הגאון הנערץ שחזה את העתיד

רבי מאיר שמחה מדווינסק, 99 שנה לפטירתו.

מאת יעקב רוזנפלד

הצדיק והגאון שלא רווה נחת בחייו, זכה ושפתותיו מרחשות בקבר, שכן נאמר בתלמוד על מי שאומרים דברי תורה בשמו, והיום, בשנת המאה לפטירתו, קשה למצוא מקום תורה בעולם שנעדרים ממנו דברי תורתו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"אור שמח" וה"משך חכמה".

תמונתו האחרונה של רבי מאיר שמחה מדווינסק

הוא היה גאון ששמו נישא לתהילה בכל רחבי תבל.

הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל, בספרו "להישאר יהודי", מספר מפי שני עדים, אחד מהם הוא לא אחר מאשר איסר הראל, ראש המוסד לשעבר, על נס פלאי שחולל בתפילתו הגאון רבי מאיר שמחה בתפילתו. איסר הראל, יליד דווינסק, היה אז נער צעיר, והינה העתק מעדותו:

לפי מקורות שונים, בילדותו ניסו לחטוף אותו לצבא, שעות ארוכות חיפשו אחריו שובי הקנטוניסטים, אבל בס"ד הצליח להתחבא עד עבור זעם.

רבי מאיר שמחה נולד בשנת תר"ג בעיר בלטרימנץ פלך ווילנא לאביו רבי שמשון קלונימוס. אביו היה למדן גדול ומרביץ תורה. התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר, והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות.

בשנת תרמ"ח [1888] נפטר הגאון רבי ראובן הלוי דינבורגר, אב בית דין של דווינסק, ורבי מאיר שמחה נתמנה לממלא מקומו והפך לרבה של דווינסק.

כארבעים שנה שימש כרב העיר דווינסק. רבי מאיר שמחה חי בדוחק ולא רצה ליהנות משל אחרים. פעם החליטו ראשי הקהילה להוסיף על משכורתו, והוא התנגד לכך באומרו שבמשכורתו הקבועה יש לו די מחסורו, וסירב לקבל שום הוספה.

בשנת תרס"ב, כארבע עשרה שנים לאחר שנתמנה לרב בדווינסק, החל בהדפסת ספרו הגדול "אור שמח" על הרמב"ם. שלושה חלקים יצאו בחייו בוורשא, והחלק האחרון נדפס לאחר פטירתו בעיר ריגא על ידי רבי מנחם מנדל ז'ק, אב בית הדין של ריגא, שהוציא לאור גם את הספר "משך חכמה" על התורה שנה לאחר פטירתו של רבי מאיר שמחה.

מלבד ספרו הגדול על הרמב"ם, כתב חידושים גם על סדר מסכתות הש"ס, אך כתבי יד רבים הלכו לטמיון בשואה. מעט מחידושיו על כמה מסכתות הש"ס יצאו לאור בישראל.

רבי מאיר שמחה היה נערץ בקרב קהל עדתו ובקרב אנשי העיר דווינסק. ראש המוסד לשעבר, איסר הראל (הלפרין), שהתגורר בנעוריו בדווינסק, מתאר בספרו "בטחון ודמוקרטיה" מאורע שהסעיר את תושבי העיר. באחד החורפים הגשומים עלה הנהר על גדותיו והמים איימו לפרוץ את הסכר ולשטוף את העיר. או אז הופיעה דמותו של רב העיר, רבי מאיר שמחה, שעלה על הסוללה ונשא תפילה לבורא עולם שיחוס על העיר ותושביה. כעבור זמן קצר החלו המים לשקוע. מאורע זה גרם לקידוש השם גדול בקרב התושבים הגויים של העיר.

בשנת תרפ"ו נפטרה אשתו הרבנית חיה. מספרים שרבי מאיר שמחה התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואמנם באותה שנה נפטר – ד' באלול ה'תרפ"ו.

(מתולדותיו באתר דעת, מאת הרב חיים ראובן רבינוביץ).

בת יחידה הייתה לו ושמה אסנת, היא הייתה נשואה לאיש גאון וענק בתורה, ושמו רבי אברהם לופטביר. איש גאון זה היה ידיד קרוב לגדול הדור הגאון רבי מנחם זמבה, והשניים הרבו להתכתב בדברי תורה. חלק מהשו"ת ביניהם פרסם ר' אברהם בספרו "שו"ת דבר אברהם", שמוקדש כולו להתכתבות ההדדית עם רבי מאיר שמחה.

