חודש אלול תש"א, חורבן יאנובה

חודש אלול של שנת תש"א היה הרה אסון לרבבות יהודים שההתקפה הגרמנית על שטחי ברית המועצות הייתה עבורם גזרת כליה פתאומית ומוחלטת.

"מבצע ברברוסה" – זה השם שבחרו ראשי הנאצים להתקפה אכזרית זו, אשר איש בעולם מבלעדי המוחות השטניים הללו לא יכול היה לתאר לעצמו את עוצמת ההרס וההרג שזו טומנת בחובה.

שלהי הקיץ של שנת תש"א הביאו עימם את בשורת הרצח והכיליון לקהילות ישראל ברחבי אזור הכיבוש הנאצי. שמונים וחמש שנה חלפו מאותו קיץ נורא ואנו מנסים להתחקות אחר עקבותיהם של הנידונים למוות, ללמוד על מידת הגבורה ועוז הקדושה, ולהנציח את זיכרונם לדורי דורות.

בין עיירות ליטא ורייסין שחרבו בשנות הזעם נמנית העיר יאנובה, שעל גדות נהר נריס (וִיָאלִיָה). יאנובה הייתה עיר ואם בישראל, ובין שתי המלחמות מנתה אוכלוסייתה היהודית קרוב לשבעים אחוז מהעיר.

שוק יאנובה. גנזך קידוש השם

רחוב ביאנובה. גנזך קידוש השם

שקיעתה של יאנובה החלה כבר בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה עזבו צעירים רבים את העיר, שכן עד לימי מלחמת העולם היו היהודים כ-92% מאוכלוסיית העיר; עד אז הייתה יאנובה עיר בעלת מעמד כלכלי איתן ורוב יהודיה עבדו והתפרנסו. רבים מהם גם יצרו קשרי מסחר עם ליטאים, פולנים, רוסים וגרמנים, וכך הכירו היטב את הסביבה הלא-יהודית. ביאנובה היו בתי כנסת מפוארים ושוקקי חיים, וכן חדרים וישיבות.

הרב יוסף קוסובסקי, עטוף בטלית, הולך ברחוב בעיר יאנובה יחד עם חתנו הרב זלמן בוסל

ב"אנציקלופדיה של הגיטאות" מסופר על סופה המר של יאנובה שהתרחש החל מראש חודש אלול תש"א:

בסוף 1939, אחרי כיבוש פולין בידי הגרמנים, השתקעה בינובה ישיבה שלמה מקלעצק. בשנת 1940, עם סיפוח ליטא לברית-המועצות והפיכתה לרפובליקה סובייטית, הולאמו מפעלי התעשייה במקום (שרובם היו בבעלות יהודים) וכן רוב החנויות. כל המפלגות ותנועות הנוער פוזרו, ומוסדות החינוך היהודי נסגרו. באמצע יוני 1941 הוגלו כמה עשרות מיהודי המקום לסיביר.
ב-23 ביוני 1941, למחרת תחילתה של פלישת הגרמנים לברית-המועצות, הפכה ינובה לאחד ממוקדי הקרבות הקשים, הופצצה, ונשרפה כמעט כליל. 70 יהודים שהסתתרו באחד המרתפים נהרגו בהפצצות. במקביל החלו היהודים במנוסה לעומק ברית-המועצות, אך בשל הדרכים החסומות והפצצות הגרמנים מן האוויר הצליחו בכך רק מעטים.
ב-26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לינובה. משטרת העזר הליטאית המקומית, שהתארגנה עוד קודם לכן, החלה במעשי ביזה וטרור ובחטיפת הגברים היהודים לעבודות כפייה. במהלך יולי 1941 פקדו הגרמנים על היהודים לשאת טלאי צהוב והטילו עליהם תשלום כופר בסך 150,000 רובל.
בתחילת אוגוסט 1941 (על-פי גרסה אחרת – ב-14 באוגוסט) לקחו לאומנים ליטאים חמושים כ-500 גברים יהודים לחורשת גירלה (Girele), ושם ירו בהם בבורות שהוכנו מראש. היהודים שנשארו בעיירה, בעיקר נשים, ילדים וקשישים, רוכזו בקסרקטינים, ואלה הפכו למעין גטו. ב-23 באוגוסט הובלו גם הם לאותה חורשה ונרצחו.
בכפר סמוך לעיירה נותרו כ-150 יהודים מינובה והועסקו שם בעבודות חקלאות. בספטמבר 1941 הם הוחזרו לעיירה, ועם משפחות יהודיות נוספות שנמצאו במקומות מסתור רוכזו בחצר הקסרקטינים שבעיירה תחת שמירה הדוקה של ליטאים חמושים.

