מעיין האמונה והשמחה

הרבי שאיבד הכול בשואה והיה למעיין נובע של אמונה, הנהגה ושמחה

מאת יעקב רוזנפלד

ביום שני, א' חשוון, ביום ההילולא של הרבי הקדוש מבלאז'וב, רבי ישראל שפירא, התארחתי, כמרצה מטעם גנזך קידוש השם, בחוג בית בבני ברק.

הנאספים ביקשו ללמוד על הדמות המופלאה של הצדיק שהאיר את העולם בעשרות השנים שלאחר השואה, עד ליום פטירתו, ביום מלאות לו מאה שנים. כן, הרבי נפטר ביום הולדתו המאה!

על פועלו של הרבי בשנות השואה, וגם לאחריה, יש הרבה מה לדבר, וגם אנחנו, כאן באתר גנזך קידוש השם, ובמגוון דרכים נוספות, כתבנו ופעלנו רבות כדי להנציח את שמו ומורשתו, ועוד חזון למועד, שכן בכוונתנו להפיק ערכה לימודית שתעסוק במכלול חייו, פועלו ומורשתו של הרבי מבלאז'וב, בעזרת ה' בקרוב.

לא רבים מכירים את פיסת ההיסטוריה הזו של האיש והאגדה, שבארצות הברית נחשב במשך שנים רבות כאחד מראשי היהדות האורתודוקסית ומנהיגיה; צדיק נשגב שרבים נושעו מברכותיו ופעל ביודעין ובלא יודעין גדולות ונצורות למען כלל ישראל ולמען כל פרט, כל יחיד שנצרך לברכה, ישועה, עזר וסיוע.

בפרוץ השואה כבר היה סביב גיל חמישים, וכבר כיהן כאדמו"ר נערץ בעיני חסידים רבים. הוא היה אב לבת יחידה ושמה מרת סירקא מינדל – נשואה להרב שאול רפפורט מביליץ, ב"ר שאול הכהן. שני בניו הנוספים נפטרו בצעירותם. סירקא ינדל, בעלה ובנם נרצחו, כמו גם אשתו הרבנית פערל הי"ד, והרבי נשאר בדד בעולם, אבל מלא חיוניות ורוח פעלתנות ועשייה, זאת גם בשנות הסבל והעינויים שחווה בשואה, תחילה בלבוב ("למברג") ובהמשך במחנה ינובסקה ולבסוף בברגן-בלזן.

הסיפורים שקלחו מפי ומפי נוספים, מהם כבר פורסמו כאן באתר בעבר, אולם כיוון שבאותו יום השמיע הרב מנשה רייזמן, מגיד המישרים המפורסם מירושלים, הרצאה נפלאה על הרבי מבלאז'וב, וממנה הביא אחד המשתתפים כמה וכמה אנקדוטות ועובדות מחייו של הרבי בשנות השואה, אצטט חלקים מדברי הרב רייזמן בהרצאתו על הרבי מבלאז'וב זצ"ל:

לא אמות בשואה כדי לספר מעשי י'ה

הרבי שוחרר ביום ראש חודש אייר שנת תש"ה. או אז יצאו האסירים המשוחררים להתפלל בציבור, עלו על הר אחד ואמרו הלל של ר"ח. אחר כך סיפר הרבי מה הייתה הרגשתו באותה שעה. כשהגיעו לפסוק "יסר יסרני י'ה ולמות לא נתנני", יצאו המילים מפיו בנעימה אחרת לגמרי: ריבונו של עולם, "יסר יסרני י'ה", ומדוע א"כ "ולמות לא נתנני"?! הוא אמר את הפסוק בלשון תמיהה: הרי האישה לא נותרה, והבת היחידה איננה, והחתן והנכדים וכל הדור הבא כולם נספו; ארבע שנים רצופות שתה הרבי את כוס התרעלה עד תומה, ועל כן זעק מקירות ליבו: מדוע "ולמות לא נתנני"?

והמשיך ואמר על הקטע הקודם: "לא אמות כי אחיה". מה היא אכן הסיבה שבגינה "לא אמות", מדוע לא נלקחתי לעולם הבא? אלא "כי אחיה ואספר מעשי י'ה", כדי שאהיה מהשרידים, כדי שאוכל לספר לכלל ישראל את אשר עבר עלינו, ואיך החזיקו בני ישראל בנקודת האמונה גם אל מול הגלות הנוראה.

