לוקוב – נר זיכרון לעיירה יהודית שהייתה ואיננה

מאת יעקב רוזנפלד

על העיר לוקוב (ביידיש: לוקאוו) כמעט איש מבינינו לא שמע. עיירה קסומה ויהודית ששמונה מאות שנה חיו בה יהודים ועבדו בה את בוראם באהבה ובתמימות, וירדה לתהום הנשייה.

עיר חסידית, חסודה ומלאה תורה ויראת שמיים הייתה לוקוב, ובמלאות שמונים וחמש שנה לחורבנה נדליק נר זיכרון לה וליהודים הקדושים שלה ושל סביבתה.

יהודים בלוקוב

הוי עיירתי היקרה / קינה

הוי עיירתי היקרה

אקונן לך קינה ונהי

על רוב יגונך ומר שברך

את – עיירת ילדותי

מה יפית ומה נעמת בימות חול

וכפליים בימי שבתותייך וחגייך

לפני ששתית מכוס התרעלה

לפני שמלאה כוס יגונך

ושוב אני רואה אותך

בזמני שלום פשוטים ונעימים

חיים מלאים בקדושה וטהרה

באותם הימים והזמנים

הנה בית המדרש העתיק

עם קירותיו השחוחים

רוויי דמעות דורות

מיהודים שבורים ורצוצים

ושם, קרוב בית המדרש

הוי, מה כואב וצורב הלב

ילדי חמד הגו בתורה

אתפלץ אני מייסורים וכאב

ובית חסידים דגור בעיירתי

שם עשו לילות כימים

הגו בתורת א-ל בלי הרף

אותם קדושים וטהורים

מה יפית ומה נעמת אז

לפני הגיעך הנורא והאיום

איך ירדת כה פלאים

מטה מטה לעמקי התהום

באו זדים, טמאים, רשעים

הרגו, רצחו ללא רחמים

את מי? זקן ונער, עולל ויונק

אותם קדושים טהורים

(…)

איך לשמה ולבעתה נהיית עיירתי

אין קול תורה ותפילה

רק שקט ושממה ישרור בך

רק זוועה תעטך כולך

הוי! מי יתנני ציפור כנף

אעופה הרחק עד הגיעך עיירתי

ושם אבכה עלייך יומם וליל

עד תפוג עין דמעתי

אולי אראה שם עוד שריד

מהקדושים הטהורים בעיירתי

אחבקם, אנשקם בכל כוחותי

עד שתצא נשמתי

(מתוך קינה שכתב ישראל פיקרש מפרדס חנה, יליד לוקוב, בעיצומם של ימי השואה, בשנת תש"ד)

"תלי שממה וחורבות חיים"

לאחר שחרור פולין, לפני שמונים שנה בדיוק, סייר הסופר מ' צאנין בערי ועיירות פולין וכתב את שראו עיניו. הוא פרסם את המאמרים בהמשכים רבים בעיתון היידי פארווערטס, ולאחר מכן תורגמו הפרקים לכדי ספר קשה לקריאה בעברית, ושמו "תל עולם".

הספר הזה, על מאה הקהילות בפולין, הוא מסמך חשוב מחד גיסא, אבל מרטיט לב מאידך גיסא. כל פרק קשה מקודמו. האסופה הזו היא מצבה על קברה של יהדות פולין העצומה, התורתית, החסידית, הפעלתנית והתעשייתית. דווקא משום שהמחבר כתב בשפה פשוטה ולא הרבה בתיאורים ספרותיים, השורות כה נוקבות והמילים, כל מילה, פוצעות את הנפש.

בראשית הספר כותב צאנין:

אל מלא רחמים, תן לי כוח להעלות על הכתב בלשוני הדלה את אשר ראו עיניי ואת אשר הרגיש לבי בשעת נדודים אלה על פני תלי שממה וחורבות של חיים שהיו כלא היו…

שמונים שנה חלפו מאז פקד מ' צאנין את העיר לוקוב, זו שכמעט אינה מוכרת היום, אבל הייתה עיר ואם בישראל, עיר מלאה חכמים וסופרים, ואולי בדגש על סופרים, שהרי סופרי סת"ם לאין מספר גדשו את לוקוב ותוצרתם נמכרה בכל העולם, ואפילו באמריקה הרחוקה.

