ב"גנזך קידוש השם" מציינים את…

כרחם אב על בנים

על הורים וילדים בימי השואה

מאת: יעקב רוזנפלד

"ספרים רבים חוברו, ויצירות מרובות נכתבו על מה שהתרחש כאן, ולמרות זאת עוד לא קם הסופר או המשורר שיוכל לבטא את עומק התהום, את אימת העולם ההוא…

ייתכן שלא ניתן כלל לתאר ולבטא את מה שקרה בשפת אנוש, בשפת המילים…

הניתן לתאר רגשות אם או אב או ילד קטן על האומשלג-פלאץ? או את הרגע שבו דוקטור מנגלה מצווה על אם ללכת ימינה ועל בנה שמאלה?…"

(צבי אייכנוולד, בני ברק, בנאום לפני בני נוער בפולין. אברהם צבי בן חיים נפטר לפני שנה, בערב ראש השנה תשפ"ג)

את צער הקריעה של ילדים מחיק הוריהם, יכולים רק אבות ואימהות להבין.

גם כשהיינו ילדים היינו מזדעזעים מסיפורי קריעת המשפחות אבל, כהורים לילדים, אנחנו אפילו לא מסוגלים לחשוב על זה.

לקרוא סיפורים כאלו בלילה ואז להתבונן בפניהם המלאכיות של הילדים הקטנים, ולחשוב: "איך יכולתי לכעוס עליהם היום, ואי פעם"…

ואז, כשהמחשבות נודדות למחנות ולגטאות, ולנגד העיניים צצים ההורים שנקרעו מהם הילדים, ילדים קטנים שגם הם ידעו פעם לבכות ולעצבן ולדרוש, ואז פתאום קפצה עליהם זקנה והם הבינו שמהיום אין להם זכות לכעוס או לשמוח, לדרוש או לקבל, מה שכן יש להם – אינסטינקט של רצון לחיות, ולשרוד, ולהשיג אוכל, ולהתחבא מעיניים רעות.

זעקות הילדים מתוך תאי הגזים הסגורים, כמו: מאמע, הרי הייתי ילד טוב… או: טאטע, איך קען שוין נישט… (אני כבר לא יכולה), לא יצאו מראשם של הניצולים לעולם. הן היו מענות אותם בלי סוף עד שנפטרו מהעולם.

ילדים יהודים מגטו לודז' מגורשים במשאיות להשמדה

קשה לנו אפילו לתאר לעצמנו מראה של ילד שפחד מוות ניבט מעיניו, ואלו, במשך חמש שנים נתקלו בהם דבר יום ביומו.

אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים… את המילים האלו אנו הולכים לומר בראש השנה, וגם בימי הסליחות ועשרת ימי התשובה. מדי בוקר מוקדם, כשהאוויר עוד יהיה צלול וטהור, יתאספו יהודים בבית הכנסת ויאמרו "כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו"…

נזכור, עכשיו בערב הימים הנוראים, ימים נוראים אחרים, לא כל כך רחוקים, שבהם התמודדו יהודים עם צער הקריעה, הורים מילדים, וילדים מהורים. הורים צפו בעיניים קרועות מתימהון ויגון אין אונים ברציחת ילדיהם הקטנים, וילדים הביטו, לא מאמינים, בחיות טרף בדמות אדם משספות בחמת זעם את גופם האהוב של אבא ואימא החזקים, היציבים, התומכים והאוהבים.

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים…

שמונים שנה אחורה. בנדין, עיר יהודית דועכת, תחת הכיבוש הגרמני.

מספר צבי רוזנוויין (קובץ זכור, יב), שנמלט בראשית שנת 1943 (תש"ג) מצ'נסטחוב הגוועת לבנדין:

"היינו אז במצב רוח קשה וקודר, שהינו בתנאים קשים ביותר, לא ראינו כל שביב של תקווה.

והנה באחד הלילות חסרי השינה, שמעתי לפתע קולה של אישה השרה שיר ערש בקול בוכים. קול מלא צער ורווי עצב. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אולי חלום מבעית מתעתע בי, תופעה שכיחה בחיינו העלובים בגטו החשוך, אך סקרנותי הטבעית לא נתנה לי מנוח ויצאתי מחדרי החוצה, לרחוב.

שעת לפנות בוקר, בחוץ שרר עוד חושך, והנה רואה אני את ה'זמרת'.

הייתה זו אישה מאוד צעירה. היא החזיקה בזרועותיה שתי בובות.

האישה נענעה את הבובות בתנועות קצובות, כמו אם שמנענעת את תינוקה, והיא שרה להן לבובות בקול בוכה, שיר ערש, שיר מלא געגועים ורווי עצב.