ועל עניין זה היו לו סיפורים לרוב, איך עמדו באמונתם. וגם ניסים גלויים היו לו, דברים המבהילים את הרעיון. היה לו "בעקיטשע" שקיבל בירושה דור אחר דור מהרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זצ"ל, והיה לבוש בו תמיד והעיד שהרגיש כי הוא היה לו למחסה ולשמירה.

ואמר אחר כך: "כי אשא אל שמים ידי", הינה גלוי וידוע לפניך רבש"ע שבעת שהיו הקדושים עולים יום יום על המוקד על קידוש השם, גם אני ישראל בן צפורה נשאתי עיניי, "כי אשא אל שמים ידי", כביכול רצינו גם אנו להיות שם עימהם. ועם כל זה "ואמרתי חי אנכי". משום – "לעולם", למען ה"עולם". כדי שיהיה בעולם הזה ה"חי אנכי". הוא רצה לחיות כדי להיות ממקימי היהדות והחסידות ומעמידיה על תילה, ולכן אף "כי אשא אל שמים ידי", שהתשוקה הייתה לילך עם הקדושים אל השמיים, עם כל זה "ואמרתי חי אנכי לעולם", לטובת העולם.

מעשה שהיה בימי החנוכה, בליל חנוכה. היה זה אחר עבודה קשה ורציחות, לאחר "אקציה", יום מר ונמהר, עשו להם עצורי המחנה נר למצוות חנוכה. וזה מעשה המנורה: לקחו קליפת תפוח אדמה ועשאוה כלי. שוב משכו כמה חוטין מן הבגדים ועשו פתילה, לשמן לקחו מן השומן השחור שהיה דבוק על מנעלי העץ שקיבלו במחנות העבודה. וכך הוכן הנר למצווה.

ויהי בשעת לילה מאוחרת, נתקבצו ובאו מאות בני ישראל וכיבדו את הרבי מבלוז'וב להדליק נר חנוכה. כולם צמאו לשמוע משהו יהדות. כשהאדם נמצא במצבים כאלו, מתעוררת הנשמה באופן שאין להבינו. וכמו ששומעים עתה מעט מן השבויים שחזרו מעזה, עד כמה היו צמאים ונפשם כלה לשמוע דבר יהודי.

הרבי מבלוז'וב בירך ב' הברכות, "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". ואז הפסיק, והביט לימינו ולשמאלו, הנה והנה, ושוב פתח ואמר ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והדליק את הנר, ושרו "מעוז צור" ו"חשוף זרוע קדשך", ואחר כך חזר כל אחד למיטתו.

היה שם בין האנשים יהודי חופשי מאוד, ושמו היה דושימאַטקאװסקי, והיה מראשי ה"בונד" בוורשה. ניגש אותו אדם אחר ההדלקה אל הרבי ואמר לו: ניחא ברכת "להדליק" ו"שעשה נסים", אבל ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"? וכי כאן הוא המקום לברך "שהחיינו"?! הלא הורגים כאן יהודים בכל יום ויום, ואיך יכול יהודי ירא שמיים אוהב ישראל לומר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"?

השיב לו הרבי: האזינה לי, גם עליי כבדה השאלה הזאת, והלא ראית שהפסקתי לפני "שהחיינו" כי לא יכולתי להוציא הברכה מפי. אך כאשר ראיתי מאות יהודים נדחקים סביבי לראות נר חנוכה, אף שיש בזה סכנה, ואף שאין מחלקים כאן מזון, ורק על זה הייתה מחשבתם ובאו לראות באמונה ולעמוד בשעת הדלקת הנר, על זה בירכתי "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כי לראות בני ישראל במצב כזה נדחקים עבור נר חנוכה, הוא דבר שלא נראה כמוהו לפני כן ולא ייראה שוב לאחר מכן. אלו היו חמש שנים שבהן יכלו בני ישראל להראות מקרבם נקודה כזו של אמונה. ואף שבאמת אין אומרים "שהחיינו" על הצרות, מכל מקום ה"זמן הזה" כשהוא מגיע, מוציא הוא נקודה שלא הייתה מעולם ולא תהיה שוב, ועל זה בירכתי "שהחיינו". האם סבור אתה שכוונתי הייתה מן הימים ההם? כוונתי הייתה על ה"בזמן הזה", המעשה הנעשה סביב, שאני רואה יהודים נדחקים למצוות נר חנוכה, ועל חיזיון כזה צריך לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

המנהיג ההוא, מראשי ה"בונד", הוא נשאר בחיים אחר המלחמה, והוא אשר סיפר את המעשה אשר שמע אז מפי כ"ק אדמו"ר מבלאז'וב זצ"ל.

