מתן תורה במדבר

מכתב מאי שם במדבר האפריקני, בעיצומה של המלחמה, נכתב בידי חייל יהודי שמספר בהתרגשות על ספר התורה שקיבלה יחידתו מאת קהילת אלכסנדריה, ועל הפרוכת היקרה, לעי"נ 93 בנות בית יעקב

מתן תורה במדבר…

ד"ט

חיל האוויר המלכותי

כותב אני לכם את המכתב מאי שם במדבר האפריקני. אנו יחידה יהודית של חיילים בחיל האוויר.

לפני זמן מה זכינו לחוג את יום השנה להיווסדה. מפקד היחידה הוא קצין בריטי בעל מרץ ורצון טוב, אדם המבין לרוחנו.

הוא דורש מאיתנו משמעת ואחריות מלאה, אבל גם הוא משתדל, בכל מרצו, לקיים את שמבטיח לנו.

קשה כיום לתאר את כל הקשיים שעברו עלינו, ולספר על כל המכשולים שעליהם צריכים היינו להתגבר במשך השנה. יש ביחידתנו קיבוץ גלויות ממש.

יהודים יוצאי גרמניה, רוסיה, פולניה, אנגליה, טורקיה, תימן, כורדיסטן, ספרדים וילידי הארץ. כמובן כל זה מקשה על החיים הפנימיים של היחידה. בכל זאת התגברנו על הקשיים ויחידתנו היא יחידה למופת בכל אזור הים התיכון.

(…)

והינה התאספנו – החיילים הדתיים הספורים שביחידה – וביחד עם ועדת התרבות החלטנו שיש להקים אצלנו בית כנסת יפה ואף להכניס לתוכו ספר תורה.

אומנם החיילים הדתיים היו מתאספים גם לפני כן להתפלל בימי חג ומועד, אבל לא היה לנו ספר תורה ולא בית כנסת מיוחד.

פנינו בנידון זה לרב הצבאי הראשי של חיל התעופה, הרב ברודי (הרב סר ישראל ברודי, לימים הרב הראשי של בריטניה. מקים ועידת רבני אירופה, מנהיג נערץ ורב פעלים. י.ר.), וביקשנו שישיג לנו ספר תורה.

ואכן, הקימונו בית כנסת יפה ונהדר, ואף כי הוא נבנה מפחים לפי תנאי המדבר, אין להתבייש בו.

(…)

לחגיגת יום השנה הגיע הרב ברודי במטוס מיוחד ובידו ספר תורה – מתנת קהילת אלכסנדריה – ליחידתנו, נוסף לכך שלחה אשתו של אחד החיילים מפלוגתנו מתנה: פרוכת יפה מאוד לזכר תשעים ושלוש בנות מבית יעקב מקראקוב שמתו על קידוש השם.

החגיגה נפתחה במסדר חגיגי שבו הסתדרו כל החיילים לבושים בגדי חג ומצוחצחים. הקצין המפקד בלוויית הרב הצבאי קיבל את המסדר.

(…)

עוד הלבבות פועמים מהתרגשות של הנפת הדגל, והינה הרב מרים את ספר התורה. עשרות ידיים הצביעו אל האותיות המרובעות שבהן טמון סוד קיומו של עמנו, והשפתיים דובבו בלחש "זאת התורה"…

הרב קרא את עשרת הדיברות. כולנו עמדנו על רגלינו והקשבנו לקולו, שהרעיד את נשמותינו.

הייתה בנו הרגשה כאילו אנו עומדים במדבר ומקבלים את התורה ואומרים "נעשה ונשמע".

הרב נאם מענייני דיומא: על ערך התורה שקיבלנו במדבר, מהי בשבילנו ומהי בשביל האנושות כולה. אם נדע לשמור אותה – היא תשמור עלינו.

אחריו נאם אחד החיילים. הוא הצביע על התורה כעל ספר החוקים הסוציאליים שקדם לכל האידאות החדשות שבעולם, וגם כיום עליה לשמש לנו מורה דרך שממנו נשאב את הרוח הדרושה להקמת עמנו מחדש בארצנו.

אחרי כן נשאנו בהתרגשות רבה את הספר לבית הכנסת החדש. הרב שר "פתחו לי שערי צדק", והמפקד נתכבד לפתוח בפעם הראשונה את בית הכנסת. בתוך בית הכנסת נערכה תפילה קצרה. הזכירו את שמות חללי המלחמה ואת חללי עמנו הנופלים יום יום בארצות הכיבוש, ואחרי כן שרו "הנותן תשועה למלכים".

אין לתאר את הרושם העז שהשאיר הטקס הזה על כל הנאספים, וחושבני שזמן רב הוא לא יישכח.