לוקוב מלאה תלמידים, חסידים, אבות ובנים, דורות של יראים ושלמים גדשו את רחובותיה של לוקוב ומילאו את בתי מדרשיה ובתי כנסיותיה.

חסידים רבים חיו בלוקוב, חסידים של אדמו"רים שונים. גם אדמו"רים חיו בעיר זו וישיבות גדולות התקיימו בה.

שיח חסידי ער בעיירה לוקוב

צאנין עצמו, בספר אחר (הקדמת "ספר לוקאוו"), כתב על לוקוב בלשון זו:

הייתה הקהילה היהודית בלוקוב למרכז הריגות איומות ועינויים אכזריים, לא רק ליהודי לוקוב אלא גם לערים, עיירות וכפרים יהודיים אחרים… גם אם כל השמים יהפכו לדפים, כל היערות לעטים, וכל הנהרות לדיו אי אפשר יהיה לכתוב ולתאר את כל מה שנעשה בשנים 1939–1943 על אדמת לוקוב…

הרוצחים הגרמנים עם עוזריהם האוקראינים, הליטאים והפולנים, ניהלו על אדמת לוקוב גיהינום ליהודים, מצב שכל תיאורי הגיהינום לגביו הינם חיוורים…

קרוב לשמונה מאות שנה הייתה העיר לוקוב מרכז לחיים ולחסידות. בעיר נמצאו בתי כנסת, בתי מדרש וחברות שונות, כגון חברת תהלים, חברת משניות, חברת מקרא, חברת בעלי מלאכה וחברת תפארת בחורים. היו גם שטיבלך של חסידים מחסידויות שונות, ישיבה ותלמוד תורה. מכל המקומות הללו נישא תמיד ניגון של לימוד תורה.

בלוקוב היה בית כנסת גדול ומפואר, שהכיל מקום למאות מתפללים. הוא נצבע על ידי הצבעים הטובים בעיר, הרש ליבר וחיים מטס מנדלבוים. ליד בית הכנסת היה גם בית מדרש קטן, שבו התפללו יהודים פשוטים כמו בעלי עגלה, קצבים ובעלי מלאכה. בכל ערב בין מנחה למעריב ובשעת אחרי הצהריים למדו חומש עם ר' אהרן מקרא-רבי. גם בבית הכנסת הגדול ישבו בכל ערב קבוצת יהודים מסביב לשלחן ארוך ועימם למד ר' אפרים ליכטנברג. בתלמוד התורה למדו מאות ילדים עניים. התלמוד תורה התקיים על ידי הקהילה.

היה גם בית מדרש ע"ש הצדיקה חיה שרה. שם התפללו הרבה יהודים עשירים מן העיר, והם החזיקו כספית את בית המדרש.

רחוב בלוקוב. ברקע: בתי הכנסת

בתי כנסת ומוסדות

ראש עיריית בני ברק, הרב שמעון סירוקה ז"ל, היה בן העיר לוקוב, וברשימותיו הוא מספר מעט זיכרונות מעיר ילדותו.

"עירנו לוקוב הייתה עיירה דתית מובהקת. בימים שעברו הלא כל תושבי העיר היו שומרי תורה ומצוות, וטבעי הדבר שכל החיים הציבוריים התרכזו מסביב בתי הכנסת ובתי התפילה.

