דפים של אהבה

מגילת שיר השירים שנחשפה 83 שנה לאחר שנכתבה מתחת לעיני הצורר הנאצי.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

חיים אברהם פריד, חייל בצבא הונגריה, נכלא בכלא צבאי גרמני לאחר שהאנגלים הצליחו לבצע מעשה חבלה נועז וקטלני בשורות הצבא הגרמני.

הגרמנים לא הצליחו לגלות את זהות מבצע מעשה החבלה, ומשכך פתחו בפעולות נקם בלתי פרופורציונליות בכל מי שנפל לידם.

יהודים מבקרים קרובי משפחה בכלא בגטו קובנה

חיים אברהם, צעיר יהודי, נפל באותו זמן בדיוק בשבי, ולפי דרך הטבע, לפי המצב ששרר אז, כבר נחרץ דינו למוות. התביעה העמידה לרשותו עורך דין, והלה נתן לחיים אברהם להבין שאין הרבה מה לעשות. יותר נכון: אין כל סיכוי, לנוכח הנתונים, שהעונש יהיה קל ממוות, השאלה היא רק מתי ובאיזו צורה.

ישב חיים אברהם בודד בתאו והתכונן למותו.

השעות, כך תיאר בערוב ימיו, דמו לו כשנים ארוכות. הוא ישב בחוסר מעש ימים ולילות והרגיש שדעתו עומדת להיטרף. ובכן, מה עושה נידון למוות צעיר יהודי בימים ארוכים ונוראים כאלו?

התחיל חיים אברהם לערוך מעין דו-שיח בין היצר טוב ליצר הרע. ימים ולילות היה משמיע, בקול, את דבריו של היצר הרע, את פיתוייו, טענותיו, שכנועיו ודברי ההיגיון המייאשים שלו, כמו: מה יש לך עכשיו לעבוד את ה', ולהתפלל, וללמוד, והלוא הולכים לרצוח אותך ואיש לא יֵדַע עליך לעולמים. ואז היה מתחיל לפרט את דבריו של היצר הטוב. הוא היה מפורר לפירורים את טענותיו ההגיוניות של היצר הרע ומסביר בטוב טעם ודעת מדוע אפילו במצב הזה, דווקא בגיא צלמוות, אל לו להתייאש, ואל לו להרפות מאמונה, ביטחון, שמחה, עבודת השם ולימוד התורה.

כך היו היצר טוב והיצר הרע מתווכחים ביניהם כל שעות היום וחלקים גדולים מהלילה, וחיים אברהם לא ידע שמבעד לקיר דק יושב אדם ומקשיב לו, וגם מבין.

האיש הזה היה שבוי מלחמה גוי, שדינו כבר נחרץ למוות, והוא היה שומע, ומבין, את דבריו היהודיים של חיים אברהם העושה את חשבון נפשו כאן לידו, בעמק הבכא, מקום שממנו איש לא יצא בחיים.

יום אחד כשנפגשו השניים בדרכם לתא השירותים, שאל הגוי את חיים אברהם: עם מי אתה מדבר שם כל הזמן? אני מדבר עם עצמי, ענה חיים אברהם, וניסה להתחמק.

אמר לו הגוי: דע לך שאני מבין יידיש! התגוררתי עד המלחמה, בימים הטובים, בשכנות ליהודים חסידיים ולרב יהודי נערץ, והתחברתי איתם מגיל צעיר. הם היו קוראים לי לשמש כ"שבת גוי" כל אימת שהיו נצרכים לכך, ואני במרוצת השנים קלטתי את דבריהם, מנהגיהם ושפתם, ואני יכול לומר לך שאני מבין כל מילה שאתה מדבר שם, כביכול עם עצמך.

חיים אברהם כבר לא ראה טעם להתחמק והסביר לבן שיחו את מהלך העניינים; באיזו צורה הוא מעביר את זמנו בימים הארוכים ואיך הוא מתכוון להמשיך לעשות זאת בתקופה הקרובה, כל עוד יחונן אותו אלוקים במתנת החיים.

