החתונות "של היום" לעומת אלו "של פעם"
דיון באישון ליל, לקול רעמי טילים ומיירטים
מאת: יעקב רוזנפלד
כן עשו "עסק"!
בשיא עונת החתונות נגזר על העם היושב בציון להיכנס למקלטים ולהמתין בחרדה לקולות הטילים אשר יש בהם כדי להשחית ולהמית. רחובות הערים החרדיות שבימים כתיקונם סוערים בימי שמחה אלו מקולות אנשים, נשים וטף שעושים דרכם לחתונות עליזות ונוצצות, וחוזרים מהן בקול צהלה ורינה, התעטפו בשתיקה מחרידה. הורים וילדיהם הצטנפו בחדרי הממ"ד ובמקלטים, ולראשונה באמת התגנב לליבם פחד מצמית. אלו כבר טילים מסוג אחר…
באישון ליל, לקול רעמי היירוטים, פתאום נשמע קול בפאתי המקלט: "ולו פרצה המלחמה רק כדי שיעבירו את החתונות לשעות הנורמליות של אחרי הצהריים, כבר הרווחנו…". מכאן התפתח הדיון המוכר על החתונות של היום, על התזמורות היקרות, על הסעודות המיותרות ועל העסק המופרז שעושים מכל חתונה. מה זו כבר חתונה, טען איש ההיגיון בלהט.
ואז, זקן הבניין, שאכן נולד כבר כאן בארץ אבל נשם בבית אביו המזרח אירופי את ההווי של הבית היהודי הישן, כמו התנער ולראשונה השמיע את קולו:
"על מה אתם מדברים?", טען בקול שקט.
"החתונה בעיירה היהודית הייתה אירוע הרבה יותר גדול, ו'עסק' הרבה יותר משמעותי ממה שעושים היום. אולי הסגנון היה שונה, האירועים היו שונים, ההווי היה שונה, אבל 'עסק', ועוד איך 'עסק' עשו מחתונות".
הוא צודק? ודאי שכן!
ימים שהיו
הספר "בגן עדן מקדם" של גנזך קידוש השם מביא תיאורים עסיסיים ומלאי טעם על החתונות בימי קדם בעיירה היהודית, אבל יש עוד הרבה.
הימים הישנים של העיירות היהודיות הטובות והפשוטות כמעט נשכחו מהלבבות. הווי שלם נעקר כמעט כולו מהעולם, ולא נמצא כבר כמעט מי שיספר לעולם החדש על מה שהיה; שיתאר לילדים איך הכול היה נראה.
מי יודע היום לתאר לעצמו איך נראו החתונות לפני מאה שנה ברחבי מזרח אירופה, שם התגורר רוב "מניין ובניין" של עם ישראל?
הינה תיאור שנמצא בארכיון קידוש השם על החתונה בכפר "שדה מנוחה הגדולה" – כפר חקלאים יהודי, פלך חרסון, דרום אוקראינה,[1] שמפאת שיקולי עריכה נשמט מהספר "בגן עדן מקדם".
התיאורים הללו חשיבות היסטורית להם, משום שמכל בני המושבות "שדה מנוחה הגדולה" ו"שדה מנוחה הקטנה" לא נשאר כמעט שריד ופליט. כל היהודים נאספו ונהרגו בגיא הרג לקול צלילי נגן הקלרינט היהודי שאולץ לבצע ניגון חופה בעת שהגרמנים והאוקראינים טבחו ללא רחם באנשים, נשים וטף שלא טעמו טעם חטא.
ה' ייקום דמם.
"חתונות היו חוגגים במשך כל השנה, במועדים המותרים לנישואין, אבל חלק ניכר מהן היה מתרכז בין יום הכיפורים לסוכות ובשבת 'בראשית'. לחקלאים היה זה זמן מתאים ביותר משום שלא התנגש בעונת הבציר הבוערת. שמחת החתונה במושבה הייתה גדולה ומנהגיה שיקפו את האופי החקלאי של המקום.
כבר לפני הצהריים הייתה להקת כלי הזמר עוברת בין הקרובים והמחותנים, לשמח ליבם ולהזכירם את המאורע העומד להתרחש. אם היה החתן מחוץ למושבה היו יוצאים להקביל פניו בעגלות וסוסים מקושטים בסרטים ופרחים, כלי הזמר מנגנים ויושבי העגלות מקבלים את פני החתן במשקה ודברי מאפה. בדרך למושבה היו העגלונים העליזים מאיצים בסוסים, מתחרים זה בזה ועוברים זה על פני זה בדהירה.
החתן היה צועד דרך רחובות המושבה בלוויית הקרובים והמוזמנים לבית הכלה "לכסות פניה", לאחר מכן הלכו החתן והכלה בנפרד דרך המושבה כשהם מובלים – זה על ידי גברים וזו על ידי נשים – עד שהגיעו לבית הכנסת, שם הייתה החופה. הכול קבוע במסלול היציב של המסורת, ואף מנגינותיה של התזמורת היו קבועות לכל שלב של הטכס.