שלושה סוגי בתי תפילה התקיימו בלוקוב בתקופה שאני זוכר אותה. בחצר השוף שוהל היו בית הכנסת (די שוהל), בית המדרש הישן ועוד כמה בתי תפילה מסביב להם. בבתי תפילה אלה שהתקיימו מאות בשנים, וכמובן היו המשך של בתי תפילה שנוסדו עם יסוד העיר, התפללו בנוסח אשכנז (מתנגדים) ושם התרכזו זקני העיר (…) השוהל ובית המדרש הישן היה גם מקום תפילותיהם של רבני העיר ששמם יצא לתהילה, שכיהנו פאר בעירנו. ובעזרת הנשים בבתי כנסת אלה, היו 'שטעדט' – מקומות קבועים לכל הסבתות והנשים הנכבדות של העיר, כי במקומות התפילה הקטנים לא היו עזרות לנשים.

סוג שני של בתי תפילה היו בתי החסידים, שלעומת השוף שוהל היו צעירים יחסית. השטיבלעך של החסידים נוסדו במאה השנים האחרונות; עם חדירת תנועה זו לכל רחבי פולין הקונגרסאית נוסדו בזה אחר זה בתי חסידים של אדמו"רים שונים שחסידיהם נתווספו מפעם לפעם. במשך הזמן התרכזו בשטיבלעך אלו הלומדים והמכובדים, הסוחרים הגדולים ובעלי היכולת ואברכי משי שאכלו קעסט (אלו שחותניהם פרנסו אותם כדי שיוכלו ללמוד תורה). כן התרכזו במשך הזמן קבוצות בחורים בבתי חסידים שישבו ולמדו תורה ועסקו בחסידות. בתי חסידים של גור, קוצק, אלכסנדר, פרצובה, מזריטש, רדזין, סוקולוב, לובלין ועוד התקיימו בלוקוב, ומדי חג בחגו יצאו מאות תושביה לחצרות הקודש, להסתופף בצל רבם ולשמוע לקח מפיו.

בלוקוב התקיימו תלמודי תורה, בית ספר גדול ומפואר של 'בית יעקב' וישיבות.

בישיבה הגדולה של הגאון רבי געציל לעמפיטר, שהתקיימה בבית הכנסת 'חק' (בית המדרש שבו למדו חוק לישראל מדי יום) למדו רוב הבחורים, ואישיותם עוצבה בידיו האמונות של געציל, שהטיל מרותו על הכול.

התקיימו בעירנו חברות ביקור חולים ולחם לעניים, שאספו תרומות בצורות שונות וכן התנדבו לפעילות… וכמובן, מלבד החברות הרשמיות, לבבות היהודים תמיד היו פתוחים לעזור לזולת ולא היה איש שהרגיש את עצמו בודד בעת שמחתו או ח"ו צרתו. כל העיירה הייתה כמשפחה אחת ושותפה בשמחת או ח"ו צרת תושבי העיר".

מסחר ומלאכה

בשנת תר"ע מנתה לוקוב למעלה מ-8,000 יהודים לעומת 3,700 נוצרים, אולם מספרם של היהודים פחת במלחמת העולם הראשונה לכדי 6,250 לעומת 6,400 נוצרים. את הנתונים הללו מביא בן העיר יחיאל רוזנבלום בספר הזיכרון לעירו, וכמו כן הוא מביא נתונים מעניינים על מצב הפרנסה בלוקוב בין שתי המלחמות.

41 בתי חרושת ובתי מלאכה, 6 בתי מלון, 43 מסעדות ובתי תה, 137 חנויות מזון, 31 חנויות בשר, 19 קיוסקים לסודה ופירות, 38 חנויות נקניק, 36 חנויות חלב וביצים, 4 מחסני עץ ופחם, 19 חנויות טבק, 6 חנויות סדקית, 53 חנויות נעליים "ועוד", 21 חנויות הלבשה, 25 חנויות חייטים, 9 חנויות כלים וזכוכית, 13 חנויות של דברי ברזל, 8 חנויות ספרים ומכשירי כתיבה, 6 בתי מרקחת ו"מחסני רפואות", 8 חנויות נפט, שמן ומוצרי שמן, 10 מחסני מכונות חקלאיות, מכונות תפירה, רהיטים ותמונות, 5 מחסני מכונות בניין. רוב המסחר היה בידי יהודים!

