הרב מאושפיצין

רשימה ראשונה על העיר ודמויותיה

מאת: יעקב רוזנפלד

לאחר פרסום המאמר על הגאון והצדיק מקומרנה, רבי ברוך ספרין זצ"ל, שנהרג בחג השבועות, הוצפנו בתגובות רבות ונרגשות, מה שהביא אותנו לעיון מחודש בתולדותיו של הצדיק הפלאי הזה. מחד גיסא אנו מרגישים סיפוק מעצם העובדה שאנו מעלים על נס דמויות הוד מעולמות שנשכחו, ומאידך גיסא איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה כל עוד כה רבים הם שמותיהם של גדולים וצדיקים שקידשו שם שמיים ונשכחו בתהום הנשייה. כך הגענו לשמו ולזכרו של הגאון והקדוש רבי אליהו בומבך זצ"ל, רב ומורה דרך, רועה ומנהיג, חסיד ועובד ה', שהוא וכל בני משפחתו נטבחו באותן שנות רעה. הרב בומבך, רבה האחרון של אושפיצין (אושוויץ), היה איש פלא שזכה לקדש שם שמיים עד שנשמתו עלתה, טהורה ומזוככת, לשמי רום, תחת כיסא הכבוד, יחד עם מיליוני יהודים קדושים וטהורים אשר נמצאים בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, כלשון התפילה הידועה בשם א-ל מלא רחמים.

שמונים שנה עברו מאז שחרור אושוויץ-בירקנאו, ודומה שאזכור שם עיר זו אין בו שום דבר טוב חוץ מהעלאת זיכרונות נוראים של דם, אש ותמרות עשן. אולם אושפיצין הייתה עיר חסידית מלאה צדיקים וחסידים, יהודים יראים ושלמים, תינוקות של בית רבן ונשים צדקניות. אושפיצין הייתה עיר אפופה תורה ויראת שמיים והווי יהודי חסידי טהור, וכעת, שמונים שנה מאז, בהקשר ישיר של המאמר הקודם, נספר קמעא על הרב בומבך, שהיה חמיו של רבי ברוך מקומרנה, וגם חסיד נאמן לו. הרב בומבך התבטל כולו להנהגתו של חתנו וערך מדי שנה כמה נסיעות לחצרו, לא אבה לקבל שום כיבוד שם בחצר הקודש, אלא הסתופף כאחד החסידים בצילו ושאב רוח הקודש מדמותו ומאמרותיו.

מי היה רבי אליהו בומבך, ומה היה הקשר שלו לחצר קומרנה?

ילד פלא

בשנת תרמ"ד, ביום ב' של ראש חודש מרחשוון, נולד ילד פלא בביתו של רב נערץ בקהילת דרוהוביטש, הגאון רבי יהושע פנחס בומבך, מגדולי פוסקי הדור ומחבר שו"ת אוהל יהושע.

ילד פלא כתבנו, ולא בכדי, שכן לפי המפורסם, כבר בהיותו בן חודשים ספורים ידע לומר פסוקים שלמים, ובגיל שש או שבע, לאחר שמיצה את המלמד שנשכר עבורו, כבר ישב בשיעורים הגאוניים של אביו הרב, שרק בחורים עילויים במיוחד הורשו להשתתף בהם.

בהיותו ילד קטן חלה ונטה למות, וטובי הרופאים נואשו מחייו. באותו זמן נשבע אביו שיחנך את הילד לתורה ו"בכוח תפילת ישראל שלח הקב"ה עזרו מקודש בזכות אבוה"ק נוחי נפש ובכוח שקבלתי עלי לקיים ולימדתם את בניכם"… (לשון אביו בהקדמה לספרו).

דוגמה לגאונותו בימי ילדות מובאת בהקדמה לספר השו"ת של אביו. כשהיה בן שש כבר היה מקדש בעצמו על היין בליל שבת, כי כך חינך אותו אביו. פעם לא היה די יין בשבילו, ואמר לו אביו שהפעם יֵצֵא ידי חובה בקידוש שלו.

את הדרשה לבר מצווה שלו הכין בעצמו, והיא הכתה גלים בהיכלי התורה בכל אותו הפלך. בסעודת הבר מצווה ישבו גאונים וצדיקים, ביניהם הגאון רבי יצחק לייב סופר, בנו של הכתב סופר, והקשיבו ל"מערכה" הנפלאה שהכין הנער בעצמו. בת עשרים ושישה חלקים הייתה הדרשה, וכולם אגודים ומחוברים כאחד וארוגים בקשר מופלא של גאונות ובקיאות שאינם בנמצא.

