בין המצרים – היהודי הנאנק בין הכובש הנאצי לשכן הפולני

י"ז תמוז תש"א, בוריסלב, פולין; ט"ו תמוז תש"א, ידוובנה, פולין; ה' תמוז תש"ו, קיילצא, פולין

הפעילות החינוכית והתיעודית של גנזך קידוש השם מעניקה, מטבע הדברים, "דין קדימה" לאירועים בעלי זיקה כלשהי לתאריך שבו היא מתרחשת.

אנו נמצאים כעת בתאריך שיש לו משמעות טעונה, ואנחנו צריכים לדעת איך לדבר עליה ואיך ללמד על אודותיה, והכוונה היא לפוגרומים ואירועי הרצח וההשמדה שבוצעו בידי האוכלוסייה הפולנית, חלק ממנה, כמובן, כפי שמקפידים כותבי ההיסטוריה להתבטא.

ההיסטוריונים מדגישים: "חלק מהאוכלוסייה" – כלומר, לא כל הפולנים טבחו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בשכניהם היהודים הנרדפים והסובלים, ובוודאי שלא כולם עשו זאת בשנה הראשונה לאחר שחרור המחנות, כפי שנהגו הפולנים תושבי קיילצה עם מתי מעט שרידי השואה ששבו הביתה, אבל יש משהו מקומם מאוד בהסתייגות הזו ובניסיון הברור להתנער מאחריות לאומית ואישית על אירועי דמים שבימים רגילים היו אמורים לזעזע תבל ומלואה. וכי ציפה מאן דהו שכל האוכלוסייה תיטול חלק פעיל ברצח ושפיכות דמים? אנחנו תוהים על הכר הפורה לאירועים אלו גם בראשית המלחמה, ובעיקר לאלו שאחריה. זאת, גם כאשר אנחנו מתעלמים מה"ירושות" הפולניות ההמוניות – עמל דורות של אינספור יהודים שנגזל בידי השכנים שלא השיבו את העושק גם לאחר המלחמה, גם כאשר כן היה מי שיבוא לתבוע.

תזכורת כואבת. יהודי חסר פרנסה עקב החרם שעודדה הממשלה הפולנית נגד עסקים יהודיים, מהלך בחזית חנותו בכפר סמוך ללודז', פולין. ברקע "יורשו" הגוי עוסק בשיפוץ החנות. צילום רומן וישניאק, "עולם שנעלם", ארכיון גנזך קידוש השם.

תזכורת נוקבת לשנאה תהומית

בימים אלו אנו מציינים שמונים שנה לפוגרום קיילצא הידוע לשמצה, שבמהלכו נהרגו ניצולי שואה יהודים בידי שכניהם הפולנים, ללא כל סיבה. בימים אלו אנו מציינים גם שמונים וחמש שנה לאירועי פוגרומים איומים ונוראים שבוצעו, בעיצומה של המלחמה, בידי פולנים (!) בקרב אוכלוסייה יהודית חפה מפשע. האירועים בבוריסלב ובעוד מקומות בסביבה כמעט לא סוקרו ולא פורסמו, ואילו על הטבח בידוובנה שבוצע בצורה ברוטאלית "התנצלו" הפולנים וביקשו "סליחה" רק בשנים האחרונות. לדוגמה, בשנת תשס"א בטקס לציון 60 שנה לטבח, בנוכחות שגריר ישראל בפולין דאז, הפרופסור שבח וייס, הכיר נשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי באחריות הפולנים לטבח, ואמר:

אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים (…) בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקורבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע שביצעו פולנים כנגד אחרים.

קבורת החללים היהודים שנרצחו בפוגרום קיילצה בשנת 1946

מאידך גיסא, בלחץ תושבי ידוובנה, נאלץ ראש העירייה להתפטר מתפקידו עקב עצם השתתפותו בטקס. הפולנים לא התאבלו יתר על המידה על מה שקרה, אבל בוודאי נוח להם הרבה יותר בלי הכתם הזה על העבר שלהם. אולם ההיסטוריה אינה משקרת, ואת האמת חייבים לומר: במקרים רבים, רבים יותר מדי, היו הפולנים חלק מרוצחי שכניהם היהודים ואף עשו זאת, לעיתים, כמתואר בעיתונות וספרות התקופה, "בצורה ברברית של ימי הביניים"…

אנו מציינים אירועים אלו, שהתרחשו בחודש יולי (של 1941 ו-1946), כי הם תזכורת כואבת לשנאה התהומית שסבבה את הקהילות היהודיות באותה תקופה. הם חושפים לא רק את הזוועות שביצע המשטר הנאצי, אלא גם את האנטישמיות הקשה ששררה בקרב האוכלוסייה המקומית במקומות רבים בפולין, עוד לפני המלחמה, במהלכה, ואף אחריה.

