחלקת החינוך בעירייה הסבירו לבעלי כי מסיבות תקציביות, לשם חיסכון מוזגו שני גנים לאחד, מאחר שההורים הצעירים עברו לשכונות הדרומיות וכאן נשארו מעט ילדים.

הרב שלי פנה למנהל "עמידר" והבטיח לו "עולם הבא" אם יצליח למצוא דירה ריקה על יד גן-ילדים כלשהו, בעיר. לאחר חיפושים מרובים, אורו עיניו של בן-זוגי משמחה, כשנמצאה דירה מתאימה בקרבת בית-ספר יסודי. אבל מנשה ברוקר דחה את ההצעה בשאט-נפש:

"ילדים מבוגרים, המשתוללים כסייחים, עושים רעש איום ואני מקבל מזה כאב ראש. קיים הבדל עצום: מלמול תינוקות ופטפוט פעוטות דומים לצפצוף ציפורים באביב, לצלילי כלי-זמר של הלויים בבית-המקדש, לשירת מלאכי השרת… המשמחים את הלב ומבשמים את הנשמה… כבוד הרב, חדר העבודה שלי בביתי בביאליסטוק היה על יד חדר-הילדים שלי, ובזמן שעבדתי, שמעתי את הבל פיהם של התינוקות, צמאה-נפשי אל המוסיקה הזאת!"

בשבת ראה בעלי את מנשה בבית-הכנסת שבור ומדוכא, מכרסם את ציפורניו ובעיניו סימני ייאוש. הייתה זו שבת שחורה בביתנו.

למחרת יצא הרב שלי לשכונות הדרומיות וסייר בכמה בלוקים שנמצאים בשכונת ספיר. באחת הדירות מצא אישה חשובה, שהתאלמנה מבעלה לפני מספר שנים. כל בני משפחתה נספו בשואה והיא נשארה גלמודה, ענייה ומרודה.

לא עברו שבועיים עד שהועמדה חופה ברבנות; מנשה ברוקר נשא לאישה את האלמנה, שהייתה לה רק נדוניה אחת: גן-ילדים בקרבת דירתה.

תשמ"ב, 1982

גן ילדים יהודי בין שתי מלחמות העולם