וה' הולך לפניהם…
דברי הרבי מפיאסצנה, פרשת בשלח, סעודה שלישית, שבת שירה ת"ש, גטו ורשה.
מאת: יעקב רוזנפלד.
החורף עמד עמוק בתוך הגטו, הסגור מזה חודשים אחדים.
לא רק הגטו היה סגור, גם הנשימות היו סגורות, חנוקות. הרחובות שבין נובוליפקי למילא התקצרו, כאילו האבן עצמה נסוגה מפני האנשים. שלג ישן נמעך לבוץ כהה, ועגלות עץ חרקו כשהובילו את מה שכבר לא היה ניתן להציל. ליד הקירות ישבו זקנים, עטופים במעילים שאיבדו את צורתם, ולא תמיד היה ברור אם הם מחכים למישהו או שכבר אינם מחכים כלל.
יהודים בתפילה בסתר בגטו ורשה
בדירה ללא שלט נאספו יהודים לקראת צאת השבת. לא הייתה זו התקהלות רשמית. כל אחד הגיע כאילו במקרה, בשעות שונות, בלי לדפוק פעמיים. בחדר הקטן עמד ריח של תבשיל דליל, עשוי מקליפות תפוחי אדמה, ושל פת לחם שחורה שנחתכה לפרוסות דקות מן הרגיל. מי שאכל היום – שתק. מי שלא – גם כן.
נרות קטנים דלקו בזהירות, כאילו גם האור נתון בקיצוב.
בגטו לא היו עוד מוסדות. לא חצר, לא ישיבה, לא ציבור. היו יחידים. אנשים שזכרו איך נראתה יהדות כשהייתה שלמה, וניסו להחזיק בה בידיים ריקות. הרבי היה להם כתובת. לא למענה, אלא לנוכחות. הוא לא הבטיח ישועה, ולא פירש את האסון. הוא היה שם, וזה הספיק כדי שלא יישארו לבד.
להמון העם, שבור הלב, היה הרבי הקדוש מפיאסצנה. הרבי שאבלו האישי לא הכריע אותו ולא כיבה את אישו. חודשים ספורים חלפו מאז נרצחו אשתו ובנו, והרבי חי, מלא עוז ותעצומות, מרעיף טללי תחייה על המסתופפים בצילו, על מי שכמהים לנחמה ולחיזוק, ומי לא היה צריך אז?
באותה תקופה הפעיל הרבי מקווה טהרה במסירות נפש והיה מפעיל אותו ושולח אליו את מי שצריך מתוך ידיעה שהדבר עלול להביא למותו, אבל הרבי לא פחד ולא חת.
והיו דברי תורתו ברעווא דרעווין מים חיים על נפשות צמאות, והיו דבריו מרפאים את הלבבות ומחיים את העם.
שבת קודש, פרשת בשלח, י' שבט ת"ש.
במחיצתו של הצדיק מפיאסצנה יושבים יהודים שבורי לב, ממתינים למוצא פיו הקדוש.
רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמור מפיאסצנה
ואז, קולו הנעים של הרבי התפשט באפלולית החדר, ודבריו נשמעו, ברורים, חדים, נעימים ומתוקים:
הינה מסופר בתורה בפרשתנו, על כל קורותיהם של אבותינו בצאתם ממצרים.
וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם… וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם…
לכאורה קשה. התורה מתארת את כל ההתרחשויות בלשון עבר, ויסב אלוקים, ויקח משה, ויסעו, ויחנו… ופתאום עוברת התורה לדבר בלשון הווה: וה' הולך לפניהם. מדוע לא כתוב שה' הלך לפניהם?
אלא הפירוש ברור: הלכו, נסעו, חנו, וכו' – הכול שייך לעבר, אבל ה' הולך לפניהם – זה הווה, כי הקב"ה תמיד הולך איתנו! זה נתון שלא השתנה ואינו עומד להשתנות. איך אומרים חז"ל, כל מקום שכתוב וה' – הכוונה היא הוא ובית דינו! גם כאשר בית דינו הולך עימו, כלומר, כשמידת הדין הולכת עימו ומענישה אותנו, עדיין ה' הולך לפנינו! הוא הולך לפנינו יומם, כשהולך טוב, והוא גם הולך לפנינו לילה, בעמוד האש, להאיר לנו כשקשה!
"וה' הולך לפניהם".
הדברים לא נאמרו כדרשה. הם נאמרו כמציאות. האנשים בחדר לא היו במדבר, אבל הם ידעו היטב מהי דרך שאין לה מוצא. הם ידעו מה פירוש ללכת מיום ליום בלי לדעת מי יישאר ומי ייעלם. הרבי לא הקל את הכאב. הוא רק אמר: אם ה' הולך לפנינו – אין זו הליכה ריקה.
בלילה, כשחזר לדירתו, ישב הרבי וכתב. ביד רועדת, לא מחמת הקור בלבד. הוא ידע שייתכן שלא יהיה מי שיקרא. ואף על פי כן כתב. לא כדי לפרסם, אלא כדי להפקיד. תורה שנאמרה בתוך החושך, שלא תאבד יחד איתו.
עמוד מכתב יד הספר אש קודש להרבי מפיסצנה ( שבת חנוכה תש"ב)
(דבר התורה נמצא בכתב היד של הרבי במהדורה של המכללה האקדמית הרצוג, מתוך כתב היד, ארכיון רינגלבלום, המכון היהודי ההיסטורי בוורשה. "דרשות משנות זעם, רבי קלונימוס קלמיש שפירא".)
