כפר הילדים המיוחדים של סאלי (שמואל) ורבקה ביין

שמונים שנה למותם. ארץ, אל תכסי דמם

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

עד כה לא ידוע במדויק תאריך מותם של סאלי (שמואל בן לייב) ביין, אשתו רבקה, ילדתם ליזה קרולה ו"ילדיהם" הלא ביולוגיים, הילדים המיוחדים שלמענם מסרו סאלי ורבקה את כל ימי חייהם. מה שידוע הוא שזה קרה בסוביבור, לפני בערך שמונים שנה.

מי היו סאלי ורבקה, ומה הם היו עבור מאות ילדים בעלי מוגבלויות נפשיות שהתגוררו בכפר שהקים להם סאלי ביין במשך שלושים וארבע שנות פעילותו, עד לסוף הטראגי של סאלי, רבקה, ליזה קרולה ושאר הילדים, חוסי הכפר?

מי היו המלאכים האלו שכמעט נשכחו מהעולם ואנו, בגנזך קידוש השם, מנציחים את פועלם ואת חייהם, האנשים הגדולים האלו שאולי בדיוק היום חל יום השנה שלהם, מי יודע?

בשורות אלו נתבונן בדמותו של צעיר יהודי שנתן את חייו למען ילדים מוגבלים, צעיר שלא רכש כל השכלה בתחום זה אבל ליבו הרחב וראשו הפתוח הביאו את הכפר שלו להצלחה לא רגילה עד שרופאים ואנשי מקצוע מכל רחבי אירופה ואף מפלשתינה – ארץ ישראל המנדטורית – באו לכפר כדי לעמוד על סודו של המקום ולרכוש ידע ומיומנות בתחום מופלא ו"מיוחד" זה.

שמואל נולד ביום י"ד מרחשוון תרמ"א לאביו לייב ביין בעיר אינורוצלב, אז בתחומי הרייך הגרמני, כיום – פולין. מגיל צעיר נמשך לעבודה עם בני נוער בעלי מוגבלויות שכליות וגופניות, כולל בעלי מומים שבאותן שנים היו נחשבים ברפואה כ"דבילים" ונושאיהם נשלחו למוסדות סגורים לשם התנוונות ומוות איטי.

סאלי, כך היה כינויו, אהב את הילדים הללו ונתן להם את כל ליבו ונפשו.

רבקה לוונשטיין, בת להורים אמידים, גם היא לב יהודי רך וטוב פיעם בה. בסיום לימודי התיכון ביקשה ללמוד את המקצוע שדיבר יותר מכול לליבה הטוב: ריפוי ליקויי דיבור וטיפול מסייע בחירשות, כולל שפת הסימנים.

כאשר מזווג הזיווגים הקים לסאלי ולרבקה בית נאמן בישראל החליטו השניים להקדיש את חייהם לילדים המיוחדים.

בשנת תרס"ט, בימי הסתיו (חודש אוקטובר), נוסד "המוסד היהודי לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית" וסאלי ביין, הצעיר בן העשרים ושבע, נבחר לנהל את המוסד "לכל חייו" (כלשון המסמך שנחשף שנים מאוחר יותר על ידי החוקרים).

המוסד הוקם בלב יער אורנים התוחם את העיירה בייליץ, ובראשיתו הובאו לשם עשרים ילדים ובני נוער יהודים, מתמודדי נפש ובעלי מוגבלויות, עזובים ונטושים, שהוצאו מכנסיות נוצריות שונות והתקבלו בחום ובאהבה על ידי בני הזוג ביין.

סאלי דגל בגישה שהייתה אז חדשנית ובלעדית: שילוב בין האוכלוסיות.

בשנתיים הראשונות לימדו סאלי ורבקה בעצמם את הילדים את כל המקצועות, אבל בהמשך רבו הילדים וצורכיהם ואנשי צוות נוספים החלו לעבוד במקום, שהחל לגדול ולפרוח והיה לשם דבר בעולם כולו.

בעיקר השקיעו בתחילת הדרך סאלי, אשתו רבקה ואנשי הצוות נוספים שכללו שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן, אשר עסקו כולם גם בחינוך נוסף לעבודתם הרגיל, במקצועות עיוניים כמו עברית, גרמנית, היסטוריה וחשבון, אך דגש רב ניתן לכישורי חיים כמו כללי התנהגות בחברה, הרגלי סדר וניקיון ולמלאכות שונות דוגמת נגרות, בישול וגינון.

