"ילדי טהרן" – שמונים שנה לעלייתם לארץ ישראל

פרק ב: נתיב הייסורים של פיניהל'ה שרייבר, לימים הגאון ר' פנחס שרייבר זצ"ל, רבה של אשדוד.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

ביום י"ח שבט שנת תרצ"א נולד פנחס לאביו ר' ישראל בונם ולאמו מרת ציפורה, בירוסלב, עיר גדולה ומלאה חכמים וסופרים.

רבי פנחס שרייבר זצ"ל

אביו היה גאון גדול, וכבר בינקותו היה הוגה עימו שעות ארוכות בתורה "מאחורי התנור" בבית הכנסת, זאת כעדות שרידי העיר.

בילדותו למד בחברותא עם ילד פלא בעל מוח חריף, שלום ברנדר שמו, לימים ראש ישיבת בעלזא הגאון ר' שלום בראנדער, אף הוא מהעיר ירוסלב.

בפרוץ המלחמה גלה הגאון החסיד רבי ישראל בונם, מגדולי חסידי בעלזא, לעיירה השכנה צ'צ'נוב, בה הסתתרו מאימת הצורר הנאצי בבית הסבא, אך בליל שבת אחת פרצו לביתם אנשי צבא רוסיים ומתוך גסות ואלימות העמיסו את כל המשפחה על רכב, ואז התחיל הפרק הטראומטי בחייו של פיניהל'ה הקטן, שמתוך חיים רגועים ושלווים של "תורה וגדולה במקום אחד" הפך להיות פליט נרדף למשך שנות המלחמה הנוראה. וכך מתואר אותו ליל שבת בספר תולדותיו (בשינויי עריכה):

באותה שבת הגיעו החיילים לעיירה צ'צ'נוב, ברשימותיהם הופיעה משפחת שרייבר השלווה, אף הם הוכרזו רח"ל כ"קונטר רבולוציונרים" (מתנגדי המהפכה), אף היא חטאה כלפיהם בהגשת "רשימת הבגידה". באותה שעה ישבו בני המשפחה סביב לשולחן השבת, נהנים מנועם השבת, לרגע קט לא דימו כי בעוד מספר רגעים יהפך שולחן השבת וישלוט בו תוהו ובוהו […]

לפתע נשמעו דפיקות גסות שקטעו באחת את השלווה. אחד מבני הבית ניגש ברעדה לפתוח את הדלת, ולנגד עיניו נגלו מספר חיילים רוסיים חמושים מכף רגל ועד ראש. הם נכנסו ברגל גאווה לבית והודיעו בקול רעם כי על כל בני הבית ליטול מספר חפצים ולצאת את הבית.

חיילים רוסיים במלחמת העולם השניה

לא הועילו תחנוניהם להמתין עד מוצאי שבת. בפרק הזמן הקצר שהועידו להם לא ניתן היה ליטול רק דברים הכרחיים ביותר. למרות השעה החפוזה לא שכחו ליטול את העיקר, תשמישי הקדושה, זוגות תפילין וטליתות, וספר אחד או שניים.

פיני'ע הקטן נטל את התפילין, התחבא איתם עד שהחיילים נאלצו ללכת ואז, כך תכנן, ואכן הצליח, נטל את התפילין בחסות המהומה ועל "פיקדון" זה שמר במסירות נפש כל הימים.

בני המשפחה נגררו כמו שקי תפוחי אדמה חסרי ערך לתוך כלי רכב ואחרי נסיעה ארוכה ומייגעת הגיעו לסיביר, שם שהו כשנה וחצי.

ושם, בסיביר, מדי ערב, עת חזר האב מעבודת הפרך שהושתה עליו, היה יושב ולומד עם בנו תורה מתוך מסירות נפש.