לדרישת רבים מקרב בני התורה בגליציה וסביבותיה נדפסה הדרשה בספר מיוחד בשם "מענה אליהו", והספר, לפי הנכתב בהקדמת השו"ת של אביו, כמו נחטף וכבר לא היה ניתן להשגה תוך זמן קצר. אביו הגאון עודדו להוציא לאור את החיבור, זאת בהמלצת הגה"ק רבי יוסף מיאברוב, משום שתי סיבות, הראשונה לעודד את הנער עצמו שיכניס עצמו לעול כתיבת חידושי תורה, וגם כדי לעורר קנאת סופרים בקרב בני גילו, שיאתגרו גם הם את עצמם בכתיבת חידושים וביאורים.

בהקדמה ל"מענה אליהו" כותב רבה של אושפיצין בהתפעלות רבה על גודל הגאונות והבקיאות של בנו, ומדגיש את העובדה שאין כאן עניין של גאווה או גסות רוח, כי בנו עדין נפש ובורח מהפרסום. האב מדגיש את מטרתו בהדפסת החיבור והפצתו ומביע תקווה שבעתיד יוציא המחבר ספרים נוספים. אכן, רבי אליהו בבחרותו כתב חיבור גאוני על מסכת מכות, אולם לא הספיק להדפיס אותו וכתב היד אבד בשואה.

שמו של נער הפלא יצא לתהילה בכל האזור, וכבר בגיל צעיר התארס עם בתו של הרבי הקדוש מקומרנה, רבי יעקב משה בן הרה"ק רבי אליעזר צבי ונכד מייסד השושלת, הרבי ר' יצחק אייזיק, מחבר "היכל הברכה".

שנות ביכורים בקומרנה

באותו פרק עבר רבי אליהו להתגורר בעיר קומרנה, בסמוך לחותנו.

לפי עדויות, תקופה זו הייתה תור הזהב של רבי אליהו. הרבי מקומרנה אהב אותו אהבת נפש ולא היה גבול לקרבתם. ביטויים משמעותיים שיצאו מפי הרבי על אודות חתנו הצעיר נשמרו בגנזי חסידים, והללו, אניני הטעם ותאבי הדעת, היו סובבים את רבי אליהו ללא הרף, מבקשים תורה וחסידות מפיו ונהנים מזיו תורתו ועבודת קודשו. חן מיוחד היה לתפילתו הערֵבה. חסידים ואנשי מעשה היה להם שכל להתבונן בה וללמוד הימנה אורחות חיים. היה במה להביט בעת שהתפלל רבי אליהו, היה מה לשמוע.

תפילתו הייתה בלולה התלהבות עצורה ומתיקות גן עדן. היא הייתה רוויה ערגה וכיסופין "כבן המתחטא לפני אביו". גם כוח נגינתו היה גדול, וצלילים נוגים נשפכו מפיו והילכו קסם על חסידים שהתענגו מכל הגה ותנועה.

שנים אחדות עשה רבי אליהו בקומרנה בחצר חמיו, עד שנקרא לכהן פאר כרב עיירה צנועה וחסודה בשם "קענטי", הסמוכה לביליץ. (בפולנית שמה של העיירה הוא "קיטי", ראו: https://en.wikipedia.org/wiki/K%C4%99ty).

קטע מעיתון מחזיקי הדת, בעת הכתרת רבי אליהו כרב העיר קענטי

וכשכבה נר אביו הגדול והקדוש, רבה של אושפיצין, רבי יהושע פנחס בומבך, מונה לכהן במקומו ולשבת על כיסאו.

בעיתון הפרדס (סיוון תרפ"א) מסופר על קורות ימי פטירת אביו והכתרתו לרב העיר אושפיצין:

נאד של דמעות

כ"ח ניסן תרפ"א נצחו אראלים את המצוקים, נשבה ארון הקודש ונפטר דגל החכמים והנבונים, הרב האי גאון מובהק, מופת דורנו, חריף ומפולפל נפלא, סיני ועוקר הרים, צדיק ונשגב (…)

איבדנו היום גאון וצדיק, הרב הגאון אדוננו מורנו ורבינו רבי יהושע פנחס זצל"ה אשר לאור תורתו הלכו רבים… אדיר התורה.