דמויות הוד מהעיירה יאנובה

לזכרה של יהדות יאנובה, ולרגל פתיחת שנת הלימודים של החדרים והישיבות, נקרא על שתי דמויות מרתקות שפיארו את העיירה יאנובה לפני מאה שנה בדיוק. הדברים מובאים כעדות בספר זיכרון לקהילה זו, ונערכו בידי גנזך קידוש השם מתוך המקור שנמצא בארכיון המכון.

לפני מאה שנה, בשנת תרפ"ו, נפטרו בעיירה יאנובה שני אחים יקרים ואהובים, שכל חייהם היו נתונים לזולת. דורות של ילדים גדלו בעיירה יאנובה, ילדים זכים ותמימים, בצילם של שני אחים קדושים וטהורים אלו, בני ר' יוסף גולדשטיין זצ"ל, שהיו גדולי תורה, עובדי ה', אנשי חסד בכל נפשם ומאודם.

רבי יעקב ("יענקל דער עסיג מאכער" – מייצר החומץ) עסק במכירת חומץ. לא הוא בעצם, אלא אשתו, שהייתה צדקנית לא פחות ממנו. הם לא זכו לילדים משלהם, אבל ילדים רבים זכו לגדול ולפרוח בחסותם ובזכותם.

יושב היה ר' יענקל בתענית במשך רוב ימיו, או רוב מימיו, ולא היה צריך לעצמו כלום. הוא היה מחלק את כל ממונו לנצרכים, וכשהיה תם הכסף היה מקושש נדבות ומעניק לעניים.

ימים מסוימים בשבוע היה מהלך בין בתי העיירה, מצרף פרוטה לפרוטה, ומייד אץ-רץ לבתי אביונים ומזריח בהם אור.

מי היה מקבל תמיכה מידי ר' יעקב? כל מי שדחקה לו השעה. היו אלו עשירים לשעבר שנשברה פת לחמם, והתביישו לאסוף לעצמם נדבות לאחר שירדו מנכסיהם; היו אלו עניים בני תורה שביתם ריקם, והיו אלו בעלי שמחה או נצרכי רפואה שר' יענקל היה מעניק להם מעות במתנה בדרך כבוד ובסתר, או שהיה מלווה להם בלי הקצבה של זמן פירעון. פעמים רבות היה מעניק לעניים מתן בסתר.

כאלו היו דרכיו של יענקל דבר יום ביומו. הוא היה טורח ומכתת רגליו למען כל מי שאין לו, אולם בעיקר היה מתאמץ ומתמסר למען ילדים עניים, שלא חסרו אז בעיירה יאנובה. הוא היה ממציא אכסניה לילדים אביונים וחסרי בית מכל סיבה, ושילם עבורם מזון ומחיה. לא היה יום שמביתו נעדרו ילדים אוכלי שולחנו. הוא דאג לשלם עבורם שכר מלמדים ולדאוג להם לבתי אומנה בכסף מלא. פעמים רבות מספור מימן מכספו לימודי דרך ארץ לילדים עזובים כדי שיוכלו לפרנס עצמם בבוא הזמן.

כל בני יאנובה זכרו את הרשלה, שר' יענקל הוציאו מרשות אימו שנטרפה עליה דעתה. היה קשה מאוד להוציא אותו מבית האם קשת היום, אבל לבסוף הצליח בכך וגידל אותו כיתום רך שנים ארוכות. הוא חינך אותו והשקיע בו כוח וממון רב, עד שגדל לתפארת והיה לאחד התלמידים הטובים בישיבה.

רבים מתלמידי ה"ישיבה קטנה" ביאנובה התפרנסו בחסותו ויכלו לשבת וללמוד במנוחה. ר' יענקל הקים ביאנובה את "תפארת בחורים" – מוסד קדוש שהיה מיועד לצעירים ובני נוער עד גיל מבוגר שלאחר יום עבודתם באו ללמוד ולשמוע שיעורים בתורה, הלכה, אגדה, מוסר והדרכה. הצעירים נהנו מזיו התורה של ר' יענקל עצמו ושל מגידי שיעורים שהיה מעמיד לצידו.