מאוחר יותר התעניינתי בגורלה של אישה זו, המנענעת בובות ושרה להן שירים עצובים במשך לילות שלמים. נודע לי שבאחת האקציות בגטו גזלו ממנה הגרמנים את שתי ילדותיה הפעוטות, ומאז נטרפה עליה דעתה והיא מסתובבת בלילות עם הבובות של ילדותיה ושרה להן שירי ערש.

תמונה זו, של האם השכולה מגטו בנדין, מלווה אותי מאז בכל אשר אלך, היא נחרתה בליבי לעולמים".

כִּבּוּד אָב וָאֵם

מתוך עדות פנינה ברקוביץ' (וינשטוק) (קובץ זכור, ב, 137):

"הסתתרנו בבונקר ברחוב סטארה ורשבסקה 12, פיוטרקוב, באותו בית היה ה'שטיבל' של אלכסנדר בו התפלל אבי.

21 ימי זוועה חווינו בבונקר הצפוף יחד עם עוד 93 איש. על ההחלטה לעזוב את הבונקר השפיעה גם העובדה שבשעת מצוקה אחת ניסו אנשים לחנוק את תינוקם שגעה בבכיה ועלול היה לסכן את חיי כולם. בגלל זה עזבנו.

לרוע מזלנו, אך עזבנו את הבונקר – מיד נתפסנו, אחותי שפרה ואני, והובלנו לבית הכנסת שהפך למקום איסוף של היהודים שנידונו לגירוש [–מוות].

בבואנו לבית הכנסת נתגלה לעינינו מחזה מחריד. בית הכנסת כולו טבל בלכלוך ובדם. לאורך בית הכנסת הותקנו דרגשים ועליהם שכבו זקנים, חולים ו… מתים.

מדי פעם פרצו פנימה האוקראינים וחיפשו כסף ודברי ערך, ובדרכם 'התהוללו' וירו לכל עבר מתוך שעשוע.

יום אחד, אחרי שאיבדנו כל תקווה, נכנס לבית הכנסת ראש היודנרט שמעון ורשבסקי, בלוויית קציני גסטפו, ובידו רשימה. הוא הכריז 'פערל ושפרה ויינשטוק החוצה'.

בדרכנו החוצה ליוו אותנו מבטי קנאה. יחידים עוד ניסו וזעקו לנו: תצילו אותנו.

ובחוץ, פגשנו את הורינו, ופניהם קורנות מאושר. 'פערעלה, שפרה'לע'… הורינו הצליחו לשכנע את היודנרט שייקחו אותם במקומנו. המשמעות הבזיקה בנו מיד: הורינו דנו עצמם למוות בכדי להציל אותנו. לא יכולנו להסכים לזה והתווכחנו בתוקף, אולם ההורים הורו לנו בתקיפות: בגזירת כיבוד אב ואם תברחו מכאן מיד. הם נפרדו מאיתנו בתפילה שנזכה להישאר בחיים והלכנו.

חזרנו לבלוק ועשינו מאמצים על אנושיים להצילם אולם דבר לא הועיל. ביום י"ב טבת תש"ג נלקחו הוריי, ר' ישעיהו וטויבה ויינשטוק יחד עם עוד 360 יהודים מבית הכנסת ליער ראקוב, שם נרצחו.

הי"ד".

כְּרַחֵם בָּנִים עַל אָב

(ימי הרחמים והסליחות, ערב ראש השנה תש"ב, בנדין)

"הם סגרו אותם שם ולא היה אפשר ליצור איתם שום קשר. אמרו שהבניין מוקף שוטרים. החלטנו ללכת לבניין (…) הגרמנים איימו עלינו וצעקו שנזוז מהמקום, אחרת יכניסו גם אותנו פנימה…

אף אחד לא יצא מהבניין, אף אחד לא יצא ממנו.

אחד העובדים שהביא להורי לחם, מסר לשרה פתק בכתב ידם.

שרה נאנחה כשפתחה את הפתק. הם מתחננים שנעשה הכול למענם. הם כתבו 'הצילו הצילו אותנו', אמרה וכתפיה רעדו בלי שנשמע קולה.

דבר התמוטט בנו. מילותיהם של ההורים פצעו את ליבנו. היה זה רגע שבו חולל קודש הקודשים של סדרי היקום.

דרכו של עולם שהורים מגוננים על ילדיהם, וכשנקלע הילד לקושי או למצוקה הרי שאביו ואמו נחלצים לעזרתו. כך ידענו גם אנו עד לאותו הרגע. אבא היה תמיד משענת חזקה לכולנו, הביא לביתנו ביטחון ומרגוע. גם אמא בטוב ליבה מילאה את חיינו בשמחה וברוך. בכל התמודדות וקושי שידענו – תמיד הם היו שם בשבילנו, תומכים, מגוננים. ופתאום בא הרגע הזה מחוץ לבניין בשוק העירוני, שבו התהפכו היוצרות – ההורים הם המבקשים עזרה ומתחננים על נפשם, ואנו, ילדיהם, ניצבים חסרי אונים לעומתם.