משתה הכלולות היה נמשך עד אור הבוקר, ואחריו חזרו וחגגו בצהריים את הגשת מתנות החתונה.
(…) כבד היה העול הכספי של חתונה כזו ליהודים העניים. אבי היה צריך לערוך את החתונות לשתי אחיותיי ולתת להן את הנדוניה. וכי מי יהין להפלות בנות מחברותיהן ולסטות מהמסורת המקובלת?
בין חתונותיהן של האחיות היה הפרש של שמונה שנים, וכאשר הגיע מועד חתונתה של הצעירה עוד היה אבי פורע חובות מן החתונה של הבכירה.
עונת החגים על כל השמחות הנלוות אליה הייתה כעין פרשת דרכים בשנה של המושבה החקלאית. מעבר להם כבר מתדפק החורף עם דאגותיו ופרנסתו הזעומה…
(מתוך זיכרונות מרדכי שמחוני ע"ה, גבע. בתוך: חקלאים יהודים בערבות רוסיה)
הרשל ה"כליזמר"
חוויה מיוחדת במינה הייתה החתונה היהודית בכפר.
היה בוודאי הבדל-מה בין חתונות סתם לבין חתונה במושבה יהודית חקלאית. ספק אם בחתונה אחרת אפשר היה לראות תמונה כזאת: ה"כלי זמרים" מנגנים את ניגוני ה"פריילכס" "באם רימפעל" והדוד זלמן נכנס לתוך מעגל הרוקדים כשהוא מרכיב על כתפיו עגלה, שהיה מגיש אותה לאחר מכן כ"דרשה געשאנק" לזוג הצעיר. וכי יכול מישהו להיזכר בחתונה במושבה שלנו או במושבות אחרות באותו אזור ולא לראות בדמיונו את להקת ה"כלי זמרים" מרומאנובקה, הלא היא משפחת בר כהן שבראשה הרשל "דער כלי זמר" עם הקלרינט שלו?
וכשהיו מובילים את הכלה לחופה, והרשל היה מנגן את הניגון בכי ישראל (פלאטש איזראיליה) היה מקסים את השומעים בצליליו החודרים. הקלרינט לא ניגן כי אם דיבר לכל לב, והנשים היו אומרות: "כשהרשל מנגן, הרי אבנים יכולות להתמוגג". עצבות ושמחה ירדו כרוכות יחד; ועוד כיום, בעיניים עצומות, רואה אני את עיני הרשל הגדולות, המתגלגלות כלפי מעלה, כשהוא מפיק את צליליו מן הקלרינט המורם אל על, ומעלה את מאזיניו אל מרומי נגינתו, וימים רבים אחרי כל חתונה במושבה היו הצלילים מהדהדים עדיין וממש מדביקים אותך בכל אשר תפנה.
לא מזמן חזר אחד מיוצאי שדה מנוחה "הגדולה" מביקור ברוסיה, שם התראה עם שארית בני משפחתו ומכרים אחרים מאותם בני המושבות, ושמע מהם כיצד הוכחדו 1,875 נשים, גברים וטף מבני המושבות, ובשעת מעשה הוכרח אותו הרשל לנגן בקלרינט שלו את הניגון "בכי ישראל".
וכל זה בליווי אותם צלילים שנשמעו בכל חתונה במושבות האזור…[2]
[1] על ההתיישבות היהודית בדרום אוקראינה, פלך חרסון, ראו אתר גנזך קידוש השם: https://www.ganzach.org.il/mentions/%D7%97%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%94/
[2] מתוך זיכרונותיו של ישראל בן אליהו מעין חרוד. גם מנחם בן שדה מכפר ויתקין כותב בזיכרונותיו מאירועי אותו יום מר שבו נהרגו באכזריות בלתי ניתנת לתיאור 1,875 נפש מבני המושבות היהודיות בפלך חרסון, ואת תיאוריו לא ניתן להעלות על הכתב. אכתוב רק ראשי דברים: הגרמנים בעזרת האוקראינים אספו את כל היהודים מהמושבות "שדה מנוחה הגדולה" ו"שדה מנוחה הקטנה" לרפת הקולחוז (כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. י"ר), נתנו להם ארוחה טובה מבשר בקר, ואחר כך הובילו את כולם לתעלה אנטי-טנקית על יד טחנת הרוח (…) התחילו בהתעללות בזקנים ונשים וסיימו בטבח כללי (כאן בא תיאור נורא ושובר לב, ואיני מעלה אותו על הכתב) ובמשך כל אותו זמן הכריחו את הרשל ה"כלי זמר" לנגן את הניגון הידוע "בכי ישראל", ולצלילי הניגון הזה הושמדו החקלאים של מושבות חרסון.