יום אחד התפשטה שמחה עצומה בקרב יהודי הסביבה שבה שהו בני משפחת שרייבר. כרך שלם של גמרא התגלגל לידם, תלמוד בבלי מסכתות פסחים וסוכה, וכולם לטשו עיניהם לגמרא זו, בה ישכיחו מעט את צערם ובאמצעותה יתחברו להווייתם, לנקודת ליבם…

גמרא אחת נפלה בחלקם וכולם רוצים אותה, מה עושים? פרמו היהודים את הכרך וחילקו ביניהם את הדפים היקרים מכל הון העולם. בחלקם של הרה"ג ר' ישראל בונם ובנו פנחס נפלה סוגיית "רבי חנינא סגן הכוהנים", צרור דפי גמרא קשים ומורכבים, על ענייני טומאה וטהרה, קודשים וחולין, וזה מה שלמד פיניהל'ה עם אביו מדי ערב בתום יום עבודה קשה ומפרך.

וכך מתוארת תקופה זו בספר "ואיוותר אני לבדי":

שנה וחצי, חורף קיץ ושוב חורף, ימים קשים מנשוא, הבדלי מזג חריפים שוררים בסיביר, הבדל אקלימי עצום בין החורף לקיץ, מי שאינו יליד המקום אינו מסוגל להתמודד עם זה, גם בריות חסונות ביותר היו כורעים לאחר תקופה קצרה מאד, לא כל שכן אנשים חלושים…

אם היה משהו שיכול היה להקל על הקושי, בוודאי היה זה כוח האמונה החזקה שנטועה הייתה היטב אצל כל החרדים לדבר ה', כי בורא כל העולמים משגיח בפרטות על כל בריה ובריה, הוא זן ומכלכל, מקרני ראמים עד כיני ביצים, והוא שממציא פדות ורווחה לכל המאמינים בו, גם בערבות סיביר.

בפרק זמן זה עברו עליהם הרבה שבתות וימים טובים… הרבה סיפורי גבורה נכתבו על יהודים שחיו במקומות כאלו ושמרו על מה שיכלו במסירות נפש ממשית. אמני הסיפורת מיטיבים לשרטט כל אחד בעטו, את ההתמודדויות הרבות אותן עברו, מדי שבת ומועד.

אם היינו יכולים לשאול אי מי מהשוהים בסיביר, היו לנו הרבה שאלות לשאול, איך קיימו את מצוות אכילת מצה בפסח, באין חיטה שמורה? איך הקימו סוכה, נטלו ד' מינים, שמעו קול שופר, האם ניתן היה להניח תפילין באין מפריע? הרי מצויים הם בארץ בולשביקית, גם סיביר היא טריטוריה של משטר כפרני, את האיסורים שהחילו בכל מקום יישמו גם בצל המוות.

במקומות שממה רגילים ניתן לכל הפחות לשמור על השבת עד כמה שניתן, איש אינו מפריע לשבות ממלאכה. אבל בישימון הסיבירי תחת מגפי הקומוניסטים ימ"ש, אפילו שביתה ממלאכה הייתה משימה בלתי אפשרית. מה עשו עם חטיבת עצים בשבת, הרי לא היה יום אחד בשנה שמנעו מהם את האפשרות הזאת?

אין ספק שחיים קשים היו להם, ועד כמה שיכלו עשו את מה שידם השיגה, ומה שלא יכלו, בכתה ותאבל נפשם.

מי יוכל לצייר לנו, כיצד נשמע ניגון הגמרא של רב ישראל בונים, בעת ששינן את דברי הגמרא לבנו? אם היינו עומדים שם, היינו אולי שומעים כעין שירת המלאכים: אוי, תנו רבנן… כמה אהבת התורה עם מסירות נפש טמונים בזה. הם לא נמצאו בבית מדרש מחומם היטב ישובים ליד הסטנדר הנוח, כשביד האחת אוחזים בכוס תה מהביל ובשניה מנופפים באצבע במשנה מרץ, להסביר את הסברא העמוקה הבהר היטב, ופעמים גם נשענים על גבי הסטנדר עמוס ספרים, דאס איז טאקע "א'מחייה", ממש מעין עולם הבא. אבל כאן ב"בית המדרש של סיביר" למדו תורה במסירות נפש ממש, את חום התורה קיבלו מתוך דברי הגמרא הקדושים, סברות אביי ורבא נשמעו להן עתה בצלילים אחרים!