ואם מהנתונים האלו עולה הרושם שרוב העיר התפרנסה ממסחר, ממשיך רוזנבלום ומביא רשימה נוספת, מאותה שנה, מתוך פרסומים רשמיים מהקהילה, על מספר אנשי המקצוע בלוקוב:

150 סנדלרים, 120 חייטים, 45 "מכיני דוגמאות עור לנעליים", 8 עושי רתמות, 4 פרוונים, 10 כובענים, 4 עושי מגבעות (שטריימלאך? ספודיק? י.ר.), 33 נגרים, 12 בוני בנייני עץ, 2 חרטים, 4 עושי חביות עץ, 17 מסגרים, 25 נפחים, 8 פחחים, 8 שענים, 2 מתיכי נחושת, 30 אופים, 5 אופי עוגות, 23 עובדי בניין, 2 עושי תנורים, 6 צבעים, 3 רפדים, 11 ספרים, 3 כורכים, 2 צלמים (ועוד 4 בעלי מלאכה שלא פענחתי אותם. י.ר.).

שוק בגדים ונעליים בעיר לוקוב

מתוך כל אלו, לפחות 75 אחוז היו יהודים! ומדובר בתקופה קשה ליהודי לוקוב, שבמהלכה פחת מספר התושבים היהודים בעיר זו בכשלושים אחוז.

שוק לוקוב

זאת, מלבד סופרי הסת"ם הרבים של העיר לוקוב. עיר זו נודעה בתוצרת תשמישי הקדושה והסת"ם שלה, ששווקה גם לחו"ל, וכדלעיל.

בספר "תל עולם" מספר מ' צאנין מנקודת היכרותו על תנופת המלאכה בעיר לוקוב:

"לוקוב הייתה עיר של בעלי מלאכה יהודים. יהודי לוקוב נמנו עם מפלגות וכיתות שונות של חסידים, אך דבר אחד קשר את כולם: העבודה! שמונת אלפים יהודים עמלים, החיים מיגיע כפיהם, חיו בעיר. לפנים היה כאן מרכז של סנדלרים. לוקוב סיפקה נעליים לאיכרי פודלסיה. פּוֹדְלַסְיָה (בפולנית podlaskie) היא אחת משש עשרה הווייוודות של פולין, היא שוכנת בצפון מזרח המדינה, וגובלת בצפון במובלעת הרוסית קלינינגרד ובליטא, במזרח בבלארוס, בדרום בווייוודה פרובינציית לובלין, ובמערב בווייוודות מזוביה ובוורמיה-מזוריה.

בירתה של פודלסיה והעיר הגדולה ביותר בה היא העיר ביאליסטוק, השוכנת במרכזה. ערים גדולות נוספות הן סובאלק ולומז'ה.

יהודי לוקוב מילאו את השווקים בסחורותיהם. כשהאופנה של נעליים מסומרות חלפה והעיירה החלה גוססת לא התייאשו היהודים (…) יהודי לוקוב נעשו סופרי סת"ם… [אנשי מפלגות שונות וחסידויות שונות] כולם הצטיידו בנוצות אווז ועסקו בכתיבת ספרי תורה, מזוזות ותפילין. פרולטריון (כינוי למעמד בחברה מתועשת. י.ר.) הסופרים גדל משנה לשנה [והייתה גורם משמעותי במהפכה הסוציאליסטית, כאשר צדדים מכאן ומכאן כביכול עירבו את צורכי הסופרים ובעיותיהם בין שלל טיעוניהם. י.ר.]

אבל הדרך הנכונה והאמיתית לפרולטריון הסופרים הלוקובי הייתה הדרך לעולם כולו: ארצות הברית, ארגנטינה, שאנחאי, הודו. לכל הארצות הגיע היצוא הלוקובי של ספרי תורה.