כמה כאבו לנו המילים המתחננות שרשמו ההורים.

הם ידעו שנבוא לחפש אותם, הם ידעו שנעשה הכול כדי להשיבם הביתה, והנה אנחנו כאן מחוץ לבניין ולא יודעים מה ביכולתנו לעשות.

אבא, אמא, גם עכשיו הם כל כך קרובים אלינו, רק קיר הבניין הזה מפריד בינינו, והרצון העז לראות אותם ולשוב איתם יחד הביתה ממלא את הלב בכאב.

'הצילו אותנו' הם כתבו בפתק שאחזה שרה בידיה, ואנחנו לא ידענו את נפשנו מרוב צער".

צבי אייכנוולד, ממעמקים, פרק י, "מנסים להציל את ההורים".

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ

1943, טראבניק.

מתוך יומנו של ר' משה מרדכי ווינשטוק ז"ל.

"…בדרך שאלו הנשים את הסרדיוטים, לאן לוקחים אותם ואלה השיבו כי לוקחים אותם לטראבניק, שם מחכה להם המוות ממכונות ירייה של הס.ס.

אלה דרשו גם מן הנשים למסור לידיהם כל דבר ערך או חפץ כי 'ממילא אתן הולכות למות'…

כמה שהתקרבו לטראבניק הרגישו יותר ויותר קרובים אל המוות. כולם בכו בחשאי, בלי קול.

וכאשר נכנסו לשטח המחנה נתגלה מול עיניהם מחנה מזוויע: כל שטח המחנה היה מכוסה ערמות ערמות גופות של מתים בתוך שלוליות של דם שנקרש… עשרת אלפים מתים!

(הנשים הועסקו בכפייה בפינוי הגופות ודברי הערך שהותירו הקדושים, ונחסוך מהקוראים את התיאורים.)

יום אחד, כשהנשים היו עסוקות באריזת כלי המיטה שמצאו באחד הצריפים, לפתע ראו יד של תינוק מבצבצת מתוך איזו פינה נסתרת, ומיד שמעו לתמהונן וחרדתן לחש של תינוק…

הנשים נחרדו. לא הבינו כיצד לאחר שבועיים של רצח בהם הושמדו עשרת אלפים יהודים, שרד ילד זה.

ראשו הקטן היה מיובש ועל פניו קמטים עמוקים. ילד בן 5 ופניו – פני יהודי בן שבעים.

למזלן, באותו יום עבדו תחת איש ס.ס. קשיש ולא רוצח אוקראיני.

ההוא הביט על התינוק וגם בו התעורר איזה רגש אנושי ולא רצח אותו כפי שהיה נהוג אז במקרים דומים.

מפקד המחנה הסכים לרשום את הילד כעובד ובינתיים חוננו חייו עד שיוציאו את כולם להורג.

הנשים לקחו את הילד תחת חסותן וטיפלו בו במסירות ומהר מאוד הבריא והפך לילד נורמלי מבחינה פיזית ונפשית. הוא הפך לחביבן של 45 הנשים. כל אחת מהן הייתה מאושרת להקדיש לו זמן ומסירות.

התברר שהוא ילד לא רגיל. הוא היה ילד מחונן בעל כישרונות נדירים. הוא דיבר גרמנית שוטפת למרות שמוצאו היה מפולין. שמו היה מרק זמל. במקרים רבים שימש כמתורגמן לאנשי הס.ס.

במיוחד טיפלה בו כמו אם, העלמה פרלק'ה וייזנפלד מלודז'. היא לא הסירה עיניה ממנו אף לא לרגע אחד. גם הילד נקשר אליה בעבותות אהבה והבטיח לה חגיגית שכאשר יתחיל ללמוד בבית הספר לכתוב, המילה הראשונה שיכתוב תהיה פערלקה.

ריקוד הילדים לאחר השיחרור ממחנה אושוויץ. ציור.

(…)

בשטח המפעל של שולץ הייתה אישה גרמניה שבאה עם בעלה היהודי ולהם ילד בן שלוש, וכאשר נלקחו הוריו ל'יעד בלתי ידוע' אימץ ברטצקי המפקד את הילד, וכשהלשינו לס.ס. שילד חצי יהודי נמצא אצל ברטצקי, עשה הלה מאמצים רבים בחלונות הגבוהים בלובלין והצליח לשכנע את האנשים הנכונים שישאירו את ה'חצי יהודי' בחיים ותמורתו ימסרו למיידנק את מרק זמל, הילד יהודי שמשום מה נמצא במחנה העבודה.