למד רבי ישראל בונם עם פיניהל'ה בערבות סיביר מאות רבות של דפי גמרא בעל פה, עד שהפכו להיות אצלו קניין נצח […]

האבא היווה לבן הקטן והצדיק דוגמא יום יומית מוחשית שאפשר ללמוד את התורה בכל מצב עם אהבה אין סופית. סיביר הייתה כור היתוך לילד שבקושי הוא בן עשר שנים להיות מוכן להקריב את עצמו עליה, גם כשיהיה לבד כשמולו ניצבים מפריעים אין סופיים שרוצים ליטול ממנו את הזכות לשבת על מבועי התורה. אין ספק שבכור ההיתוך הסבירי הכינו משמים את ההכשרה וההכנה הנכונה לפיניהל'ה לעבור את כל המכשולים ולא להירתע משום קושי, בכך הוכן להיות אחד מגדולי הדור.

הילד מצא עונג בלימודו המשותף עם אבא, ובאותו פרק נולד לו אח לפיניהל'ה, תינוק מלא אור ומתיקות אחרי שנות ציפייה ארוכות, ושם בתנאי סיביר, לגדל תינוק היה דבר כמעט בלתי אפשרי. מלחמה בלתי פוסקת ניהלו ההורים והאח נגד העכברושים שניסו לטרוף את התינוק הרך, זאת חוץ מהדאגה היומיומית למחייתו ולבריאותו של הילד בעירום ובחוסר כול.

אין כאן המקום לתאר את התהליכים הפוליטיים שהתרחשו אז בין המדינות, נסתפק בכך שנספר שבחסות הסכמים מדיניים שנחתמו בשלב כלשהו, נקרתה למשפחת שרייבר ההזדמנות לעזוב את סיביר הקפואה (בה הותירו את הסב היקר שנפטר ונקבר בערבותיה) ואחרי מסע ארוך ומפרך הגיעו לטשקנט.

באוזבקיסטן הסובייטית שרר מזג אוויר שונה בתכלית, אולם למרבה האסון זה מה שהיה בעוכריהם של בני הזוג, הגאון החסיד ר' ישראל בונם, ואשתו הרבנית ציפורה.

בסיביר, הקור המצמית, עם כל הסבל שהוא המיט על הבריות, היו מחלות קשות שבעטיו לא חדרו לסיביר, כמו הטיפוס. בטשקנט החמה נדבקו הוריו בזה אחר זה במחלת הטיפוס ואז, דווקא לקראת הסוף, אחרי כל הסבל והגלות הנוראה שחוו בגבורה ובאמונה, נפטרו ההורים היקרים בארץ זרה, בנֵכר.

בזה אחר זה נפטרו הוריו היקרים, בהפרש של יומיים (ד וז' אדר תש"ב) עקב המחלה שתקפה אותם. לנגד עיניו הם נפטרו, ובמו ידיו נאלץ הילד הענוג והעדין לקבור אותם.

פיניהל'ה נשאר עם אחיו צבי הפעוט, יחד עם חנה סבתו הטובה, החמה והמסורה, שהשגיחה על שני היתומים מאב ואם ודאגה להם, אך למרבה היגון לא ארכו הימים וגם הסבתא נפטרה מאותה מחלה, וגם אותה קבר צבי במו ידיו, ואז נותר פיניהל'ה בודד בעולמו בארץ נֵכר, ועיניו פקוחות לשלומו של אחיו הפעוט צבי, עליו שמר כעל בבת עינו.

בבית היתומים שהוקם בטשקנט עבור פליטי המלחמה מצא פיניהל'ה מסתור עבורו ועבור צבי התינוק, אבל חרדה בלתי פוסקת טרדה את שלוותו: ומה אם ייטלו ממנו את אחיו בכוח הזרוע? שכן הכנסייה חיפשה ללא הרף אחרי טרף מסוג זה. צבי, בעל מראה בהיר שעדיין לא היה מהול עקב הסכנה שבדבר, יכול היה להיות הזדמנות טובה להם וניצחון נקודתי נוסף במלחמתם נגד הקהילה היהודית שנאבקה בעור שיניה על כל נפש מישראל.