הגוי הרהר מעט, ואמר לחיים אברהם: "גזר דין המוות שלי נקבע למחר, ולכן כבר איני רואה סיבה לשמור את הניירות לעצמי. ולכן, בערב אעביר לך את הניירות דרך חור קטן שנפער בקיר הדק שמחבר בין התאים שלנו". חיים אברהם לא הבין באיזה נייר מדובר, אבל הגוי, נרגש ונסער, חסך ממנו שאלות והסביר את עצמו.

"ביום הגירוש הברוטלי, יצאתי מביתי והתבוננתי איך מגרשים באלימות את הקהילה היהודית שאותה כה אהבתי. ראיתי את רב הקהילה הנערץ יוצא מביתו, סידור בחיקו ודמעות בעיניו. הרשעים תלשו את הסידור מידו, קרעוהו לגזרים ואת הרב שלחו להיכן ששלחו. אני מיהרתי והרמתי ניירות ספורים מאלו שהתפזרו על הארץ, ונטלתי אותם עימי שיהיו עבורי "שמירה" לזמנים הקשים שלפנינו.

הניירות האלו שמורים עימי כל הזמן, ואני רואה עכשיו שהגיע הזמן, וכל שמירה כבר לא תועיל לי.

בערב אעביר לך את הדפים, ואתה תעשה בהם כטוב בעיניך.

אעביר לך אותם בערב, סיים הגוי, ואתה, בבקשה ממך, תפתח אותם רק בבוקר, כשכבר אהיה "לא פה".

חיים אברהם פתח בבוקר את הדפים וליבו גאה בהתרגשות. הוא מצא בהם את מה שאוהבת נפשו: פרק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" – מה שנאמר מדי ערב שבת לפני מנחה, ובצד השני, וגם בדף הנוסף: מגילת שיר השירים! אף היא נאמרת מדי ערב שבת בתפוצות ישראל.

חיים אברהם חווה אושר כה חזק למקרא שורות אהובות אלו, עד שקשה לתאר במילים את שחש באותו זמן. שיר השירים! הודו לה'!

דבר ראשון הוא אמר את הפרק בהתרגשות ובדמעות, ואז חשב על רעיון להפיג את השעמום שנגזר עליו. ההזדמנות לא איחרה לבוא, כאשר באחד מהימים ההם נכנס לתאו צ'פלין chaplain) – איש דת) ושאל אותו אם הוא נצרך לדבר מה.

חיים אברהם ביקש דף ועט, וה-chaplain נכנס אליו כעבור זמן מה, עם לוח שחמט ועט.

את הלוח הפך חיים אברהם, וכתב מתוך הזיכרון את כל מגילת שיר השירים. כוונתו הייתה לבחון את עצמו אם הוא עדיין זוכר את כל המגילה שהיא לא כל כך קצרה, כידוע. כעת, משהיה לו הדף, היה לו היכן להציץ מדי פעם לדעת אם הוא טועה או לא… ב"ה הוא לא טעה. חיים אברהם הצליח להעתיק מתוך הזיכרון את כל שיר השירים, וכשהשווה את שני הדפים – את השחמט שלו ואת קרע הדף מסידורו של הרב הי"ד – לא היה מאושר ממנו לגלות: ב"ה הראש עובד טוב, אפילו טעות אחת לא הייתה!…

לא עברו ימים ארוכים, והגיע יום המשפט. מול חבר שופטים קשוחים עמד יהודי אחד, והתבקש לשטוח את טענותיו. חיים אברהם לא תלה סיכויים רבים מדי למציאת חן בעיני הרשעים. הוא סמך על הקב"ה, וכך עמד בבית המשפט הצבאי, "עיניו למעלה וליבו למטה" כלשון חז"ל, ובכיסו, שיר השירים מתוך סידור קרוע שהיה שייך לקדושים אשר בארץ המה, ועוד שיר השירים, מעשי ידיו להתפאר, פרי זיכרונו שלא בגד בו.

חיים אברהם, שניחן בזיכרון לא רגיל, סיפר לימים שרגע לאחר סיום דבריו בבית המשפט פרחו אלו מזיכרונו, ולא ידע מאומה מה הוא דיבר. כל השנים ניסה לשחזר מה יצא מפיו באותה שעה גורלית, ועד יומו האחרון פשוט לא ידע! הוא רק זכר שהשופט התרגש מאוד מהדברים, ודן אותו, נגד כל הסיכויים, לחיים.