כתבו את התורה שלא תשתכח השואה

אמר אותו צדיק ביום ו' תמוז שנת תשל"ה בנאום המרכזי בסיום הש"ס הגדול, המחזור השביעי של הדף היומי שנערך במנהטן שבניו יורק, בהשתתפות אלפי יהודים מכל רחבי אמריקה – מעמד שהוקדש לזכר שישה מיליון קדושי השואה:

הנה נאמר בתורה הק', פרשת וילך, פסוק אחד לפני המצווה של "ועתה כתבו" נאמר: "ועזבני והפר את בריתי… והיה לאכֺל ומצאֻהו רעות רבות וצרות", והיינו, כי בני ישראל יהיו ממש מאכל לאויביהם. ומיד לאחר מכן כתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ושוב נאמר: "והיה כי תמצאן אֺתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וזוהי ההקדמה לכתיבת ספר תורה.

ויש להבין, מה רצתה התורה לומר בזה שקבעה את מצוות כתיבת ספר תורה דווקא במקום הזה? הרי אנו הולכים עם ספר תורה בראש חוצות, בשמחת הכנסת ספר תורה, וכאשר מעיינים בפסוקים שבהם כתובה המצווה נראה כאילו אין המצווה עומדת במקומה הראוי, שהרי היא סמוכה לפורענויות רח"ל. אכן, מי שמתבונן בהקדמה שלפני "ועתה כתבו" רואה שם את השואה ממש לנגד עינינו. "ועזבוני והפר את בריתי", כפי שמביא בעל ה"משך חכמה" בפרשת בחוקותי, ואז אומר הקדוש ברוך הוא: "ועתה", עכשיו לאחר שכבר אירע מה שאירע, "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". היינו, דיש לספר ליהודים מדברי התורה הק' "למען תהיה לי לעד כי לא תשכח מפי זרעו". והיינו: אצל אותם שאינם מחוברים לתורה, ללימוד שניים מקרא ואחד תרגום ולדף גמרא, הרי מהר מאוד יישכח מהם כל מה שעבר על עם ישראל. ורק אצל אותם יהודים המקיימים "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל", רק בדרך זו יתקיים "כי לא תשכח מפי זרעו" – ואין הכוונה רק על התורה, אלא "כי לא תשכח מפי זרעו" אותן הצרות הרבות והרעות שעברו על בני ישראל.

כי מי שאינו לומד ואינו מחובר לתורה, הריהו הולך ומתנתק מכלל ישראל. וברגע שהוא פחות מחובר ל"נצח ישראל", ממילא הוא מאבד את השייכות. וכאשר יספרו לו על מאורעות "אושוויץ", הוא ישיב: "מה אתה סח? וכי מה שייכות יש לזה אליי?", אולם אותם יהודים הנשארים מחוברים לנצח ישראל על ידי התורה הק', יהיה הדבר חקוק בליבם לעד, לראות ולהבין מה עבר על היהודים באותם ימים.

פדיון לאות בס"ת מגיא ההריגה

ואז הוציא הרבי פתק מכיסו ואמר: "את הפתק הזה שאני עומד להקריא לפניכם, הוא דבר שנשאתי עימי במסירות נפש בכל מקום אשר הלכתי מגיא ההריגה ועד הנה". והינה לשאת פתק עימו במשך חמש שנים היה דבר קשה מאוד. ואין אנו מדברים על יהודי הונגריה שהיו במחנות ובאושוויץ כשנה אחת, אלא על יהודי גליציה שנשאו את עול המלחמה מתחילתה, משנת תרצ"ט ועד שנת תש"ה. הדבר מבהיל את הרעיון, איך נשארו אנשים אלו ביישוב הדעת.

