הרבי הגאון והקדוש שנרצח על קידוש השם בחג השבועות

בשעה שחלה הרה"ק רבי שלום מקומרנה ונטה למות, קרא לבנו רבי ברוך, שהיה אז בן 24 שנים, וציווה לו את ההנהגה. לחסידים אמר: "רצוני שבני ר' ברוך ישב על כיסאי".

רבי שלום מקומרנה איש קדוש היה, ממשיך השושלת הקדושה של אדמו"רי קומרנה בגליציה, שהיו כולם אנשי קודש וענקים בתורה. צדיקי בית קומרנה היו גדולים וידועים בחוכמת הקבלה וסתרי התורה.

רבי שלום, חתנו של הרה"ק רבי ישראל מסטולין, המכונה "דער פראנקפורטער" ע"ש עיר קבורתו – פרנקפורט, הכיר את גדלותו של בנו רבי ברוך, את קדושתו ואת אצילות הנהגתו, ואחרי הוראתו המפורשת קיבלו המוני החסידים את רבי ברוך לרב ומורה דרך, בצילו הסתופפו בשבתות וימים טובים ואת מעונו פקדו תדיר בדבר ישועה ורחמים.

רבי ברוך, יליד סטולין, ערש חסידות קרלין וכר גידולה, היווה מזיגה משובחת ונדירה משתי חצרות קודש אלו שרבבות חסידים הילכו לאורן מזה שנות דור.

רבי ברוך, לא כך תכנן את עתידו. מעודו רצה להימלט מהרבנות ולעלות לארץ ישראל, ולשם כך ביקש מקרובו האדמו"ר הארצישראלי רבי ישעיה שפירא שיסייע בידו להשיג סרטיפיקט, אולם משישב על כיסא אבותיו מסר עצמו לחסידיו ולכלל ישראל והחל בהנהגה מופלאה ומרוממת שכבשה לבבות של רבים וטובים.

הוא פתח ישיבה בקומרנה בשם "בניין שלום" ע"ש אביו, וזו הצטיינה באיכות תלמידיה ובתנאים הטובים שזכו להם. רבי ברוך היה מוסר שיעור בישיבה דבר יום ביומו, אהב את תלמידיו וטיפח אותם. הנהגתו הייתה רחומה ואצילית, ורבים מאוד נהרו לפתחו. גם בהונגריה היו לו חסידים רבים.

רבי ברוך נודע כעובד ה' ותפילתו ארכה שעות ארוכות, הוא היה מניח גם תפילין "שימושא רבה".

בשנות השואה, עת כבשו הגרמנים את גליציה המזרחית, השיגו עבורו חסידיו בהונגריה רישיון כניסה. הם האמינו שבכך יינצלו חייו, אולם הרבי לא הסכים להשאיר את אימו לבד, ולה לא היה רישיון.

משגברו רדיפות הנאצים ועוזריהם התגלה הרבי ברוחב ליבו ובטוב עיניו. הוא עמד ומכר את כל חפציו היקרים, ירושות יקרות ערך שהיו עימו מבית אבותיו, כלי זהב וכסף ועוד, ובכסף פרנס אינספור נפשות שנשבר מטה לחמן ואת הפליטים שגדשו את קומרנה. למקורביו שניסו להניאו מכך אמר:

"אם העולם יישאר על מכונו – אקנה לי כלים חדשים, ואם חלילה יחרב העולם – למה לי חפצים אלו?"

משהלך המצב והחמיר וגם קרוביו של הרבי נהרגו ביער ברזניק, השיגו החסידים לרבי דרכון ליטאי, שכן באותו פרק וילנה השתייכה עדיין לליטא העצמאית, אבל הוא סירב לנסוע לווילנה. המצב בקומרנה היה חמור. הגרמנים הוציאו להורג 470 מיהודי העיר, והנחיתו על הקהילה גזרות שונות. בין השאר נאסר על היהודים לצאת מהעיירה ולא אפשרו להם להתפרנס. הרבי היווה אור רך ומנחם עבור יהודי קומרנה שבורי הלב, והוא לא חשב לנטוש אותם. הוא עודד את כולם לברוח ליערות, אבל על עצמו אמר:

"כל זמן שיהודי אחד יישאר בגטו, לא אעזוב את הגטו!"

בכסליו תש"ג, עת חוסל הגטו בקומרנה, נשלח הרבי לסמבור, וימים ספורים לאחר בואם לשם נהרגה אימו, הרבנית חווה, אשתו, הרבנית שיינדל, ובניהם שלום בן ה-5 ויעקב משה בן ה-3.

"חיילי ה' אנו ובתור שכאלו אנו צריכים להתייצב בפניו בכל המצבים ולהודות לו". לפי גרסה שמביאה פנינה מייזליש הוא אמר כך:

אנו אומרים בתפילת נעילה "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". בימים נוראים אלו, נפרד הגוף מן הראש כי המוח אינו יכול להשיג את המתרחש, ואף על פי כן, ותכירהו לעמוד לפניך – החייל העומד לפני המלך על משמרתו אינו מניד עפעף אפילו אם נחש כרוך על עקבו. יש לנו לעמוד לפני המלך אפילו כשהמוח מתבקע מתוך אי יכולת לתפוס מה קורה לנו, היהודים…

דבריו האחרונים היו על נדב ואביהוא שמתו בבית המקדש. "בקרובי אקדש" – קרוביו של ה' ואוהביו מקדשים שם שמיים בלי קושיות וטענות. ואכן, ביום ז' בסיוון, יום טוב שני של גלויות, הובילוהו הרשעים לבית הקברות, פתחו את הקבר של בן דודו ר' אלתר, ירו ברבי הקדוש והנערץ, והוא נפל ישר לתוך הקבר הפעור למרגלותיו.

ה' ייקום דמו, וזכותו תגן עלינו.

בית הכנסת על שמו בעיר יפו