החרדה התגברה לאין ערוך עת חלה צבי במחלה מדבקת והופרד ממנו בשרירותיות. פיניהל'ה לא מצא מנוח לנפשו והיה מסתובב כל הזמן בסביבת חדרו של אחיו הקטן.

רגע אחד לפני חטיפתו בידי שליחי הכנסייה הצליח פיניהל'ה בניסים גלויים להציל את אחיו ובסייעתא דשמיא עמדה להם זכות אבות להצטרף לקבוצת הילדים שהוברחה לארץ ישראל דרך מחנה "טהרן", הקבוצה שמכונה "ילדי טהרן" עד היום הזה.

מתוך "ואיוותר אני לבדי":

כיום, במבט לאחור, קשה להבין איך הצליח נער צעיר לעבור את ההתמודדות הזו בטהרן ועוד לחזק ולעודד את חבריו. את פרשת פעלו של פיניהל'ה שם במחנה טהרן ראוי לזכור, למרות שכמעט את כל מעשיו הסתיר משך ימי חייו, מעולם לא דיבר על מה שעשה למען הכלל, אבל בימי השבעה של הר' יוסף גרטן ז"ל, מזכיר ישיבת פוניבז', סיפר לבן המנוח (ממש בדרך אגב) "בזכותי נשאר אביך חרדי כל ימיו. כל אימת שחשתי כי כושל כוחו ועומד הוא חלילה לנטוש את הכל, הייתי עומד ומאמץ את כוחו ומרעיף עליו דברים. החזק נא עוד מעט מעמד, לא יעבור זמן רב והניסיונות הקשים יהיו מאחורינו. דע לך, כי באמת הכל זה דמיונות, כאילו להם יש משהו ולך אין כלום, אבל באמת הכל הבל ורעות רוח, להם אין כלום, הם מחליפים עולם עומד בעד חופן מנעמי שווא, אבל לנו יש את הרבש"ע ואת התורה שהיא 'נצח'. נכון שכרגע נראה כאלו ידם על העליונה אבל זה רגעי, ואנו צריכים לאורך רוח ואמונה תמימה בצדקת דרכנו".

דיבורים אלו לא נאמרו פעם אחת, אלא יום אחר יום היה עומד פיניה'לה מחזק את ידיו ותומך בו, למען חלילה לא ירפה מהדרך והאמונה התמימה עליה גדל. והוא לא נטשו אף לרגע, גם לאחר שכבר היה מחוץ לשליטתם, עשה כל מאמץ כדי שיוציאוהו מתחת ידם, ואכן הצליח בכך (הוא לא פירט באילו דרכים הצליח להוציאו משם).

ידיד נפש היה לו באותם ימים, הגאון ר' יוסף גליקסברג (לימים רב העיר גבעתיים) […]

הוא התחבר לפיניהל'ה, שעות רבות שהו ביחד, הוא הושפע רבות מדמותו הטהורה של הנער הצעיר שיודע היטב מה חובתו בעולמו.

וכך העיד עליו לאחר שנים רבות:

"הגר"פ שרייבר זצ"ל, היה רבי פינחס שרייבר, בגיל 12 שנים. אין אלו מילים תלושות, הוא היה אדם שלם כבר בימים אלו, כוחות הנפש שאגר בשנות חייו הקצרות עמדו במבחן גם במחנה הטהראני האיום. חיינו בעולם אחר מזה של המחנה הרוחש, עולם רוחני טהור שהושפע רבות מעולמו הרוחני של רבי פינחס זצ"ל".

מתיאוריו: פיני'ע יושב בשעות מאוחרות ביותר עם חבריו, מדבר בשקט, אבל בביטחון רב, על אמונה וביטחון. מחזק ומלטף את הרוח, ומטיף צרי על הפצעים הרוחניים. מספר סיפורי צדיקים שאגורים במוחו מבית אבא, תובע מחד, ומלטף מאידך.

…מהאהלים בהם ניכרת השפעתו של "רבי פיניה" (כינוי החיבה שהעניקו לו חבריו) הייתה נשמעת שירה יהודית רוויה כיסופים לבורא יתברך. שם שרים "קול רינה וישועה באוהלי צדיקים, ימין ה' עושה חייל", ונדלקים משיר הדביקות "צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי".