ואמר כהאי לישנא:

המעשה שאני מקריא לכם אירע ביום ז' בשבט תש"ג, הייתי אז במחנה עבודה ביער הסמוך למחנה העבודה וההשמדה ינובסקה. והינה ניגש אליי אחד משומרי המחנה, ותחב לידי מכתב קצר שכתב עבורי יהודי ממחוז אחר שעבד שם במחנה עבודה. ואמר לי הנוכרי: "הנני מביא לך זאת כי קיבלתי מאותו יהודי שלוש מאות דולר כדי שאמסור לידך את הפתק הזה". קודם שהוציאו את אותו יהודי להריגה, כתב את הפתק וציווה למסרו לי. והנה פלא הוא שהנוכרי היה נאמן על שלוש מאות הדולר והביא את הפתק, אלא שכך רצה הקב"ה שהפתק הזה יישאר לפליטה.

וכה נכתב בפתק, כתוב בעיפרון שחור:

"ב"ה טייערער ליבער רבי, רבי ישראל שליט"א.

הגרמנים הקיפו כעת את בית החרושת למברשות בו אנו נמצאים קרוב לשמונה מאות יהודים ומתכוננים להשמידנו, אלא שטרם החליטו אם להמיתנו ביריות פה או להוליכנו למשרפות.

אבקשכם, רבי אהובי, שכאשר תזכו לבוא לארץ ישראל תעמידו אי שם על אדמת הקודש מצבת-אבן קטנה ועליה חרותים שמי ושם זוגתי, שלא יישכח ולא ימחה שמנו מישראל. או אולי תכתבו אות בספר תורה בשבילנו.

אני מצרף ביד השליח חמישים דולר שיש עמדי. אני נזהר כי מצווים עלינו להתפשט. אמסור דרישת שלום לאבותיכם הקדושים ואבקש שישתדלו למענכם שתזכו לאריכות ימים ושנים.

עבדו – אריה בן לאה

נ.ב. ילדי אחותי נמצאים אצל הנוצרי וישלבסקי בגניידונג.

אנא להוציאם משם ולמסרם לידים יהודיות. שייגדלו איך שרוצים, אבל שיישארו יהודים. את זוגתי שבע בת חיה הרגו אמש ביריות."

האדמו"ר רבי ישראל שפירא מבלוז'וב בחתונה עם נראה גם האדמו"ר מאמשינוב ארה"ב זצ"ל

ואמר הרבי: זאת כתב יהודי בשעה שציווהו לפשוט בגדיו טרם יירו בו למוות, וכל חפצו הוא שיכתבו שמו ושם אשתו, אשר נהרגה כבר אתמול, בתוך ספר תורה. או אז הבנתי מהו "והיה לאכול", ומהו "ומצאהו רעות רבות וצרות", ומהו "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". וזהו דבר המבהיל את הרעיון, כיצד עמדה לו מידה זו ברגע האחרון, שיהיה לו אות בספר תורה לעצמו.

אלו דברים שלא יצאו מכלל ישראל בשום תקופה, רגשות טמירים כאלו שיש ליהודים, שהם בבחינת "אם יקטלני לו איחל". ועוד היה מחשבתו נתונה אז, על בני אחותו שהיו שם בידי נוכרים, והיה חשוב לו שישיבו אותם אל הגורל היהודי. וזהו "והיה לאכול", "ומצאהו רעות רבות וצרות", שיראו להוציאם מידי הנוכרים ויגדלו כיהודים.

וכשסיפר זאת שם בסיום הש"ס, נשפכו מהרבה מהנאספים נחלי דמעות, ויהי המקום לחרדת אלוקים.

רבבות בהלווייתו של זקן האדמו"רים בעולם. תיאור ההלוויה מתוך ביטאון "הפרדס", ארכיון גנזך השם.

הגה"ק רבי ישראל מבלאז'וב זצוק"ל

רבבות מבני היהדות החרדית באמריקה לכל חוגיה ושדרותיה, בראשות גדולי התורה והחסידות המפורסמים, צעדו בברוקלין בהלוויית ענק ובגשם שוטף אחר מיטתו של זקן אדמו"רי דורנו כקש"ת מרן האדמו"ר מבלאז'וב זצוק"ל בדרכה למנוחות בירושלים.