בגודל השבר יש לנו רסיס של נחמה אשר עדת אושפיצין הנחילה כתר הרבנות לבנו הרב הגאון החריף העצום החסיד מורנו הרב אליהו באמבאך, אשר היה אב"ד בעיר קענטע, חתן הרב הצדיק הקדוש מקאמארנה. אשר מטל ילדותו נתפרסם שמו לעילוי נפלא…

רבה של אושפיצין

תיכף להכתרתו, פתח הגאון רבי אליהו בומבך ישיבה באושפיצין והשקיע בה את מיטב כוחותיו ומרצו. אושפיצין, שהייתה עיר מלאה חסידים, תלמידי חכמים ויראי ה', רוותה נחת מפועלו של הרב החדש, שלא נח על זרי הדפנה אלא התייגע להטביע חותם של רוממות וגדלות על תלמידיו הרבים ועל יהודי העיר, שראו בו דמות קמאית של רועה ומדריך נאמן לקהל עדתו ולכלל ישראל. הישיבה הצליחה מעל ומעבר, והרב מסר בה שיעורים עיוניים וגאוניים דבר יום ביומו. מהר מאוד הייתה העיר למקום תורה חי ותוסס.

שמו של הרב מאושפיצין נישא לתהילה בכל הגלילות, וגם אלו שאינם בני ברית ידעו לכבד ולהעריץ את דמות הפלא שביטאה גדלות רוח, מידות תרומיות וכוח הנהגה נדיר. מה שהפליא ביותר בדמותו של הרב הוא העובדה שהוא המשיך להיות חסיד נאמן לבית קומרנה, והיה עורך נסיעות לחמיו האדמו"ר ומסתופף בצילו כאחד החסידים. אז, בהיותו בחצר הקודש לא הסכים לקבל שום כבוד והערכה כראוי לערכו הרם. הנהגתו זו השוותה לדמותו נופך של חסיד מדורות עברו, ענוותן ושפל ברך, שכן מפוסקי הדור היה, ושאלות רבות, מהן כבדות משקל, היו מופנות אליו, והיה נחשב לאחד מגדולי המשיבים; אף שסיגל לעצמו הנהגה של "יראי הוראה" אשר לגודל יראת שמיים שבערה בו לא שש ליטול אחריות על עניינים קשים – לכלל ישראל יש "חוש ריח" ורבים מאוד סמכו על כוח תורתו ושיקול דעתו, ועם זאת המשיך לנהוג כחסיד נאמן העורך נסיעות לרבו ונהנה הימנו עצה ותושייה.

לפי עדויות, אף רבני ערים וקהילות היו נועצים בו בעניינים מהותיים ושולחים לו שאלות מורכבות. קו מחשבה בהיר, בקיאות בכל חלקי התורה וכוח פסיקה להשוות עניין לעניין ולהמציא פתרונות לעניינים קשים, כל אלה העמידוהו בשורה הראשונה של אדירי התורה ופוסקי ההלכה בגליציה, ולא רק בה.

רבי אליהו היה נואם בחסד. עת היה מספיד היו הכול דומעים. כשהספיד את הגאון רבי מאיר אריק, גדול גאוני גאליציה (בשנת תרפ"ו), עשו דבריו רושם עצום ורבים ציטטו מהם בהתפעלות.

רם יחס היה רבי אליהו, ומשכך, רבו וגיסו, הרה"ק רבי שלום מקומרנה, השתדך עימו והחתונה הייתה לשם דבר בתולדות החסידות. רבי ברוך, בנו של הרבי, שעליו כתבנו במאמרנו בערב חג השבועות, היה חתנו של רבי אליהו בומבך, רבה של אושפיצין.

ולעת חשכו המאורות והרבי הקדוש מקומרנה נפטר בדמי ימיו, כשהוכתר בנו בן העשרים וארבע, רבי ברוך, לכהן כאדמו"ר מקומרנה, המשיך חמיו רבי אליהו לנהוג כחסיד נאמן והיה עורך נסיעות לקומרנה, להסתופף בצל רבו וחתנו…

היה זה מחזה מרומם שהיה בו הרבה מהחידוש. חסידים ואנשי מעשה, כמו גם פרחי חסידים, היו מתבוננים במידת הענווה והביטול העצמי של הרב הנערץ, חתנו של הרבי הזקן מקומרנה, גיסו של הרבי שנפטר זה עתה, וחותנו של הרבי הצעיר, בבואו אל הקודש תכופות. בחגים ומועדים היה נוסע בקביעות לחצר הקודש של חתנו, כאחד החסידים היה יושב בקרן זווית ומתבונן בדמות חתנו הרבי, בעיניים יוקדות ובוערות ולב מלא התלהבות חסידית. הנהגתו זו הייתה סמל ומופת לחסידי קומרנה.

הרבי מצידו היה יוצא מגדרו לכבד את חותנו, רבה של אושפיצין, ולמשל בחגים היה מבקש ממנו לעבור לפני התיבה בתפילת המוספין, אבל הרב ויתר על כל גינוני הכבוד וההערצה וביכר להיות בקומרנה שווה בין שווים.