למרות שהאוהלים היו מחולקים לפי גילאים, ופיניהל'ה מצוי באוהל עם גילאים הקרובים לשנת "בר מצוה" ואילו הילד יוסף גליקסברג בן העשר שוכן באוהל אחר, עם כל זאת נוצר קשר הדוק בין הילדים. וזה עזר מאד ליוסף הקטן לא להיסחף אחרי ההשפעה הכללית. בין האוהל של פיניהל'ה לאוהלו של יוסף גליקסברג הפריד בד ברזנט בלבד, וכך היו מדי ערב יוצרים קשר, מתלחשים ומתעודדים בהמשך המאבק…

את ההתמודדות המופלאה של הילדים החסידיים במחנה טהרן מול מדריכים חילוניים צעירים וחזקים שלא חוו שכול ולא עברו את אימי המלחמה, ראוי לתאר ביריעה נפרדת. זו פרשה שחובה ללמוד אותה.

אנו נתמקד כאן רק בעיקרי סיפורו המדהים של פיניהל'ה, הנער, ועל אחיו צבי שהיה תחת חסותו, עד שתמה סאת ייסוריהם והשניים הגיעו לחוף מבטחים, להיכלה של ישיבת פוניבז'.

מחנה טהרן, כפי שסופר, מחולק היה לפי שכבות גיל, כל קבוצה שוכנה באוהלים שיועדו לבני גיל זהה, כדי שלא יהיה קשר רב בין הגילאים הגדולים לבין הקטנים (כך יקל להם להשתלט על הקטנים שיהיו חסרי הגנה). בזה נוצר סוג של מחיצה בין שכבות הגיל, כל שכבה היו לה קשרים רק בינם לבין עצמם, מלבד אחים שהיה להם איזשהו קשר.

ילדים מילדי טהרן

פיניהל'ה שוכן בקבוצת האוהלים שנעה בין גילאי 11 עד 13 שנים. צבי לעומתו, בשל גילו, פחות מ-3 שנים, שוכן בבית הפעוטות של המחנה, שהיה מרוחק מאוהלי הילדים וממוקם במבנה אבן בצד השני של המחנה.

פיניהל'ה היה הולך לראות את שלום אחיו הקטן כל אימת שהתאפשר לו, הוא לא שכח לרגע את תפקידו האחראי עליו כאח בוגר ומחנך, ועם כל העוצמה שהייתה בידי המדריכים לא היו יכולים למנוע ממנו את הקשר לחלוטין והוא נאבק על זכותו כפי שרק יכול היה. הוא השגיח עליו ונתן לכל מי שהיה עליו להבין שהוא האח האחראי עליו על כל המשתמע.

צבי היה ילד מפותח בשכלו וחשוב היה לו מאוד שיש לו קשר עם אחיו הגדול, הוא היה שמח מאוד עם כל ביקור, כך נצרבה בתודעתו של הפעוט כי מלבד כל הדודים והדודות שמקיפים את המעון שלו יש עוד איזה ילד גדול שבא אליו מדי יום ומרעיף עליו תשומת לב מרובה. הוא לא סתם איזה מישהו אלא משהו יותר מזה, סוג של אבא מגונן.

בעיצומו של החורף חלה צבי במחלת השעלת (גרועה לא פחות מדלקת ריאות חריפה), מחלה שתוקפת את דרכי הנשימה ומכבידה על הסמפונות בשיעול קשה וטורדני שכמעט קורע את הריאות. באותם ימים הייתה מחלה זו מסתיימת פעמים תכופות במוות לאחר ייסורים קשים.

הילד הקטן, שכבר חווה במשך פחות משלוש שנות חיים כל כך הרבה אירועים סוערים, כמעט נחנק מרוב שיעול. הוא הועבר בדחיפות לבית החולים ששכן בקרבת מקום ושהה בבידוד מוחלט.

מלבד החשש לבריאותו ניקר בו בפיניהל'ה פחד קשה על כל עתידו; כשהוא אינו בסביבתו יכולים לקרות לו דברים נוראים. החשש שלו לא היה תלוש מהאוויר, הוא זכר היטב את הסכנה הרוחנית שריחפה עליו לפני כמה חודשים בעיר טשקנט; מניין שהפעם לא ינסו לעולל לו רעה כשהוא נמצא שוב לבדו?