פשוט, חיים.

יהודי, חייל, שבוי, שנת 1942, שיא המלחמה, והשופט הגרמני מחליט לתת לו חיים.

חיים אברהם ידע כל ימיו שהסיפור שלו אין לו פירוש אחר כי אם "נס".

חיים אברהם זכה להינצל מהתופת, היגר לארצות הברית, הקים משפחה יפה והתגורר במונסי. הוא היה ידוע כאדם נקי לב וישר דרך, תלמיד חכם, ובעל זיכרון איתן. הוא היה מספר זיכרונות מימי קדם בדיוק מופלא והיו הכול משתוממים לנוכח זיכרונו הנדיר.

לפני שלושים שנה, כשהתפלל בבית המדרש קוסון בשכונת פורשיי-מונסי ניו יורק, סיפר את הסיפור הזה לרב הקהילה, אדמו"ר חשוב ומשפיע להמונים, והלה שמע, התרגש, אך כדרכו של עולם שכח.

בשבוע שעבר, במסגרת השיעורים שהאדמו"ר מקוסון מעביר בפורשיי, בענייני שבת קודש, התעתד הרב לדבר על ענייני שיר השירים, הנאמר בערב שבת קודש, ופתאום, תוך שהרב תר אחרי חומר מעניין ומושך את הלב, צץ הסיפור הזה בזיכרונו.

האדמו"ר מקוסון – פארשיי

הוא מיהר ליצור קשר עם בנו של ר' חיים אברהם, יבלח"א הרה"ח ר' מרדכי עוזר פריד, ושאל אותו אם הוא זוכר את הסיפור הזה.

"בוודאי שאני זוכר", אמר מרדכי עוזר בהתרגשות. "הדף הזה נמצא עימי, הוא נפל אצלי בירושה, והוא שווה בעיניי הון רב. אני לא יכול לוותר על דף זה שמסמל בעיניי את מסירות הנפש של אבי, ואת ליבו הצח והטהור, את אמונתו בהקב"ה בגיא צלמוות, ואת נס ההצלה הנפלא. כי מלאכיו ציווה ה' לשמור את אבא באותם ימים קשים. תמיד הדף הזה, לוח השחמט, מחזיר אותי לדמות דיוקנו של אבא, היהודי הטוב והנעים שתמיד היה בשמחה, וזכה לקומם מחדש את הריסות חייו".

באותו יום, ליל שישי י"ד באב שנת תשפ"ה, הגיע מרדכי עוזר פריד לבית המדרש פורשיי במונסי, והעניק לרב צילום של שיר השירים הזה, ובצילום: נייר גדול עטוי שכבה עבה של זכוכית חזקה.

הרב התרגש מאוד ובשיעור גולל את כל המעשה הזה באוזני המשתתפים, אולם, ההפתעה הגדולה יותר היכתה בסוף. כשסיים הרב את הסיפור וציטט מתוך הצילום את מה שכתב חיים אברהם בסוף כתב היד שלו:

מונסי החרדית

התחלתי וגמרתי ב"ה פה בבית סוהר צבאי 28/7/42.

הרב מפורשיי משפשף עיניים בתימהון. הוא מבקש מסובביו לבדוק את העניין ומתברר שמדובר באותו יום. ליל שישי י"ד אב תשפ"ה נזכר משום מה רב הקהילה בסיפור ששמע לפני שלושים שנה, ופתאום מתברר שהסיפור הזה התרחש בדיוק לפני שמונים ושלוש שנה, היום י"ד אב תש"ב…

בו ביום התחיל ר' חיים אברהם לכתוב, ובו ביום סיים. הנה תמונת שיר השירים על הצד השני של לוח שחמט, שנכתב בקדושה וטהרה, מתוך לב גואה של יהודי חם ולוהט, שלא איבד את אמונתו בהקב"ה בשום מצב שהוא, וזכה להינצל מגיא ההשמדה ולכונן משפחה יפה וענפה לשם, לתהילה ולתפארת.