השמועה המרה על סילוקו של האדמו"ר הנערץ על המונים רבים ברחבי ארה"ב השרתה אבל כבד ותחושת יתמות בכל שכבות הציבור החרדי, וכבר שעה קלה לאחר יציאת הנשמה בבית החולים היהודי "רמב"ם" בברוקלין נראו רבים מחסידיו ומעריציו עושים דרכם ברגל וברכב אל בית מדרשו שברחוב ה-58 בבורו פארק כשהם פותחים באמירת תהלים נרגשת ורווית דמעות סביב הארון שהוצב במרכז בית המדרש. מכל צד ועבר נשמעו קולות בכי והתייפחויות של מקורבים וחסידים שקוננו אל סילוקו של ענן הכבוד אשר הקרין מאור תורתו וצדקתו והאציל מהודו משך עשרות רבות בשנים על יהדות התורה בגליציה ולאחר מכן באמריקה.

רישומו הכביר של האבל הורגש ברחובות בורו פארק כבר שעה ארוכה לפני מועד ההלוויה, לעת שאלפים, אלפים, החלו לנהור לעבר בית מדרשו של האדמו"ר זצוק"ל כדי להשתתף באשכבתא דרבי ולחלוק כבוד אחרון לשריד מפואר של דור דעה, מגדולי ענקי התורה והחסידות בתקופתנו, שנבקש לישיבה של מעלה.

בראש ההמונים הגדולים שהגיעו לרחבת בית המדרש נראו גדולי ישראל באמריקה, גדולי האדמו"רים, הרבנים, ראשי הישיבות, חברי מועצת גדולי התורה שהאדמו"ר זצוק"ל היה זקן חבריה שנים רבות, ועמם אלפי אברכים ובני תורה מכל ישיבותיה של ניו יורק ומחוצה לה, החסידיות והליטאיות, ביניהם תלמידי ישיבות שהגיעו ערים מרוחקות כמו בוסטון, בלטימור, ליקווד, פילדלפיה, באוטובוסים מאורגנים.

כמו כן הספיקו להגיע להלוויה במטוסים אישי תורה וחסידות מקנדה ומדינות אחרות. כן נראו המוני תלמידי תשב"ר ובתי"ס בית יעקב. בין הבאים בלטו גם אלפי חברי ואוהדי תנועת אגודת ישראל, עסקניה ומנהיגיה, שבמשך שנים ארוכות זכו להתבשם מאמרותיו ולהסתופף בצלו, במיוחד בהתכנסויות ובוועידות האגודאיות, אותם פיאר בתדירות.

האדמו"ר רבי ישראל שפירא מבלוז'וב עם העסקן ר' מייקל טרעס

בשעה 2 אחה"צ, מועד צאת ההלוויה, השחירו הרחובות הסמוכים לבית המדרש מרוב אדם וים אדיר של מטריות כיסה את כל האזור שהיה מלא ברבבות איש שנרטבו עד לשד עצמותיהם בגשם עז ובלתי פוסק. משטרת ניו יורק, שגייסה כוחות רבים, חסמה את התנועה במקום ואנשיה פיקחו על הסדר כל שעות ההלוויה, שהפכה למעמד נרגש וכואב של כבוד התורה כפי שלא בא לידי ביטוי בתקשורת האמריקאית.

שעה ארוכה ניצבו ההמונים ברחובות ועל המרפסות והגגות שמסביב באמירת פרקי תהלים פסוק בפסוק כשדממת אבל רבוצה על פני האזור היהודי הגדול בבורו פארק, שתושביו שבתו ממלאכתם ופסקו מלימודם בשעת ההלוויה. בהתאם למנהג לא נישאו כל הספדים, ועם צאת הארון מהיכל בית המדרש, הכריז הרב החסיד רבי שלמה אינטראטר, מזקני חסידי בלאז'וב ותלמידו של בעל ה"צבי לצדיק", שבהתאם לצוואתו בעל פה של האדמו"ר זצוק"ל ימלא הבן הבכור יבלחט"א הרה"צ רבי צבי יהודה שפירא שליט"א מקום אביו בהנהגת האדמו"רות לשושלת בלאז'וב המעטירה. לאחר בקשת סליחה ומחילה בשם כל הקהל הקדוש יצא המסע באיטיות ובכבדות בדרכו לאורך השדרה ה-13 כשקבוצת תלמידים ובני משפחה נושאים את המיטה רגלי למבואות בורו פארק, בסיוע אנשי המשטרה שבקושי רב פילסו דרך לארון ומלוויו. פקקי תנועה השתרעו לאורך עשרה רחובות ממקום ההלוויה. מפאתי השכונה היהודית המשיכה ההלוויה בשיירה ענקית של אוטובוסים וכלי רכב לנמל התעופה קנדי, שם המריא הארון עם כארבעים מלווים במטוס אל-על לישראל.