הלימודים התנהלו באווירה יהודית, תוך שמירת שבת, שמירת כשרות, ציון של חגי ישראל ולימודי קודש. לפי מקורות שונים המובאים בספר שיצא לאור לא מכבר על קורות הכפר:

"למקצועות הלימוד נוספו לימודי דת בכיתות העליונות. חשיבות מיוחדת ניתנה לחינוך הדתי, שכלל נושאי דת, תנ"ך ועברית, כדי לחזק את יהדותם (ביין עצמו היה חבר הנהלת בית הכנסת של קהילת בייליץ, וב-1910, כאשר בית הכנסת של הקהילה נסגר בגלל בעיות במבנה, 92 יהודי העיירה עברו מאז להתפלל באולם התפילה של המעון). שם התואר 'יהודי' נבחר במודע להיות חלק מהשם של המוסד החינוכי. בטקס חנוכתו ב-1908 נשא הרב שרייבר נאום שבו הבהיר את האופי הדתי של הכפר והגדיר אותו כמקום שנוסד כ'בית תפילה של דור חדש ברוח של יראת שמים… המבקשת במעשים של אהבת אדם את הביטוי לרגשות הדתיים החזקים ביותר שלה ושל רגשות האחדות עם האנושות כולה'.

היסטוריה מקראית, לימודי דת (בכיתות העליונות) ועברית בסיסית היו אפוא חלק בלתי נפרד מהעבודה החינוכית ומהחיים במעון, ובכלל זה שמירת כשרות וחגיגת החגים הדתיים. המאמצים לחנך את הילדים למידה רבה של עצמאות השתקפו גם בצורה שבה תוכנן טקס התפילה ביום שבת, שבו ילדים נשאו את 'דרשת הילדים'. נשיאת 'דרשת הילדים' על ידי אחד החניכים הייתה אמצעי נוסף במאמץ לעודד חשיבה עצמאית. התופעה המדהימה הייתה שנטלו בכך חלק אפילו ילדים שבמצבים אחרים לא דיברו אף מילה. בדו"ח משנת 1922 נאמר שגם תושבי העיירה היהודים האחרים השתתפו בטקסי התפילה שארגנו הנערים" (סוף ציטוט).

מאות ילדים גדלו בכפר, וכשאיפת מנהלו סאלי בהמשך השתלבו בחברה לחלוטין. השיטה שלו הוכיחה את עצמה, וכאמור, רבים היו באים אל הכפר כדי לעמוד על אופיו וללמוד מהצלחתו.

לא ארכו ימי שלוותו של הכפר, והשמיים מעל המוסד החלו להתענן בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. סאלי ביין נאלץ להתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות המוסד ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום. סאלי ביין ניהל מאבק מתמיד כדי שהמוסד יוכל להמשיך לפעול ולא ייסגר. לפי הוויקיפדיה הגרמנית "משנת 1933 חיפשה העירייה תירוצים שונים לדרוש את סגירת הבית. כך למשל, לראש העיר הפריע 'בכי' הילדים (החירשים והאילמים), שנאמר כי הוא נשמע עד לתחנת הרכבת".

סאלי ואשתו נשארו על הילדים ועם מפעל חייהם אף לאחר שסכנה ברורה נשקפה לחייהם, וגם לאחר חודש ניסן שנת תש"ב, שבו נחטפו שלושים תלמידים מהכפר ונשלחו לגטו ורשה. באותו פרק זמן היו בידי סאלי ואשתו אשרות וניירות שעימם יכלו להימלט מהתופת, אבל אנשי החסד היהודים האלו אפילו לא חשבו על כך. כחודשיים לאחר מכן, בחודש סיוון או תמוז תש"ב, יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר: סאלי ורבקה ביין, בתם הצעירה ליזה קרולה ו-47 חניכים ואנשי צוות. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו במהלך שנת תש"ג.

הבניין המפואר והמאובזר של "המוסד היהודי לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית" נתפס בידי השלטונות והוסב מיד לבית ספר לכלכלת בית של "אגודת הנערות הגרמניות", וכל הרכוש שהיה בו נמכר על פי החלטת העירייה כרכוש נטוש לתושבי העיירה.

כך בא הקץ על מפעל יהודי כה טהור ונאצל, שכמעט נשכח מהעולם לולי מחקרו של רוני מאיר דותן, שהשנה הוציא לאור את הספר הנפלא "כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין", פרי מחקרו היסודי, שבמהלכו הצליח יחד עם צוותו לגבש רשימה שמית של ארבע מאות חניכים, בהם שניים מארץ ישראל המנדטורית.

את הסיפור פרסמה לראשונה דורית גני בבלוג הספרייה הלאומית בשנת 2018, תודתנו נתונה לה, וכמובן תודה לרוני מאיר דותן. שאבנו חלקי מידע גם מוויקיפדיה העברית והגרמנית.

קישור לידיעה על המוסד באתר הר הזיתים.

קיר הנצחה בבניין המוסד