גטו יאנובסקה – מרחץ דמים ואש של אהבת תורה ומסירות נפש
מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.
שקיעת שמשה של למברג, עיר ואם בישראל
לפני שמונים שנה, בסוף הקיץ ובעונת הסתיו של שנת 1942, התרחש מרחץ דמים איום ונורא בעיר לבוב, היא לעמבערג היהודית ההיסטורית, עירם של רבבות אלפי ישראל, שבה כיהנו ה"ישועות יעקב" וה"שואל ומשיב" ועוד גדולי הדורות שספריהם מפארים את היכלי התורה עד היום הזה.
בלבוב התגוררו בתחילת המלחמה כמאה אלף יהודים, אליהם נוספו עוד עשרות אלפי פליטים מערי הסביבה וכפריה.
מכל אלו שרדו בסוף המלחמה כמאתיים איש, כל אחד עם סיפור ההצלה האישי שלו, אולם על כלל תושבי עיר פאר זו עלה הכורת בצורה האכזרית ביותר וגדע בחרון אף עטרת תפארת ישראל.
חלק גדול מתושבי העיר רוכזו בגטו יאנובסקה הידוע לשמצה, שהיה ממוקם בפאתי העיר, ברחוב יאנובסקאיה 134 (כיום רחוב שבצ'נקו). ברחוב מרכזי זה שכן בעבר בית יתומים יהודי גדול, ובהמשכו הייתה ממוקמת תחנת רכבת. בתחנה זו עברו מאות אלפי יהודים בדרכם למחנות ההשמדה. במקום התחנה מוצב כיום לוח זיכרון לחצי מיליון היהודים שהוסעו משם למחנות המוות.
הגטו רוצף בידי הנאצים באבנים שנעקרו מבית העלמין "קלפרובסקי", ובתום המלחמה נחפר ונהרס כולו כדי להשמיד ראיות.
מכתש גדול בו התבצעו הריגות המוניות במחנה יאנובסקה
רשמית לא היה גטו יאנובסקה מחנה מוות. "מחנה עבודה" הוא היה מכונה, ובו לא היו מתקני הריגה ושרפה. אולם בגטו זה נרצחו אינספור יהודים במיתות משונות ואכזריות, ולפי עדויות שנמסרו בבית הדין בנירנברג, האדמה ב"עמק המוות" ביאנובסקה, שהייתה שרועה למרגלות ההר החולי שבו נערכו הוצאות להורג המוניות, הייתה ספוגה מטר וחצי בדם.
במחנה זה היה גם מתקן מעורר חלחלה ושמו "גרדום מרצון", ובו ניתנה ההזדמנות לכל מי שחפץ בכך לשים קץ לתלאותיו באמצעות ה"גרדום מרצון". גם ממצא זה הושמד, ועדות עליו נמסרה בבית הדין בנירנברג.
תזמורת המחנה
בקיץ שנת תש"ג, 1943, הוחלט בפיקוד הנאצי להתחיל בהשמדת גופותיהם של טבוחי המחנה כדי להעלים ראיות. הגופות של הקדושים נשרפו ועצמותיהם נטחנו במכונה מיוחדת שהובאה למקום. הוועדה לחקירת פשעי הנאצים מצאה 59 מקומות בעירה על שטח כולל של 2 קמ"ר סביבות למחנה.
הנאצים התעלו ברשעותם במחנה איום זה, ואחת מהסצנות שגרמו לטראומה נוראה בקרב אסירי המחנה הייתה תזמורת המחנה שאולצה לנגן יצירה מסוימת, ולקול צליליה היו הורגים הנאצים וטובחים בפראות באסירים האומללים. היצירה, בשם "טנגו המוות", הייתה מבוצעת בכפייה בידי תזמורת המחנה בראשות הכנר הידוע יוסף מונד הי"ד. גדולי הרוצחים הגרמנים היו מתמוגגים לקול צלילי היצירות הנוראות, והנגנים אולצו לנגן לפי גחמותיהם, כל פעם לפי העניין. אם איתרע מזלו של נגן אחד, ונאצי היה חושד בו שצליל כלשהו לא בקע מכינורו באופן מושלם, הוא היה נורה ונהרג על אתר.