כבר שעה ארוכה לפני מועד נחיתתו של מטוס "אל-על" שהביא עמו את הארון ומלוויו מניו יורק, הורגשה באזור נמל התעופה בלוד תכונה מיוחדת, כאשר אלפי איש, בעיקר ממרכז הארץ, החלו להגיע לנמל באוטובוסים מאורגנים ובכלי רכב פרטיים, כדי לחלוק כבוד אחרון לאחת מדמויות המופת של צדיקי הדור שעבר, בדרכו למנוחתו. במקום נוצרו פקקי תנועה רבים וכוחות משטרת הנמל עמלו קשות כדי לאפשר את פעילותו התקינה והשוטפת של נמל התעופה.

בשעה 5 אחה"צ הגיע הארון בטיסת אל-על מניו יורק, דרך לונדון, ועמו עשרות מבני משפחתו ומקורביו של כקש"ת האדמו"ר זצוק"ל, בראשות בנו ממלא מקומו הרה"צ רבי צבי יהודה שפירא שליט"א מבלאז'וב, אשר באו ממרחקים ללוות את נזר תפארתם, כאשר שעה קלה לאחר תום מסע ההלוויה חזרו לניו יורק בטיסת לילה.

מסע ההלוויה בלוד

ליד כבש המטוס בעת נחיתתו ניצבו בני משפחת האדמו"ר זצוק"ל וראשי אגודת ישראל, אלו פעלו יחד עם הגורמים המשטרתיים במקום לביצוע כל הסידורים הארגוניים של מסע ההלוויה וטיפלו בהוצאת הארון מהמטוס והעברתו למכונית החברה קדישא.

עם השלמת הסידורים יצא המסע תוך זמן קצר לרחבת בנין נמל התעופה, שם המתינו המונים רבים מכל חלקי וגווני הציבור, ובהם עשרות אדמו"רים ורבנים מפורסמים, כשבראשם בלטו כ"ק מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א, שהגיע במיוחד ללוד, כ"ק האדמו"ר מאלכסנדר, כ"ק האדמו"ר מפיטסבורג, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה, כ"ק האדמו"ר משומרי אמונים, כ"ק האדמו"ר מביאלא, כ"ק האדמו"ר מראדזין, כ"ק האדמו"ר ממכנובקה, כ"ק האדמו"ר מצ'רנוביל, כ"ק האדמו"ר מסאסוב ועוד אישי תורה וחסידות אנשי שם שליוו את הארון יחד עם המוני בני עדתם, עד למבואות הנמל.

התרגשות רבה עורר בקרב המלווים בואו של בן דודו יבלחט"ש כ"ק מרן האדמו"ר מקלויזנבורג שליט"א, שהגיע למקום ברכב רפואי מיוחד ובהתאם לבקשתו והפצרתו המשיך לנסוע אחר הארון עד הגיעו למרכז ירושלים.

מנמל התעופה המשיך הארון ומלוויו את דרכו לירושלים בשיירה ארוכה של מאות כלי רכב כשבראשה ניידות משטרה המכוונות את התנועה לאורך כל המסלול.