לוקוב הייתה בארומטר (ברומטר – מכשיר מדידה. י.ר.) לאדיקות יהודית בעולם. יהודי לוקוב ידעו כמה מזוזות צריכה יוהנסבורג ולכמה זוגות תפילין זקוקה מלבורן.

חסידי קוצק, סופרים יראי שמיים, היו רצים בוקר בוקר לטבול במקווה הקר לפני העבודה…

ר' משה יעקב, סופר סת"ם בעיר לוקוב

כמו בכל מקום, בחריצותם ונאמנותם, בכישוריהם ובשמחת החיים שלהם, היו רוח החיים בעיר, ומאז חורבנה לפני שמונים שנה, אין כלום בעיר הזו. הכול מת.

הסופר היהודי שהילך על חורבות פולין המעשנת אחרי המלחמה והשקה אותן בדמעות מספר על פגישתו עם "אברך יהודי" מלוקוב שהסתובב עימו בעיירה והראה לו 'מה פרצוף יש לה היום'. השוק היה עזוב, מת, החנויות היהודיות לשעבר ספק סגורות ספק פתוחות, משל ברחו בעליהן והפקירו הכול. למראית עין לא השתנתה העיירה ורק שמונת אלפי היהודים, החסידים הקוצקאים שבה, ופרולטריון הסופרים, נעדרים…".

גזל ומכירת בית הכנסת

"אפילו בית הכנסת עומד על תלו, אלא ששוב אינו בית כנסת. הוא נהפך למה שקרוי היום בפולין 'ליפה'. הבחור מספר לי איך נהפך בית הכנסת לליפה. יהודים מופקרים נוסעים עכשיו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ומוכרים בתים יהודים ללא יורשים או שיורשיהם לא הופיעו. הם מביאים עדי שקר, מבצעים משפטי שקר, ומוכרים את הבתים כנכסים פרטיים שלהם, לזה קוראים בפולין 'ליפה'. בית כזה ששוויו מיליון זהוב, הללו מוכרים אותו בשלוש מאות או ארבע מאות אלף זהוב, ומסתלקים…

כך, למרבה ההלם והצער, נמלכו בדעתם כמה מצעירי לוקוב, ומכרו את בית הכנסת בשבעים וחמישה אלף זהוב. זהו בדיוק מחירם של חמישה זוגות נעליים… את בית הכנסת קנתה העירייה ומעתה ישמש מחסן סחורות מרכזי".

ובית הכנסת אינו הבניין היחיד שהפך ל"ליפה".

"קבוצת נוכלים זו כבר מכרה שליש מבתי לוקוב…" (אחסוך את התיאור על מהותה של קבוצת הנוכלים ואורח חייהם. י.ר.).

בית הכנסת בעיר לוקוב בחורבנו

ספרים עבי כרס לא יספיקו בכדי לתאר את לוקוב ואת תפארתה, את ימי זוהרה ואת גסיסתה הנוראה בשנות השואה, ואנו, בני הדור השני, השלישי, הרביעי ותיכף גם החמישי, מוטל עלינו לכל הפחות לזכור את שמה ואת מהותה של עיר תהילה זו, שהייתה במשך שנים אכסנייה לפוסק הגדול רבי יואל סירקיש זצוק"ל, הב"ח. כותבי דברי ימיה של קהילת קודש זו מעולם לא שכחו את שנות כהונת הב"ח בלוקוב, ולכן יש לזכור זאת (אף על פי שמשום מה ממקומות שונים כמו ויקיפדיה וכו' נשמט נתון חשוב זה).

כיום קיים בית כנסת בבני ברק בשם לוקווע וולברוז ע"ש צדיקי שושלת לוקוב. אוהל צדיקי בית לוקווע, שבמהלך מלחמת העולם השנייה שימש את הצבא הפולני כמחסן נשק ולאחר מכן עבר לשימוש הצבא הנאצי, שהרס את האוהל והחריב את בית החיים כליל, נחשף לאחרונה באמצעות צילומי אוויר שצולמו על ידי הנאציים, ובמקום נבנה אוהל חדש.