אבל גם גורלם של יתר חברי הלהקה לא שפר.
לתזמורת הזו היה סוף נורא, שרק מוח קודח רווי רוע ושנאה חולנית יכול היה להגות:
על סף שחרור העיר לבוב בידי הצבא האדום, העמידו הרוצחים במעגל 40 מאנשי הלהקה כששומרי המחנה מקיפים אותם בטבעת הדוקה ופקדו עליהם לנגן. ראשון נורה מנצח התזמורת יוסף מונד, אחר כך אולץ כל אחד מחברי התזמורת להיכנס למרכז המעגל, להניח את כלי הנגינה שלו על הארץ, ואז להתפשט לגמרי, ו…ירייה בראש. כך חוסלה התזמורת שבמשך קרוב לשנתיים אולצה להנעים את זמנם של חיות הטרף, ואף לנגן מתחת לחלונות בתיהם, לפעמים שעות על גבי שעות.
אותיות פורחות באש – ספר התורה של יאנובסקה
אחד הסיפורים המרטיטים שעד היום מרגשים לבבות של מיליונים ברחבי העולם הוא סיפורו של ספר התורה שמכונה בקצרה "תורת ינוב" (ינוב – קיצור של יאנובסקה).
וכך היה הסיפור שמבטא את מסירות הנפש של יהודים נידונים למוות שדאגה אחת ניקרה בראשם: "איך יהיה לנו ספר תורה".
הנאצים כמובן לא הרשו להכניס למחנה כל סממן דתי, וודאי שלא ספר תורה. זה לא היה חלק מסל השירותים שכלל כאמור מתקן "גרדום מרצון" וכיוצא בזה. אבל יום אחד גונבה השמועה בתוככי המחנה שבבית הקברות שבמרכז העיר לבוב, בשורה פלונית, קבר מספר כך וכך, הטמינו היהודים ספר תורה שהצילו מידיהם הטמאות של הנאצים. ספר התורה שניצל ברגע האחרון מביזיון ושרפה הצית את דמיונם של אומללי החיים והפיח בהם רוח חיים. הם הגו לילה ויום בשאלה: איך יוכלו להגניב פנימה את ספר התורה אשר כה נכספים המה אליו, ולמצוא נוחם בין יריעותיו, בין תיבותיו הקדושות, בין אותיותיו שכל כך מתגעגעים הם אליהן.
וכשיהודים רוצים ספר תורה, והם יודעים היכן הוא נמצא, אין מה שיעצור בעדם בדרך אל האוצר הנכסף. היו שם יהודים שקיבלו רשות מדי פעם לצאת את גבולות המחנה לזמן קצוב כדי לסדר אי אלו עניינים. הם ניצלו את ההזדמנויות והיו באים בחשאי לאותו בור בבית הקברות שבו נטמן ספר התורה, והיו תולשים ממנו פיסות פיסות, יריעות יריעות, ובמסירות נפש היו מטמינים אותן בבגדיהם ומגניבים אותן למחנה מתוך ידיעה שכשיתגלו, אחת דינם למות.
פרנץ וארצוג, מפקד מחנה יאנובסקה, ליד שער הכניסה למחנה
בסופו של דבר נכנסו כל היריעות למתחם המחנה, ובהן היו יהודים טהורים קוראים בשקט, בלט, הרחק מעיניים רעות, את התיבות הנצחיות, הקדושות, המנחמות והמרגיעות, תיבות איגרתו של הקדוש ברוך הוא אשר "בכל צרתם לו צר ובאהבתו ובחמלתו הוא יגאלם", בעת שיעלה רצון.