(…)

מאז שהספר מצוי ברשות היחידה רוח אחרת נושבת בין החיילים. חיילים רבים, שמעולם לא ראינום בתפילה, באים עכשיו.

לנו, החיילים הדתיים, יש סיפוק נפשי גדול מכך שביחידתנו שוכן הספר הקדוש שלנו. אנו חיים עם התקווה שייתן ה' ואנו נשוב כולנו ארצה בריאים ושלמים, כל אחד למשפחתו, ואת ספר התורה הזה שנדד עימנו במדבר ושמר עלינו נעמיד במקום כבוד כראוי לו, באחד היישובים.

(פורסם ב"איגרת למגויס הדתי", חוברת י"ג)

חג השבועות לאחר השחרור

בערב חג השבועות תש"ה, מאי 1945, הדפיסה "שארית הפליטה שווייץ" חוברת מיוחדת לחג השבועות, עבור ניצולי השואה.

היו אלו ימי השחרור הראשונים, וניצולי השואה החלו להסתגל למצב החדש. אכן בני חורין, אבל בודדים, עצובים, חלשים, והספק בדבר העתיד ניקר בלבבות.

שבועות תש"ה היה החג הראשון לאחר השחרור, והדברים משתקפים במילות החוברת החגיגית שנדפסה בסטנסיל בוורסואה (Versoix – בחוברת נכתב "ורסוע") בשפות גרמנית, צרפתית ועברית.

רוב המאמרים עוסקים במתן תורה ובחג השבועות בארץ ישראל.

בעמוד המצולם כאן מהמקור שבבית לוחמי הגטאות כתוב בעברית כך:

לכל החברים באשר הם שם

לחג הביכורים הזה אנו שולחים לכם ברכת שלום חגיגית

זה שנים רבות שאנחנו ציפינו ליום הזה

וברגע שהגיע השלום

אי אפשר לנו להרגיש עונג

אבד לנו יותר מדי

מעטים אנו יותר מדי

אך המלחמה נגמרה

ההרגה נחדלה

רשות הדיבור לחיים

אם לא נשכח את המתים

(…)

נחוג את חג השבועות הזה

כחג שהטיב לנו ולכל העולם

ת ו ר ה

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים…

תפילת חג השבועות תש"ה בבוכנוואלד

"עדיין בהיותי בבוכנוואלד זכיתי למנה הראשונה של מזון רוחני, כאשר ימים מספר לפני ששבנו לצ'כוסלובקיה פשטה השמועה במחנה שרב יהודי אמריקאי יחגוג עימנו הערב את חג השבועות, יום מתן תורתנו.

את הלוח שלי איבדתי במצעד המוות בין נידראורשל ובוכנוואלד, ולכן היוותה שמועה זו הפתעה בשבילי, היא גרמה לי להתרגשות אך גם לשברון לב.

עוד בהיותי ילד קטן ציפיתי בכיליון עיניים לחג השבועות ושמחתי לקראתו, בפרט בימי המלחמה. עתה הייתי מודאג ומוטרד כיצד יצליחו כל החולים והחלשים לבוא לתפילת החג? איך יוכלו עכשיו, לאחר מאורעות טרגיים כאלה, לאסוף את כוחותיהם הפיזיים והרוחניים ולשמוח בחג מתן תורתנו שבעבורה נשפך דם כמים?

אך עתה נוכחתי לדעת שכשם שאין ביכולתנו להעריך כוחות פיזיים ואמצעים גשמיים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להעריך כמה כוחות טמונים בנשמות טהורות של יהודים מעונים ושבורים.

באותו ערב הייתה בבוכנוואלד הפגנה אדירה של אמונה וביטחון בה', אלפי יהודים נדחפו להיכל שבו נערכה תפילת החג, התפילה היהודית הראשונה על אדמתה הארורה של גרמניה אחרי המלחמה. כולם, חלשים ותשושים, זקנים וישישים, הגיעו בשארית כוחותיהם, בתמצית דמם, להוכיח לעצמם ולכל העולם שחיינו מסורים בידיו של מי שאמר והיה העולם, לתורתו ואמונתו. ובשעה שניגש הרב שכטר לעמוד התפילה כשליח ציבור, קיבלו עליהם מחדש כל היהודים, בפנים ובחוץ, את התורה מחדש, אותה תורה שהיטלר ועושי רצונו רצו להשמידה ולהכחידה מן העולם.

השרשרת הצרופה לא נותקה, המסורת היהודית נמשכת ונארגת מחדש, וכשם שקיבלו אבותינו שיצאו ממצרים את עשרת הדיברות במדבר סיני, כך קיבלנו אנו, יהודים משוחררים בבוכנוואלד, את התורה הקדושה על אדמתה של גרמניה". (ש"ב אונסדורפר, טלאי צהוב, ירושלים תשנ"ה, עמ' 111