האמת היא, שהתקופה בין שתי המלחמות הייתה מלאה בתקריות אנטישמיות קשות, ופעמים רבות הן הסתיימו ברצח ושפיכות דמים. גם מבחינה כלכלית הלכה טבעת החנק הפולנית וחנקה את היהודים ורבים מאוד מהם סבלו חרפת רעב, זאת בעידוד הממשלה. גם במקומות ציבוריים הודרו יהודים ובאוניברסיטאות אולצו סטודנטים יהודים לשבת במקומות מיוחדים – אקט של השפלה, אולם אנו מתמקדים כאן במדגם של אירועים שהתרחשו במהלך המלחמה, ולאחריה, כשהיהודים והגויים הפולנים התמודדו עם אויב משותף, כביכול, ועדיין מצא לו היצר האנטישמי כר פורה לפעולות הרסניות שהותירו אדמה חרוכה ודם נקי שנשפך כמים. הנושא הזה רחב וראוי לתת עליו את הדעת, כי גם בין שורות הפרטיזנים והקבוצות המחתרתיות שלחמו בנאצים שררה אנטישמיות שבמרבית המקרים הייתה קשה עד בלתי נסבלת, אבל היו גם מקרים, רבים מדי, שהסתיימו באלימות ואף ברצח.

הטבח בבוריסלב (יולי 1941)

בימים הראשונים שלאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות התחוללו גלי אלימות קשים נגד האוכלוסייה היהודית באזורים שכבשו הגרמנים. בעיר בוריסלב (אז תחת שלטון פולין, כיום באוקראינה), כמו במקומות רבים אחרים באזור גליציה המזרחית, נוצלו ימי הכאוס הראשונים כדי לבצע פוגרומים. יהודים רבים נרצחו באותם ימים בדרכים אכזריות, ובחלק מהמקרים הועלו באש מבנים שבהם רוכזו יהודים, תוך שיתוף פעולה או הסתה מצד גורמים מקומיים. במאמרים רבים שפורסמו ובמחקרים שבוצעו באמצעות שיחות עומק עם ניצולי שואה (ראו: יוליה קיסלה Iuliia KYSLA, "Vyzhyvannia za ekstremal`nykh umov: Holokost v Boryslavi (1941-44); ממאמרה עולה כי לא רק אוקראינים מכפרי הסביבה הסתובבו צמאי דם בראשית ימי הכיבוש הגרמני בחודש אב תש"א, אלא אף פולנים, שכנים וידידים, וגם חברי ילדות מבתי הספר, נטלו חלק ברצח יהודים בפועל).

הקהילה היהודית בבוריסלב, שמנתה לפני השואה כ-12,000 איש, הוכחדה בשנות השואה ונותרו ממנה כ-400 איש, מספר די גבוה בהשוואה לערים ועיירות בעלי מאפיינים גאוגרפיים דומים.

הטבח בידוובנה (תמוז תש"א, יולי 1941)

אחד האירועים המזעזעים ביותר התרחש בעיירה ידוובנה ב-10 ביולי 1941. ביום זה, תושבים פולנים של העיירה ריכזו את שכניהם היהודים בכיכר השוק, ולאחר מכן הובילו אותם לאסם. שם, ננעלו היהודים באסם והוצתו בעודם בחיים. במשך שנים רבות יוחס הפשע הזה לכובשים הגרמנים, אך מחקרים היסטוריים מאוחרים יותר (ובעיקר עבודתו של יאן טומאש גרוס) העלו כי האחריות הישירה לרצח הוטלה על התושבים הפולנים המקומיים.

