הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל הי"ד

בשנת תרל"ד נולד גאון יהדות פולין, הצדיק הקדוש רבי נחמיה אלתר, עליו אמרו כבר בצעירותו שאינו יודע צורת מטבע ואף את ביתו אינו מכיר.

רבי נחמיה אלתר מגור

הוא היה קדוש וטהור מבואו ועד צאתו, בן יקיר וחביב ל"שפת אמת" מגור, גאון מופלא שהעמיד תלמידים רבים, ראש הישיבה הראשון של "שפת אמת" בירושלים, שאליה עלה לאחר המלחמה העולמית הראשונה ובה שהה עד שנת תרצ"א. מששב לפולין הוכתר כרב בלודז', והיה נודע כגאון הדור שרבים שיחרו לפתחו.

בימי השואה הנוראה שתה את כוס התרעלה, שיכל את שבעת ילדיו ונותרה לו בתו הצדקנית הרבנית יוטע הענע לפליטת עולמים. היא הייתה נשואה לרבי הקדוש מגור רבי שמחה בונים, ובנס ניצלו עם שני ילדיהם. בנה הוא כ"ק מרן אדמו"ר מגור שליט"א.

למרות מצב בריאותו הרופף ותנאי המחיה הקשים במצור ובמצוק בעיר לודז' היה תמיד שמח, עליז ורענן. הוא היה דבק בקונו והיווה מקור השראה למאות ואלפים ששאבו ממעיינותיו עוז וחדווה, "רחובות הנהר נחלי אמונה".

מעולם לא דאג ולא נפלה רוחו. הוא חיזק אחרים ותבע מכל סובביו לא להיכנע להשפלות הנאצים ועושי דברם אלא להתהלך בקומה זקופה ולקבל כל מה שנגזר מתוך אמונה ועוצמה. הוא לא הרשה להיכנע לתכתיבי היודנראט, ומשכך נרדף ונמלט לוורשה.

רבי נחמיה אלתר משתתף בשמחת חתונה בעיר ורשה, פולין.

מעולם לא דאג ולא נפלה רוחו. הוא חיזק אחרים ותבע מכל סובביו לא להיכנע להשפלות הנאצים ועושי דברם אלא להתהלך בקומה זקופה ולקבל כל מה שנגזר מתוך אמונה ועוצמה. הוא לא הרשה להיכנע לתכתיבי היודנראט, ומשכך נרדף ונמלט לוורשה.

על מקצת מתלאותיו בימי השואה מסופר בירחון "בית יעקב":

הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל, אחיו הצעיר של האמרי אמת, שהה ביום פרוץ המלחמה בעיירת המרפא והנופש ווישניובה-גורא הנמצאת ליד לודז'. יחד עם גדודי יהודים נמלט רבי נחמיה מחמת המציק אל פנים המדינה, הרחק מן הגבול, בנסיון לברוח מן הגרמנים שהתקדמו וזרעו הרג והרס. רבי נחמיה צעד רגלית בדרכים המלאות אדם אף כי מעטים היו הסיכויים להספיק לברוח למרחקים בצורה כזו. המחזות היו קשים מנשוא ומצב הרוח של היהודים היה בכי רע. צדי הדרכים היו זרועים גופות ופצועים שהרעידו כל לב והמטוסים הגרמניים המשיכו להנמיך טוס ולזרוע הרג. למרות זאת המו הכבישים נחלי אדם שנמלטו אל אשר תישאם הרוח. בתוך כל ההמולה והבהלה צעד לו רבי נחמיה בנחישות ובשלווה, וההולכים בסמוך אליו אף שומעים ניגון חרישי העולה מבין שפתותיו. משהגיעו הצועדים אל מבואות העיירה לויביץ', הסמוכה כבר לווארשא, נעצרו לפתע בדמי הליל על ידי פלוגת חיילים גרמנים שעצרו את הצועדים בצעקה: "האלט (עצור), ידיים למעלה"! כאילו נחיל האדם העייף והיגע מסכן את החיילים החסונים. הללו התחילו לעבור בין האנשים, עצרו כל יהודי והחלו להתעלל בו, כשהם גוזזים את שערות זקנו ופיאותיו באכזריות שאין כמותה, תוך תלישת חלקי בשר ועור יחד עם השערות. אחד הרשעים התקרב אל רבי נחמיה והניף את סכינו אל מול הדיקנא קדישא שלו, ומפי רבי נחמיה נשמעה אנחה עמוקה: "אוי ווי". האנחה שיצאה מליבו הטהור של רבי נחמיה פילחה אף את לב האבן של הנאצי והלה נסוג אחור ברתיעה, ואף יתר החיילים נסוגו, עד שהקצין הממונה עליהם פקד: "עזבו את הזקן, שיסתלקו להם"… כך ניצל זקנו של רבי נחמיה מסכיניהם הטמאות ונפשו היתה לו לשלל. הצועדים עצרו על אם הדרך והבינו כי הדרך לא מוליכה למחוז מבטחים. הוברר כי הסביבה כולה נפלה כבר בידי הגרמנים ורבי נחמיה החליט לשוב על עקבותיו לכיוון לודז'. הוא עבר יחד עם יהודי העיר לגיטו, בה סבל יחד עימם בדומיה, עד אשר הועבר תמורת שוחד וקשרים לגיטו ווארשא. סופר כי פעם השיגו לו בגיטו ווארשא בצל, ורבי נחמיה שמח עליו כמוצא שלל רב, שכן הבצל שימש כסעודת שבת שלימה: חתיכה אחת כנגד חלות, השניה במקום דגים, השלישית במקום בשר וחמין… רבי נחמיה נשא את ידיו למרומים וקרא ברגש: "רבונו של עולם, אם הגענו לכדי ימים כאלו שלבצל עלוב יש מעמד כה חשוב, שמא כבר הגיע הזמן גם שליהודי תהיה חשיבות כל שהיא"… זכה רבי נחמיה להיקבר בקבר ישראל בבית החיים הגדול והעתיק של ווארשא, לאחר שנפטר ממחלה קשה שתקפתו בגיטו מבלי יכולת להירפא בחוסר כל. כשעתיים לפני צאת נשמתו נאספו סביבו בני המשפחה, חסידים ומקורבים ורבי נחמיה ציוה לשתות לחיים, איחל לנוכחים "לחיים טובים ולשלום", סידר את כיפתו, את זקנו ואת פיאותיו, והשיב נשמתו הטהורה ליוצרו בסילודין.

לייב פיינגולד ביקרו בלודז', ואת זיכרונותיו על אותו קדוש עליון שלא רצה לעזוב את צאן מרעיתו בזמן צרה ונשאר בייסורים וצער בלודז' המדממת פרסם בעיתון "הצופה" (18 נובמבר 1945):

הנקודה הבולטת הצפה מתיאורי אלו ששרדו את השואה וזכרו את הגה"ק רבי נחמיה, כפי שבאה לידי ביטוי גם במאמר המצורף של לייב פיינגולד, היא מידת השמחה והאמונה. הוא לא חדל מלחייך גם בגיא צלמוות, ובכל ליבו היה מהלל ומשבח את בוראו בכל מצב, בכל נשימה ונשימה, עד שיצאה נשמתו בטהרה, ונקבר בבית החיים בוורשה.

רבי נחמיה נפטר לפני שמונים שנה בדיוק, ביום כ"ב תמוז תש"ב, ואילו בתו, הצדקת יוטע הענע, שכאמור זכתה לשרוד ולהימלט על נפש ועל נפש עולליה, וממנה יתד ופינה למלכות בית גור הענקית והמפוארת, בהיותה אם המלכות לחסידות הגדולה בעולם, נפטרה בדיוק ארבעים שנה אחרי אביה, ביום כ"א תמוז תשמ"ב, ומנוחתה כבוד בהר הזיתים בירושלים.