בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל – קולו של ניצול מגטו בוכניה
לקראת חג הפסח שנת תש"ו פרסם ר' שמעון קמפלר, משורדי גטו בוכניה, מאמר נרגש ורוטט על מהות חג החירות. השורות העזות פורסמו במקור בשפת היידיש בעיתון "אונדזער שטימע" (קולנו) – ביטאון שארית הפליטה שיצא לאור בברגן-בלזן, ועותק ממנו שמור בארכיון "גנזך קידוש השם".
אנו מגישים את הדברים בתרגום נאמן למקור, במלאות שמונים שנה לפרסומם, לזכר רבבות הניצולים שקוממו חיים יהודיים תוססים בלב מחנה ברגן-בלזן שתחת הכיבוש הבריטי.
עם שחרור המחנה בב' באייר תש"ה (15 באפריל 1945) מצאו הכוחות המשחררים כ-60,000 יהודים שבורי לב אך מלאי תקווה. למרבה הכאב, רבים השיבו נשמתם לבורא דווקא בימי החירות הראשונים בשל תשישות ומגפות. אך אלו שנותרו – בחרו בחיים: בשנה הראשונה הוקמו כאלף בתים חדשים בישראל, ומאות תינוקות נולדו. בתוך המחנה הוקמו ישיבות, מוסדות "בית יעקב" ותלמודי תורה, ופעם בו לב ענק של חסד ועזרה הדדית. מתוך אותה רוח איתנה, נכתבו הדברים הבאים:
התחדשות הבריאה והרוח
חודש ניסן, אליו נושאים הכול עיניים בציפייה, הוא "ראש חודשים". התורה קוראת לו "חודש האביב", עת השמש שולחת קרני זהב ללטף את האדמה הקפואה. האילנות והצמחים מקיצים משנת החורף, עוטים גוונים רעננים המעניקים ליקום מראה צעיר ומחודש. הציפורים פוצחות בשיר עליז, שיר של חיות ושמחה – הכול מתחיל מבראשית.
הבריאה כולה נושמת אוויר טרי, ורוח חיים חדשה מנשבת על פני תבל. המרבד הלבן והצחור שכיסה את הדרכים והיערות מפנה מקומו ללובן אחר – לבוש ירוק וחגיגי הנפרש מלוא האופק.
לידתו של עם
אולם, עבורנו היהודים, אין חודש ניסן מקודש רק בשל התחדשות הטבע, אלא בעיקר בשל לידתו של עמנו. בחודש זה יצאנו מכור הברזל, מן הסבל והעינויים של העבדות, והפכנו לאומה בעלת ייחודיות מופלאה. "שמור את חודש האביב כי בו יצאתם ממצרים" – ולא רק את גלות מצרים השלנו מעלינו; הרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית המתינו אבותינו בערגה לניסן, מתוך השאיפה לראות בחיבור שבין גאולת מצרים לגאולה העתידה. כמה מרטיט לגלות שגם בתקופת החושך האחרונה, תחת עול הצורר, נשאו היהודים עיניהם לניסן – וציפייתם לא הכזיבה.
ההכנה והתרוממות הנפש
אין תימה על כך שעם ישראל מקבל את פני החג ביופי כה רב. הניקיון המדוקדק בכל פינה, השטיפה, הרחיצה היסודית, הכלים החדשים, הבגדים החגיגיים שנתפרו לכבוד החג – כל אלו נחקקו עמוק בתודעה היהודית. קשה לתאר את הפסח ללא ההמולה הקדושה הזו, המבשרת על בואו של היקר בחגים. פסח הוא אכן ה"יום טוב" היקר מכל הימים טובים… הרחוב היהודי כולו רחש פעילות: החייט, ידיו לא שבתו מפעילות, הסנדלר, הטוחן והמוזג לא נחו ממלאכתם, ואפילו הלבבות הקשוחים ביותר נפתחו בנדיבות של "קמחא דפסחא", כדי להבטיח שגם עני שבישראל יסב לשולחן כבן חורין ולא יחסרו לו ארבע כוסות.
בליל הסדר, סביב שולחנות ערוכים בתפארת, הלבבות כולם עולים על גדותיהם מרוב התרגשות. כל יהודי בביתו הוא מלך, רעייתו מלכה וילדיו נסיכים. כיצד משתלבת הכרזת "עבדים היינו" עם הוד המלכות של הערב? אמת, אנו מזכירים את תלאות העבר, את הגזרות והפרך, אך כל אלו מתגמדים אל מול יפי הלילה וטעם החירות המורגש בכל חלל הבית. שירת החירות נישאת באוויר, ופמליא של מעלה יורדת להקשיב ביראה ובהתפעלות לסדר שמנהלים בניו של מקום.
התפילה לעתיד
ליל הסדר שזור בהרבה ניסים, כמו שאנו אומרים בהגדה. אנו מאמינים ומצפים לבואו של אליהו הנביא, ומכינים לו כוס יין גדולה, וכשיבוא אליהו, נקרא בכאב "שפוך חמתך אל הגויים". התפילה הזו ניצבת תמיד בשיאן של בקשותינו. לדאבוננו, העולם טרם התנקה ועדיין לא רוחץ מהחטא הנורא שעולל לעמנו המעונה, והתפילה הזו עדיין מרחפת בין שפתותינו.
השנה, יותר מתמיד, נשפוך את ליבנו המר על הצער העמוק שהיה מנת חלקנו בגלות הקשה שעברנו אך זה עתה. אך מייד לאחר מכן, נגביה את הכוס בביטחון, ושפתותינו ישירו את התקווה לגאולה השלמה: "נהל נטעי כנה, פדויים לציון ברינה".
פסח מצה ומרור
דבר תורה מהרבי מגור, שכל כך התאים לאותה תקופה והרגשות הלב שנלוו אליה. מעטו של שריד המחנות:
שואל בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור: מדוע הסדר הוא "פסח, מצה ומרור"? הרי המרור מסמל את מרירות הגלות, והיה עליו להופיע לפני הפסח והמצה המסמלים גאולה? ותירץ: בזמן השעבוד, מרוב קוצר רוח ועבודה קשה, לא יכלו בני ישראל לחוש את טעם המרירות. רק לאחר שנגאלו, הם התחילו להרגיש את מרירות הגלות…