בית החולים היה מלא באחיות קתוליות שחלקן אף השתייך למסדר נזירות, ביניהן כמה אחיות פולניות שלא שכחו את "חובתן הדתית".

האחיות הריחו טרף קל מאוד. הן גילו ילד פעוט שאינו מהול! מה שהוביל אותן למסקנה הטבעית שהילד הוא בן למשפחה שאינה יהודית או רחוקה מאוד מהיהדות. היה לו גם מראה קצת פולני, אפשר היה בנקל לטעות בו שהוא אינו יהודי.

האחיות קבעו ביניהן שברגע שצבי יתרפא וישוחרר מבית החולים הן יעבירו אותו לרשות הכנסייה, אבל בסייעתא דשמיא שמע את שיחתן חייל יהודי שביקר באותו זמן בבית החולים, והוא שכבר היה בקשר עם הילד יוסף גליקסברג בן העשר, קשר מוזר שאולי נרקם בהשגחה פרטית רק לצורך הצלתו של צבי שרייבר, סר למחנה הילדים וחיפש את "ידידו" יוסף גליקסברג וסיפר לו על הפעוט היהודי שעלול להימסר לידיים זרות, חלילה.

יוסף לא איבד זמן. הוא התגנב לבית החולים וחיפש במחלקות השונות זמן רב עד שמצא את הפעוט בן השלוש יושב במיטתו, נטול דאגות. הוא ניגש אליו ושאל אותו ביידיש: אינגאלע וויא הייסטי? (ילד איך קוראים לך), הילד ענה לו "מיין נאמען איז שרייבר" (שמי שרייבר).

לפתע נזכר בידידו פיניהל'ה, "הרבי", כך כינו אותו במחנה. הוא שמע לא אחת מאותו צדיק שיש לו אח קטן שנמצא בקצה המחנה ושהוא משתדל תמיד לדאוג לו. אולי זה האח של אותו פיניהל'ה?

הוא שאל את הילד: אולי יש לך אח שקוראים לו פיניהל'ה?

"טאקע אזוי" (אכן כן), ענה הילד בשמחה. הוא נזכר באחיו פיניהל'ה שכבר זמן רב לא ראה אותו. ניצוץ שמחה נדלק בעיניו. הוא התגעגע לאחיו שכבר זמן רב לא ראה אותו.

אחוז טירוף אץ רץ יוסף גליקסברג אל חברו פיניהל'ה. יוסף בן העשר(!) סיפר לחברו על המידע שקיבל מחברו החייל היהודי שבכוונתן של האחיות להעביר אותו עוד היום לרשותה של הכנסייה. מאותו רגע פעל פיניהל'ה בלי מחשבה. הוא "עף" לבית החולים, מצא מהר מאוד את אחיו הקטן, "משך" אותו בכוחות איתנים מחדרו וכל הצוות הרפואי כמו הוכה בסנוורים. איש מהם לא ראה את פיניהל'ה ואת אחיו! מאותו יום כבר לא עזב את אחיו עד לאותו יום שבו עמדו רגליהם על הספינה שהסיעה אותם לארץ ישראל.

שם במחנה עתלית התחיל פרק חדש בהתמודדות של הנער פנחס שרייבר עד להצלתו הפלאית בידי שלוחי גדולי ישראל, שגילו אותו בין קבוצת פליטי המלחמה ועמדו על גדלותו וקדושתו. הוא ידע אז, לאחר שנות מלחמה ושכול, ארבע מסכתות גמרא בעל פה!

על תלאותיו בימי ההפלגה ("כמו מסע בני ישראל במדבר, עברתי עמם מסעות מפרכים, כמעט רבע גלובוס טלטלו אותנו…") ועל מלחמתו בארץ ישראל על צלם דמותו היהודית תורתית עד לקליטתו המדהימה בישיבת פוניבז', עת הפך למתמיד הישיבה עד שהעפיל לדרגת אחד מגדולי ומאורי הדור, ביריעה נפרדת בעז"ה.