נאצים מתעללים ביהודי חסידי בלוקוב.

הרב, בן העיר לוקוב, שהלך עם הילדים לסוביבור

ביריעה זו ראוי לציין את הרב הצדיק המופלא רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, נכדו של הרבי הק' ר' צבי הירש מורגנשטרן מלוקוב (תרי"ח – כ"ט בשבט תר"פ), מחבר הספר "עטרת צבי". ר' מנדל היה בנו של הגה"ק ר' משה ברוך מורגנשטרן, מרבני לוקוב, סגן יו"ר אגו"י בפולין, שנרצח בסוביבור. על ר' מענדל זה מסופר מפי עדי ראייה שמסר נפשו כדי להיות עם ילדי ישראל בדרכם האחרונה לסוביבור, ולזכרו הקדישה פנינה מייזליש קטע מרגש במחקרה על רבנים בשואה:

הרב מורגנשטרן אינו מפקיר את ילדי עירו

אחת מדמויות המופת של העם היהודי בתקופת השואה הוא יאנוש קורצ'אק, שמסירותו למען ילדיו היתומים הפכה מאז לסמל. אך ידוע לנו גם על מחנכים רבים אחרים באירופה הכבושה שלא נטשו את ילדיהם והלכו אתם בדרך האחרונה. מעשי הגבורה שלהם עדיין לא התפרסמו משום מה. העובדה שמעשהו של קורצ'אק לא היה יוצא דופן רק מחזק את הערך המוסרי של האחרים שנהגו כמוהו.

אחד מהם הוא הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, נינו של האדמו"ר מקוצק, שהיה רבה האחרון של ולודאבה, במרכז פולין. הוא נתמנה כרבה של העיר בתחילת 1939, והיה ידוע באהבתו הגדולה לילדים. עם הכיבוש הגרמני נלקח כבן ערובה עם עוד תשעה יהודים, ובין היתר נצטווה למסור את כל החלפים שבהם השתמשו השוחטים. הגרמנים נימקו את הצו כדי למנוע את השחיטה הכשרה, אך יתכן שהשיקול האמיתי היה לנטרל את היהודים מנשק קר. באוגוסט 1942 החליטו הגרמנים על אקציית הילדים. מכיוון שהיהודים עשו את כל האפשר כדי להתחמק ממנה, נקטו הגרמנים בדרכי ערמה, והצליחו לאסוף את רוב הילדים למגרש הספורט, כביכול לשם ביקורת בריאות. גם הרב מורגנשטרן הופיע שם. ניצ'קה, ראש הגסטאפו בעיר, רצה לשחרר אותו, וטען שתורו עדיין לא הגיע, אך הרב סירב ונשאר במקום.

נוכחותו הרגיעה את הילדים, ויחד אתם ועם ילדיו הלך לסוביבור. עניין זה מופיע באותו ספר זיכרון בגרסאות שונות, ולכן אין אחידות לגבי מספר הילדים שהיו שם, אך מתוך השוואת העדויות נראה שהיו יותר ממאה. לדעתי יש דווקא בריבוי הגרסאות כדי להעיד על אמיתות המעשה, שאחרי המלחמה עלה במשפט שנערך בהאנובר לניצ'קה וחבורתו.

עד כה לא עלה בידי למצוא שום מקור נוסף כדי להשלים את התיעוד בעניין זה, אך אין ספק שביסוד החלטתו של הרב מורגנשטרן ללכת עם ילדי עירו, וכך לוותר על האפשרות הזמנית שניתנה לו כדי להינצל, עמדה תחושת האחריות והמחויבות של המנהיג לגבי עדתו, כפי שהבין אותה באותם ימים קשים.

(פנינה מיזליש, רבנים בשואה, סיני קטז – תשנ"ה, דעת)