בינתיים שבתה ירושלים החרדית ממלאכתה ורבבות מתושביה החלו לנהור בכל הדרכים לעבר "ככר השבת" על מנת להשתתף באשכבתא דרבי. הרחובות המרכזיים מלכי ישראל ומאה שערים, שנחסמו מבעוד מועד על ידי משטרת ירושלים, התמלאו עד מהרה בהמונים רבים של אנשים נשים וטף שבאו מכל קצווי העיר ושכונותיה הקרובות והרחוקות. במשך קרוב לשעתיים רצופות המתין ההמון הגדול לבואו של הארון, שהגיע באיחור, ברחובות ובסמטאות הסמוכות לככר השבת שהשחירו מרוב אדם. בראש הבאים בלטו מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א חברי מועצת גדולי התורה, גדולי האדמו"רים, הרבנים, ראשי הישיבות, חברי בתי הדין, אלפי לומדי תורה ומרביציה, מנהיגי הציבור, ראשי אגודת ישראל והחינוך העצמאי.

מסע ההלוויה עבר דרך גאולה ומאה שערים, לשם הגיע מרן הגאון האדיר רבי שלמה זלמן אוירבאך שליט"א, שהתעכב דקות אחדות ליד הארון. המסע הענק עבר דרך העיר העתיקה, כשכוחות משטרה מאבטחים אותו לאורך הדרך. במהלכו אמרו "קדיש" גדולי האדמו"רים.

כקש"ת האדמו"ר זצוק"ל נטמן בחלקת כולל גליציה אשר בהר הזיתים במעמד אלפים שנשאו פרקי תהלים בהתרגשות ובבכיות. לאחר סתימת הגולל נשא כ"ק האדמו"ר מסקולען שליט"א מארה"ב, המבקר כיום בארץ, דברי פרידה קצרים שבהם ביקש מהאדמו"ר הגדול להיות מליץ יושר, וכ"ק האדמו"ר משומרי אמונים שליט"א השמיע דברי ניחומים לבנו ממשיך דרכו האדמו"ר שליט"א ובירכו להמשכת שלשלת הזהב. במעמד מרטיט זה חזר הרה"ח ר' מנדל רייכברג על ההכרזה בעת ההלוויה בארה"ב על קבלת מרותו של הבן הבכור כאדמו"ר לבית בלאז'וב.

מסגרת: מה הייתה הדרשה היחידה שגרמה לרבי מבלאז'וב לבכות?

תרגום מיידיש (דער שריפט)

"כשכותבים על ברגן-בלזן, אי אפשר שלא לכתוב כמה מילים על מרת רבקה פינקסוביץ', שבזכותה מאות נערות נותרו יראות שמיים ונאמנות לעם היהודי.

כנערה היא למדה בסמינר המפורסם של שרה שנירר בקרקוב. בזמן המלחמה עבדה עם נערות בתפירת מדים עבור הגרמנים ימ"ש, והן עבדו קשה במיוחד במשך כל ימות השבוע כדי שלא תיאלצנה לעבוד בשבת! לאחר המלחמה הגיעה לברגן-בלזן, והדבר הראשון שביקשה היה חומש וספרים נוספים כדי שתוכל ללמד את הנערות.

במחנה התקיימה אסיפה לכל היהודים, והיו שם קבוצות שאינן הגונות שביקשו למשוך אליהן את היהודים התמימים. רבקה הגיעה לשם, ובגעגוע וברגע שבו לא שמו לב, קפצה אל הבימה והחלה לזעוק: 'האם זהו תפקידנו בחיים? האם רק בשביל המטרה הזו ניצלנו? רק כדי לעלות לארץ ישראל? אנו כאן כדי להמשיך את הנצח היהודי, אל תשכחו שאתם בני מלכים, עליכם להמשיך את שלשלת הזהב, עלינו לעשות קידוש השם!'

הדרשה הקצרה אך החריפה, שיצאה ממעמקי הלב, הותירה רושם עמוק על הנוכחים, חלק מהם נעמדו לומר קדיש.

בין אלו ששמעו אותה היה הרבי מבלאז'וב, רבי ישראל שפירא זצ"ל, והוא בכה והעיד שזאת הייתה הדרשה היחידה שגרמה לו לבכות!

סיפור נוסף מסופר, שכשלא רצו לספק מזון כשר, היא הודיעה שהיא וכל קבוצתה לא ייגעו בשום אוכל מבושל! הוועדה דרשה שאם ישיגו 100 חתימות של אנשים המבקשים אוכל כשר, הדבר יוסדר. עוד באותו היום השיגו הנערות 800 חתימות! כעבור זמן קצר הוקם במקום מטבח כשר לחלוטין!".