לפעמים, כשהבחין ברגישותו בצורך כזה, היה משלשל להם דמי כיס בצנעה ובדרך כבוד.

דור שלם של צעירים גדלו בתורה ובדרך ארץ בזכות ר' יענקל, שאף פעם לא התעייף ולא התעצל ופעל בכל כוחו ומרצו עד לימיו האחרונים.

האח השני, ר' שמעון היה שמו, וגם נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים זה מאה שנה בדיוק. הוא היה מלמד במהותו, מלמד כזה שכל הנערים הטובים של יאנובה היו בני טיפוחיו. החדר שלו היה "מקפצה" לישיבה. בחדר הזה למדו הנערים ללמוד גמרא, תוספות ומפרשים עד שנהיו בני תורה מוכנים לישיבה. ר' שמעון ניהל את החדר שלו בכישרון מופלא, ולימד את תלמידיו גם את מקצועות החול ההכרחיים. ההורים חיבבו והעריכו אותו מאוד, כי היה אישיות מרוממת והיה מתמסר לתלמידיו ומעניק להם חום ועידוד. לפעמים גבלה עבודתו במסירות נפש כי היה עובד מבוקר עד מאוחר בלילה, עד אפיסת הכוחות. כל בני יאנובה ידעו להעריך את השפעתו של ר' שמעון על תלמידיו בתורה, יראת שמיים, דרך ארץ ומידות טובות.

זאת ועוד, דלתות ביתו של ר' שמעון היו פתוחות לרווחה לכל עני, חולה ומר לב. מי שרצה היה לן בביתו, אוכל בביתו ומקבל כל מה שנזקק לו.

פראדל החרשת הייתה אחת מהאורחים הקבועים. בסוף ימיה הייתה חסרת דעת והייתה מהלך בעיירה מבית לבית וממקום למקום, וכשתקפה עליה העייפות הייתה סרה לבית ר' שמעון, לנוח ולאכול. ר' שמעון הקדיש לה מצע מיוחד, ולפעמים הייתה רובצת עליו ימים ארוכים ברציפות.

דמויות כאלו פקדו את ביתו תכופות, ור' שמעון היה מקבל את כולם בסבר פנים יפות, אף על פי שהיה עני וילדיו הרבים הצטופפו בית קטן וצפוף. כשאשתו הייתה חולבת בבוקר את העז, היה דואג ר' שמעון שכוס החלב הראשונה תוגש לאורחים.

בסוף יום עבודת קודש היה בא לבית הכנסת הסמוך לביתו ונותן שיעורי תורה לפני בעלי בתים, ואלה נהנו מאוד משיחותיו בהלכה ואגדה. אחרי השיעור היה נשאר עם ילדים שהסתובבו בבית הכנסת בחוסר מעש ומנסים להתגבר על השעמום במעשי נערות פוחזים. הוא היה קורא להם לפינה ונותן להם סוכריות או מטבעות ומדבר עימם בדברים נשגבים, ומחדיר בהם יראת שמיים ודרך ארץ.

רק מאוחר בלילה היה שב לביתו ועוסק בתורה שעות ארוכות. בשנים האחרונות, כשחלה בעיניו וקשתה עליו הראייה, היה יושב עם תלמידים. הם היו מקריאים לפניו מהספרים והוא היה מסביר להם את הדברים בטוב טעם ודעת. כך נהג עד ימיו האחרונים.

גם הוא נפטר בשנת תרפ"ו, לפני מאה שנה בדיוק.

לזכרם של "האחים הקדושים" ר' יעקב ור' שמעון בני ר' יוסף גולדשטיין, שהיו מושא געגועיהם והערצתם של בני יאנובה, עיירה יפה ומפוארת בישראל, עד שעלה עליה הכורת וכמעט שלא השאיר ממנה שריד ופליט.

ת.נ.צ.ב.ה.

שמונים וחמש שנה עברו מאותו חודש אלול מר ונמהר, שנת תש"א, שבו נטבחו יהודי יאנובה, העיירה היהודית עתיקת היומין, עיר ואם בישראל, ערש לידתו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין.

לעולם לא נשכח את עיירות ישראל שנכחדו באכזריות, עדי יקום ה' דם עבדיו השפוך במהרה בימינו אמן.