מתחת השמים, לא תשכח!

בגמרא (מגילה ו) כתוב על הפסוק "זממו אל תפק": זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבים את כל העולם כולו. גרממיא, לפי המפרשים – היא גרמניה.
הגר"א, כבר לפני מאתיים וחמישים שנה, כתב שגרמניה זו עמלק.
ולכן, בימי הפורים ומחיית עמלק, אנו מוחים את זכר עמלק הנאצי שהרס את העולם וכילה שליש מבני עמנו, אנשים נשים וטף, קדושים וטהורים.
גם אז, בשנות הזעם, ידעו הנאצים על ימי הפורים, והיו מבצעים בהם רציחות סדיסטיות תוך כדי עריכת אירועים פומביים המוניים.
הינה שתי עדויות מחג הפורים בימי השואה, באותה שנה, בשני מקומות שונים (פורסמו בשעתם בקובצי התיעוד "זכור").

עשרה הקדושים שניתלו בפורים תש"ב

כן. גם זה קרה בוודנסקה וולה. לקראת פורים שנת תש"ב (מרץ 1942) החליטו הגרמנים לחוג בצורה מיוחדת את חג הפורים.
כלומר:
בהרבה גיטאות הקימו גרדומים עליהם תלו עשרה יהודים.
תשאלו בוודאי: למה בדיוק המספר עשרה?
ובכן, הגרמנים שהתחקו אחר לוח השנה היהודי רצו להפגין בכך שהם נוקמים את תלייתם של עשרת בני המן.
וכך גם הוטל על זדונסקה וולה להקריב בפורים תש"ב עשרה מטובי בניה.
וכך מתאר בן העיר ל' פיוטרקובסקי את המאורע:
אין בכוח אדם לתאר את הגבורה הישראלית שהראו אלה עשרת הקדושים ברגעים האחרונים של חייהם.
כולם כאחד החזיקו מעמד ושקטים עלו על ספסל התליה והכריזו:
יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד! עוד תזכו לראות במפלתם. אחים, קחו נקמה!…
ולבסוף בקעה מתוך גרונותיהם של עשרת הקדושים קריאת שמע ישראל, וכשכל קהל היהודים, חמשת אלפים איש ואישה, עונים כהד לעומתם "שמע ישראל" יצאו נשמותיהם בקדושה ובטהרה, בשעה 12 בצהריים בדיוק, בפורים, שנת ה' אלפים תש"ב לבריאת העולם.

ב.

עדותה של דורה זגן וינר – הקדושים שניתלו בפורים בגטו בז'ז'ין

הנאצים היו "אמנים" בהמצאת עינויים שיכאיבו לנו כמה שאפשר ויקצרו את חיינו העלובים. רעבים ומדוכאים נכנענו להם בגופנו, אולם את רוחנו לא הצליחו לשבור.
בכל יהודי מיוסר היה חי ניצוץ של תקן. ציפינו ליום נקם ושילם.
במרץ 1942 הודבקו מודעות ענק כי בפורים תיערך תליה של 10 יהודים וכי כל היהודים בגיטו חייבים להיות נוכחים במעמד (מעמד זה נערך באותה שנה בהרבה גיטאות ביום הפורים, כ"תגמול" על תליית עשרת בני המן).
ביום המיועד הקימו גרדום לתליה ליד הנהר, בקרבת המקום שם שכן בית הכנסת המפואר שלנו, אותו שרפו הגרמנים ימ"ש.
הגרמנים הכריחו את כל היהודים להשתתף ב"מחזה". כאשר התאספו היהודים והתחילו להביא את הנידונים לתלייה, פרצו אחדים מבין היהודים בבכי ויללות. מיד השתיקם הס.ס. "אם לא יהיה שקט, נירה בכם, בכולכם".
מיד השתלטה דממת מוות.
הנידונים התנהגו בצורה נאה ויפה, יצאו בזקיפות קומה, לא הראו סימן של פחד לקראת מותם.
אחד מהם, עני מחוסר בית, יידל סוכצ'בסקי שמו, אדם שקט שמעולם לא הציק לשום נפש, יהודי זה, שעה שעלה במעלות הגרדום הכריז בקול גבורה: אני הולך לקדש את השם בעבור כל העיר!
לאחר תליית הקדושים הכריחו הנאצים את כל היהודים לעבור סביב הקדושים כשפניהם מופנות לעבר הגרדום.