הפקודה אכן הגיעה מהר מאוד, וכשנודע במחנה הנשים כי נשמה טהורה זו של הילד מיועדת לקרמטוריום במיידנק, נטרפה דעתן של הנשים. הן תלשו שערות ראשיהן ופרצו בבכי מר על החורבן הגדול. בכיין וצעקותיהן בקעו רקיעים. כל הכאב, הצער והשבר שהצטבר בלב האישה היהודייה האומללה פרץ מליבן בבת אחת. הן בכו וייללו מאין הפוגה. הידיעה הזו הכתה את כולם בתדהמה. דומה היה כאילו התפוצצו בתוך הצריף הזה פצצות. כל אישה הרגישה כאילו זה האסון האישי הבלבדי שלה. במיוחד כרעה והתמוטטה באסונה הגדול פרלקה ויזנפלד, היא שכל הזמן כל כך דאגה והתמסרה בלי הרף למען הבן יקיר…

גם בצריף הגברים גרמה הידיעה הנוראה צער ותדהמה. הם השתוללו מכאב לב (…)

איש לא יכול היה לעצום עין באותו לילה מר ואיום. כולם, הנשים והגברים ישבו כל הלילה על הרצפה ונאנחו מרות. מדי שעה התקרבה אחת הנשים ליצועו של הילד לראות איך הילד ישן (…)

בכיין של הנשים העיר את הילד. הוא קפץ והחל גם הוא לבכות…

פרלקה הכינה לילד תרמיל והכניסה בו אוכל ודמעות, והנה התקרבה השעה המיועדת. שמונה בבוקר. בשעה זו אמורים האוקראינים לקחת את היתום הקטן, שריד יחיד לעשרת האלפים, עוד מעט יצטרף אליהם הילד הקטן.

בדיוק בשמונה באו שני רוצחים אוקראינים ולקחו את הקורבן הקטן.

מילותיו האחרונות היו לפרלקה שנפרדה ממנו בדמעות רותחות: איני מאמין שעוד נתראה אי פעם.

כל צריף הנשים היה שרוי בעצבות. כולן התאבלו אחרי הילד ממש כמו אם שכולה אחרי בנה יחידה (…) הן בכו באותו יום יותר מאשר בכו באותו יום מול עשרת אלפי ההרוגים".

נָפַל חָלָל הַיְּהוּדִי יַחַד עִם הָרוֹצֵחַ

מרשימותיו של עד ראייה, ד"ר ראובן פלדשוה (בן שם) שפורסמו בעיתון המשקיף, דצמבר 1945, תחת הכותרת "בבית העלמין הגנשאי".

"… והעו"ד ווייסמן, צעיר עדין נפש וגוף ברזל לא התאפק. אימו נורתה בבית, בשכבה על מיטתה וקשור היה הצעיר לאימו בכל נימי נפשו הרגישה.

כעת עמד בשורה אחת עם אביו שהשחיר לו את שערותיו, צבט את לחייו שייראו אדומים ורעננים כמו שעשו כל הבאים בשנים שעמדו בשורות.

התיישר, התמתח בכל מאמצי כוחותיו וכשהגיע תורו, הצליף בו הס.ס. שוט אחד בקודקוד והרוצחים סחבוהו שמאלה.

קפץ הבן הצעיר, העו"ד, לעומת החיות וזעקה כה געשית, פראית, פרצה מפיו, שהרוצחים נבהלו ברגע הראשון. קפץ הצעיר ורצה להוציא את אביו מידי הבסטיה האוקראינית ואז נפל קת הרובה על ראשו ודם כיסה את פני הבן המסור.

אבל אז גם נדגשה סאת אישיותו. בראשו הפתוח מפילוח הרובה הדף את האוקראיני המחזיק באביו עד שזה נפל ארצה.

וכשקפץ חברו האוקראיני לקראתו, תפסו ווייסמן בידיו הזבות דם, טלטלו טלטול גבר, והחל מחניקו עד שנפל הרובה מיד הרוצח. עיניו התחילו מסתובבות סחור סחור ופניו התאדמו. הוציא ס.ס. את אקדחו וירה בבחור היהודי המגן על חיי אביו. פלח הכדור את גוף הצעיר אבל את ידיו לא הרפה מצוואר הרוצח.

הדקן עוד יותר.

והרוצח האוקראיני הוציא את לשונו החוצה, ידיו החלו מפרפרות. הנשימה האחרונה יצאה בנחירה דרך חוטמו (…)

התחילו האוקראינים והס.ס. יורים בו בלי הפוגות. גופו נעשה ככברה, נפל חלל היהודי יחד עם הרוצח".