לוח זכרון לקדושי ידוובנה בבית הכנסת פאר ישראל ליוצאי ידוובנה בניו יורק

האירוע

ב-10 ביולי 1941, שבועות מספר לאחר שהצבא הגרמני כבש את אזור ביאליסטוק ושבוע או שבועיים לאחר הקמת הרשויות המקומיות באזור, עברו תושבי ידוובנה היהודים (יחד עם פליטים ממקומות אחרים) שעות של עינויים, נאספו באסם ונשרפו חיים על ידי שכניהם ואיכרים מהכפרים הסמוכים.

אנשים שנתפסו מסתתרים, כולל ילדים קטנים, הושלכו לפחם הלוהט. רק מספר קטן של אנשים הצליח להימלט. מספר הקורבנות – על פי הערכות שונות, בהנחה שכמעט כל היהודים שהיו נוכחים בעיר נהרגו – נע בין 900 ל-1,600 איש. המספר האחרון תואם הערכה גסה של גודל הקהילה היהודית כולה בידוובנה לפני ספטמבר 1939. סביר מאוד שהוא השתנה בשנתיים שלאחר מכן. ביוני 2001 נחשף קיומם של שני קברים של קורבנות רצח, שם – על פי מעריכים – נקברו 400-300 איש (גברים ונשים בוגרים, ילדים וקשישים) ו-40-35 איש, בהתאמה. סביר להניח שקיימים גם קברים נוספים של יהודי ידוובנה שמתו עקב מעשי אלימות אישיים, ואולי קברי אחים נוספים.

האירועים הטרגיים בידוובנה לא היו הפוגרום היחיד שבוצע ביהודים בחלק זה של מחוז ביאליסטוק. עוד קודם לכן, ב-25 ביוני 1941, התרחשה בידוובנה אלימות אנטי-יהודית, שגרמה לאבדות קטלניות. מאוחר יותר, באזור זה, התרחשה סדרה של פוגרומים אלימים יותר ויותר, כולל פוגרומים בווסוץ' גרייבסקי ורדז'ילוב, שם נהרגו כמה מאות יהודים. ידוובנה הייתה שיאו של גל זה.

ב-16 וב-17 במאי 1949, לאחר חקירה קצרה שביצע משרד הביטחון הציבורי, התקיים משפט בבית משפט בלומז'ה נגד אנשים שהואשמו בהשתתפות בפוגרום ידוובנה. 21 איש הואשמו, 11 מהם נידונו ל-8–15 שנות מאסר, אדם אחד נידון למוות.

המידע הראשון על פוגרום ידוובנה פורסם בשנת 1966 על ידי שמעון דטנר במאמר שפורסם ב-"JHI Bulletin". בשנת 1967 פתחה הוועדה האזורית לחקר פשעי הנאצים בביאליסטוק בחקירה נוספת של המקרה. אך רק בשנת 2000 זכו האירועים להכרה רבה בדעת הקהל הרחבה, בעיקר בזכות ספרו של יאן תומאש גרוס "שכנים: חורבן הקהילה היהודית בידוובנה, פולין" (שספג ביקורת מוצדקת על כך שלא עמד בסטנדרטים אקדמיים במקומות רבים, אם כי אין בכך כדי לשנות את משמעותו המוסרית עבור הצד הפולני), ובפרסומי עיתונות (בשנת 1999 שידרה הטלוויזיה הפולנית את סרטה התיעודי של אגנישקה ארנולד שהוקדש לאירועים הקשורים לפוגרום). בקיץ 2000 פתח המכון הלאומי לזיכרון בחקירה שלישית של הפוגרום. תוצאות ראשוניות, שפורסמו ב-10 ביולי 2002, אישרו כי הרצח בוצע על ידי פולנים (…) לגרמנים היה תפקיד מסוים בשלב הראשון של הפוגרום – איסוף היהודים בכיכר העיר והתעללות בהם. בשלב השני – איסוף האנשים באסם ושרפתם חיים – הגרמנים יכלו רק לצפות באירועים.