בסוף המלחמה חוברו היריעות בחזרה לספר תורה שלם. ספר התורה הזה שרד את המלחמה ובשנת תש"מ הוברח מברית המועצות לארה"ב והגיע בשלמותו לקליפורניה. על גלגוליו של ספר התורה והאופן שבו כונסו יריעותיו וחוברו בשנית נכתבו מאמרים רבים בעיתונות העולמית, ואף חובר ספר מרתק בשם The Yanov Torah, וכיום הוא שוכן בספרייה מרכזית בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס ומשם עובר תכופות ממקום למקום וסיפורו מסופר בפני קהלים מגוונים. מיליונים ברחבי ארצות הברית מתרגשים מסיפורו ומהרהרים במשמעותו. באחד ממאמרי המערכת בשפה האנגלית המתאר בהשתוממות את הצלתו הניסית של "ספר התורה של ינוב" נכתב בשנת תשמ"ה: "Millions of Jews have died but the Torah lives" (מיליוני יהודים נהרגו, אבל התורה חיה)…
הרבי הקדוש מבלאז'וב
אחד מאלו ששתו את כוס התרעלה בגטו יאנובסקה הוא הרה"ק רבי ישראל שפירא מבלאז'וב (נינו של הבני יששכר), שהיה מגדולי וצדיקי הדור ואיבד את כל אשר לו בשואה, אך בכל מצב היה נותן עוז ותעצומות ליהודים שבורים שביקשו נוחם במחיצתו.
הרה"ק רבי ישראל שפירא מבלאז'וב
הרבנית מבלאזוב, מרת פערל בת רבי שלום דוד, נרצחה ביום ז' מרחשוון תש"ג.
פעם שאל אותו יהודי בערב יום טוב:
כיצד ניתן לברך על הדלקת הנרות את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"? כיצד ניתן להודות לה' על כך שזכינו להגיע לימים כאלה? כיצד ניתן לברך ברכה כזאת, כאשר מאות ואלפי גוויות של יהודים מתגוללים כאן, כאשר מושמדים מיליונים של יהודים?
והרבי ענה:
הנך צודק בהחלט. כאשר בירכתי את הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו", אף אני הרהרתי בדבר, ושאלתי את עצמי – מה טעם בברכה זו בשעה זו? יגעתי את מוחי והעמקתי במקורות שונים כדי למצוא הסבר לצורך לומר ברכת "שהחיינו" בשעה נוראה זו. אולם בשעה שבירכתי, שמתי לבי שמאחורי עמד קהל רב של יהודים אסירים, שחזות פניהם הביעה נכונות להאבק על יהדותם. על נכונות הקרבה זו ברכתי "שהחיינו", כאשר יהודים גם בתנאים כאלה, נכונים להקריב חייהם למען יהדותם. על תופעה כזאת בוודאי צריך לברך ברכת "שהחיינו".
מרדכי אליאב, אני מאמין, עמ' 248.
בספרו "בקדושה ובגבורה" מביא הסופר י' אייבשיץ מכתב מתורגם ששלח יהודי נידון למוות לידי רבו הצדיק מבלאזוב:
13.1.1943 ב"ה
רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!
זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים.
הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח
אותנו לשריפה לטרבלינקה, או לבלזיץ.
מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו
הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או
תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני
שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.
אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.
עבדו ארי' בן לאה
נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את
הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי'
נרצחה אתמול. הנ"ל.
הרבי מבלאזוב נלקח בסוף קיץ תש"ב, לפני שמונים שנה, למחנה ההשמדה בלז'ץ, אך בחסדי השי"ת הצליח להימלט ממוות בחזרה לגטו יאנובסקה ומשם המשיך להתגלגל במקומות שונים עד שניצל והגיע לארצות הברית, שם הוכר כצדיק ופועל ישועות ואף עמד בראש כולל צדקת רבי מאיר בעל הנס. הוא נפטר בגיל 100 ביום ל' חשוון, ועצמותיו הטהורות הועלו להר הזיתים בירושלים.