שרידי אושפיצין זכרו את ביקורו של הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד בעירם. אחרי שביקר את הגאון רבי אליהו בביתו ושוחח עימו ארוכות בדברי תורה וענייני השעה, דיבר הרבי מבאבוב גדולות ונצורות בשבחו של רב העיר. הם סיפרו בגעגועים שכאשר יצאו בני העיר ללוות את הרבי מבאבוב לתחנת הרכבת, הצטרף הרב העניו לחסידים המלווים וליווה את הרבי כאחד האדם. לפתע הבחין בכך הרבי ועצר. הוא ביקש מהרב להתיישב לידו על העגלה ויחד שוחחו בנעימות. המחזה הזה היה מענה את זיכרונם של שרידי אושפיצין. שנים רבות לאחר השואה הם היו מדברים על כך בדמעות שליש. המחזה הזה של הרבי הגדול ביותר בגאליציה יושב בצוותא עם הרב הנערץ הצעיר לימים אך ענק בתורה, מוקפים במאות ואלפי חסידים, תלמידים ומעריצים, ביטא בעיניהם את התפארת של יהדות גאליציה שנחרבה בימי עברה וזעם.

זו הייתה תמונה של הוד ותפארת, כבוד התורה והדר החסידות. זיכרון ענוג לזמנים יפים שחלפו ואינם.

בימי השואה סבל רבי אליהו מרורות. שבעת ילדיו נספו בגיא ההריגה: בתו הגדולה, הרבנית מקומרנה; בנו רבי שמואל, רב בפרבר של אושפיצין ואדמו"ר בבנדין (חתן האדמו"ר מזאלישיץ); שתי בנותיו, אחת נשואה לר' שמעלקי בן האדמו"ר ר' אלטר מעיר-ישן, והשנייה נשואה לר' יוסף, הרב הצעיר מבלוז'וב.

שני בניו הבחורים, יוסף ויצחק אייזיק, נספו גם הם בידי הנאצים.

כשבחרו הנאצים באושפיצין כמקום ההרג הנורא נמלט רבי אליהו לסוסנוביץ, אבל מהר מאוד הושב לשם ברכבת. באותה שעה, על גבי הרכבת הנוסעת לדרך האחרונה, חיזק הרב את לב היהודים שסבבוהו בדברי אמונה וביטחון, והכריז כמה פעמים בקול רם ונורא: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

הרב מאושפיצין נהרג על קידוש השם בל"ג בעומר תש"ג. הי"ד.

יהודי מניח תפילין בבית הכנסת המשופץ "חברת משניות" אושפיצין

השואה הנוראה הרסה את אושפיצין והפכה אותה לתל עולם. כשהסופר מ' צאנין ביקר בשנת 1946 באושפיצין החרבה, זו שלפני השואה, לדבריו, כללה חמישה עשר אלף יהודים, הוא נשבר לרסיסים והעלה על הכתב את אשר על ליבו, וזה חלק מדבריו (בשינויי עריכה):

שם העיר באידיש היה אושפיצין, היא שימשה מרכז לחיים יהודיים כשרים. העיר מרוחקת כמה ק"מ ממחנה ההשמדה; כארבעים ק"מ ממערב לקראקוב…

עם חיסולה, נעשתה העיר כהר געש כבוי. איבדה את הקצב המסחרי שלה. היהודים בעלי הזקן והפאות, הגרביים הלבנות והשטריימלים היו כאן הדם, הרחובות – העורקים, והעיר הגוף. לאחר הקזת הדם מתה העיר. הפולנים המתהלכים בעיר, שהשתלטו על החנויות ועל המסחר היהודי, נראים כצללים של הדמויות האמיתיות והם, הצללים, מנהלים, כביכול, מסחר.

את רשימתו על אושפיצין ושכנותיה, חשאנוב ובריגל, צאנין מסיים בעוגמה:

"בעיירות אלו, עיירות של אדיקות ויהדות שורשית, אין עכשיו מי שיהיה בכוחו ללבות את הניצוצות הבודדים למען יעלו כאן חיים לוהטים ותוססים ולחדש ימיהם כקדם".

זה אקורד הסיום של אושפיצין, עיירה יהודית שבמשך ארבע מאות שנה היו רוב תושביה חסידים ואנשי מעשה, בני תורה ויראי אלוקים.

אושפיצין, שמה היהודי של אושוויצים, הייתה עיר ואם בישראל. היו היסטוריונים שטענו שהשם אושפיצין – אושפיזין, בא לבטא את המשמעות הארמית של מילה זו – אורחים.

בעז"ה בשבוע הבא נביא כאן ראשי פרקים מתולדות העיר אושפיצין ויהודיה, וסקירה תמציתית על קורותיה בימי השואה.