הטבח בקיילצה (תמוז תש"א, יולי 1946)

טבח קיילצה מסמל את המשך הסבל היהודי גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ב-4 ביולי 1946, כשנה לאחר השחרור, הופצה בעיר קיילצה עלילת דם שקרית שלפיה יהודים חטפו ילד נוצרי. בתגובה, התנפל המון זועם על בניין שהיה משכנם של ניצולי שואה. במהומה ובפרעות שבאו בעקבותיה נרצחו עשרות יהודים – ניצולים ששרדו את התופת הנאצית אך מצאו את מותם בידי שכניהם בארץ מולדתם. אירוע זה הבהיר לרבים מהניצולים כי אין להם עתיד באירופה שלאחר המלחמה, והוא נחשב לאחד הזרזים העיקריים לעלייה המאסיבית ארצה (ה"בריחה") של שארית הפליטה.

למעלה מארבעים ניצולי שואה נהרגו באירועים אלו, שגרמו לבריחה המונית ולקץ החלום של מגורים בארץ הדמים.

האירועים, שכונו מאוחר יותר "פוגרום קיילצה", התרחשו בעיקר בבניין ברחוב פלנטי 7/9, שם התגוררו כ-200 איש. מלבד הדיירים, שימש הבניין גם כבית למוסדות יהודיים שונים. אולם, זו לא הייתה הזירה היחידה של אירועים טרגיים. פוגרומים ביהודים התרחשו גם במקומות אחרים בקיילצה וברכבות שנעו דרך העיר באותו יום.

הלוויית 42 יהודים שנהרגו בפוגרום

רקע הפוגרום

את הגורמים לפוגרום בקיילצה ניתן לזהות כפעולות עצמאיות של הצבא, המיליציה וכמה מפקידי משרד הביטחון הציבורי של פולין. הסיבה המיידית לנקיטת הפעולות האלה נגד יהודים מקומיים הייתה שמועה על חטיפתו של הנריק בלשצ'יק בן ה-8, שנעדר ב-1 ביולי. אביו, הסנדלר ולנטי בלשצ'יק, דיווח עליו כנעדר באותו יום ממש בסביבות השעה 23:00. הילד חזר הביתה לבדו יומיים לאחר מכן. ביום חזרתו, בסביבות חצות, הגיע אביו, תחת השפעת אלכוהול, לתחנת המיליציה וטען שבמשך כל הזמן הזה הוחזק בנו במרתף על ידי יהודים, משם הצליח להימלט. ב-4 ביולי, בבוקר, הופיעו שוב ולנטי בלשצ'יק ובנו הנריק, יחד עם שכנם, בתחנת המיליציה. על פי עדויותיהם, אדם אלמוני נתן לילד חבילה ברחוב וביקש ממנו לשאת אותה לביתו. הוא הציע לו 20 זלוטי על כך. לאחר שהגיע לשם, האיש לכאורה לקח את החבילה מהנריק הקטן ונעל אותו במרתף, שם כבר הוחזקו כמה ילדים אחרים. בדרך לתחנה הצביע הנריק על הבניין ברחוב פלנטי 7 וזיהה אותו כמקום שבו ננעל. הוא גם זיהה את האיש שחטף אותו. הבניין היה במרחק של 200 מטרים מתחנת המיליציה.

מאוחר יותר, עדויותיהם של שני הבלשצ'יקים התבררו כשקריות לחלוטין. מבלי ליידע את הוריו, הלך הילד לכפר הממוקם 20 קילומטרים מקיילצה, שם התגורר עם משפחתו במהלך הכיבוש. הוא סיפר סיפור על חטיפה ונעילה רק כדי להימנע מהעונש.

לאחר חקירת בלשצ'יק שלח מפקד התחנה, סמל אדמונד זגורסקי, סיור המורכב משישה מאנשיו, אשר יחד עם וולנטי והנריק בלשצ'יק הלכו לרחוב פלאנט. לאחר שהצליחו אנשי המיליציה לעצור את האיש בשם קלמן זינגר, שאותו זיהה הנער כאשם, וחזרו איתו לתחנה. סיור נוסף נשלח לרחוב פלאנטי עם פקודה לחפש בבניין. הסיור כלל כמה גברים, כולם מתנדבים. בדרכם למקום הם סיפרו לעוברי אורח על חטיפות לכאורה של ילדים נוצרים על ידי יהודים בכוונה להשתמש בהם כקורבנות של רציחות פולחניות. לאחר החיפוש בבניין היה ברור שהסיפור שסיפר בלשצ'יקס לא יכול היה להיות נכון, שכן לבניין ברחוב פלאנטי 7/9 לא היה מרתף.