זמן קצר לאחר נישואיהם חלתה אסנת במחלה חשוכת מרפא והיא שבה לבית הוריה.

עונג ונחת לא היו מנת חלקו של רבי מאיר שמחה עלי אדמות, אולם פניו היו מאירות ועוז וחדווה היו במקומו.
טוב עין היה מאין כמותו, והרבה להעניק תעודות סמיכה והוראה לצורבים צעירים שבאו לשחר פניו ולבקש סמיכה.

פרק בלתי נודע בחייו הוא פרשת ההספדים הנוראים שנערכו עליו בטעות בכל רחבי העולם היהודי שש שנים לפני פטירתו, זאת עקב פרסום שגוי שהוא נהרג בידי מתנקש.

כך, למשל, בקובץ הדביר (ירושלים, קובץ א-ב, תרע"ט) מופיעה ידיעה נסערת על הריגתו של גאון הדור, ואילו בקובץ ,ג-ד שיצא לאור בחודש אלול, מופיע התיקון, לפיו "הגאון חי!", אולם בין שתי הידיעות כבר נערך הספד מר בירושלים:

עיתון בבוסטון מדווח על "מותו" של רבי מאיר שמחה, מדבריו: הרב נורה ונהרג כשהלך ברחובות דווינסק. האם בזדון או בשוגג – לא ידוע, אבל הרוצח לא נעצר, וגם לא נעשה מאמץ לאתרו ועל פי זה לברר את רקע העניין… העיר דווינסק נמצאת בין שני גופים לוחמים, הקוזקים המתועבים מאוקראינה מחד גיסא, והבולשביקים הברברים ממוסקבה מאידך גיסא.

מארגן ז'ורנאל, אייר תרע"ט, מדווח בטעות על פטירתו של רבי מאיר שמחה מדווינסק. שש שנים לפני הזמן…

"בן שבע שנים כבר היה בקיא בכל התנ"ך, בגיל תשע כבר היה בקיא בכל סדר נזיקין וחצי סדר נשים גמרא רש"י ותוספות"… בגיל עשר כבר יצא ללמוד לבד. אביו לא רצה שילמד בישיבה. לא היו לאביו שאיפות שיגדל רב, אלא שמאיר שמחה'לה יהיה למדן ובעל מידות טובות…"

ידיעה על "פטירתו" של הגאון. מתוך פורום אוצר החכמה, ותשו"ח להם.

תמונה נדירה של תלמידים בישיבת ביאליסטוק. בעיירה זו התגורר רבי מאיר שמחה עד שהתקבל כרב בדווינסק. בביאליסטוק למד רבי מאיר שמחה בבית הכנסת גמילות חסדים.

בעיתון המליץ, ד' סיוון תרמ"ח, מופיעה דרשתו של רבי מאיר שמחה בעיר דווינסק, בה לא חסך שבט ביקורתו על מיעוט מיזמי החסד והעזרה בעיר זו. הוא הביא כדוגמה את העיר ביאליסטוק ואת אינספור אגודות החסד שקמו בה, החל מביקור חולים וגמ"חים ועד לארגון לאספקת מזון כשר לחיילים יהודים.

חכם עדיף מנביא – צופה פני עתיד קודר

בספרו "משך חכמה" (מש"ך ר"ת מאיר שמחה כהן) כתב רבי מאיר שמחה דברי נבואה נוראים, שבשעה שנאמרו איש לא הבין את משמעותם, ורק בשנות היגון, שנות השואה האיומה, ראו הכול כי חכם עדיף מנביא וכי מדבריו הק' לא נפל דבר.

הינה ציטוט דבריו הפלאיים (משך חכמה, ויקרא כ"ד):

 ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.

והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט–לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמו שאמרו מה מזבח מכפר וכו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עבודה זרה, יעויין שם].

ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (א-להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" – שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) – שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרים כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה – ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה – שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים].

הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש – "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"!

ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי, והנסיון בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו – בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש ב-י"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך.

לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב כי "'ברלין"' היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).

אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד –  פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם!

וזה "לא מאסתים" – מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתנו הכתובה והמסורה. "לא געלתים" – הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם" – הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה. "להפר בריתי אתם" – הוא על שכחות התורה. רק "כי אני ה' א-לקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא סיבה שאני ה' א-לקיהם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת "לכלותם ולהפר בריתי אתם" חלילה. שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים ואכמ"ל.