מהלך האירועים

התפרצות האלימות החלה בבוקר ה-4 ביולי. היריות הראשונות נורו על ידי החיילים בתוך הבניין. לאחר שנכנסו פנימה, גררו חיילים יהודים ממחבואיהם והוציאו אותם החוצה, שם ההמון, שחלקו היה גם חיילים, היכה אותם ויידה עליהם אבנים. כמה אנשים, גברים ונשים, נורו או נדקרו בכידונים ובכלי נשק קהים אחרים. שתי נשים נזרקו מהחלונות ונהרגו על ידי ההמון ברחוב. מאמציהם של נציגי רשויות שונות להרגיע את ההמון לא צלחו והוכחו כחסרי תועלת. אזרחים וחיילים שדדו את קורבנותיהם ובזזו את חפציהם שנותרו בבניין. מתוך עדות של ניצולת שואה שפורסמה ביד ושם: ראיתי ערמה של גוויות ערומות. זה היה בסך הכל שנה וחצי אחרי המחנה. שם הייתי רגילה למראה גופות, אבל שום דבר לא עשה עלי רושם חזק כל כך כמו זה. קודם כל כולם היו ערומים… זה היה שוד. הם לקחו להם גם את הבגדים.

לפי עדויות, הגופות, לפחות חלקן, היו במצב קשה מאוד. שתיים מהן לא זוהו. ביניהן בלטו כתובות קעקע שחרטו הנאצים שנים ספורות קודם לכן. את הנאצים הם שרדו, אבל לא את תאוות הרצח של שכניהם.

"ציד" היהודים התרחש גם בתחנות לאורך קו הרכבת קיילצה-צ'נסטוחובה. ברכבות ובתחנות במחוז קיילצה נרצחו באותו יום כ-30 יהודים.

השלב הראשון של הפוגרום נמשך עד הצהריים, והשני החל כאשר עובדים ממפעל "לודביקוב" הגיעו לרחוב פלאנטי. בסביבות השעה 16:00 הפוגרום הופסק לבסוף, אך הוא לא הרגיע לחלוטין את האווירה האנטי-יהודית. מייד לאחר הפוגרום נערכה עצרת אנטי-יהודית. ההמון הפגין גם מול בית החולים שבו טופלו יהודים פצועים.

הרוגי הפוגרום

בבית זה התרחש הפוגרום

פרטי הנרצח האחרון בלוח ההנצחה: b2969 אושוויץ… זה מה שהיה ידוע על הנרצח האומלל ששרד את אושוויץ ומת בידי פולנים אחרי השחרור. הוא נקבר ללא שם… והיו נרצחים שלא זוהו…

פוגרום קרקוב "אחרי השחרור"

להשלמת היריעה נצטט את עדותו של יונס טורקוב שמנציח בספרו "אחרי השחרור" בפרק "קרקוב בעיניו של יהודי" את הפוגרום שחוללו הפולנים בין פליטי השואה היהודים בקרקוב. אגב, סיפור זה מגובה בעדויות רבות שפורסמו במקומות שונים:

בשבת, ה-11 באוגוסט 1945, פרצו בקרקוב פרעות אנטי-יהודיות. בשעה שבית הכנסת ברחוב מיודובה 26 היה מלא יהודים שהגיעו לתפילת השבת, החלו להתכנס לפני שער בית הכנסת חבורות של בריונים, ואלה הפיצו שמועות שהיהודים הרגו ילדים נוצרים, וכך עוררו מחדש את ההסתה של סיפורי עלילת הדם העתיקים.

המון פולני פרץ לבית הכנסת, פתח במעשי הרג ורגם יהודים באבנים. הפורעים קרעו את ספרי התורה, הוציאו אותם לחצר ושרפו אותם באש. את בניין בית הכנסת עצמו הציתו מבפנים. בו בזמן התנפל המון של בריונים פרוע על עוברי אורח יהודים, והיכו אותם מכות רצח. הם פרצו גם לדירות של היהודים ולמוסדות, היכו את תושביהם ושדדו כל דבר שנזדמן לידיהם. אפילו על יהודים לובשי מדי צבא התנפלו ולא חסו עליהם.

במקרה מסוים דפקו הבריונים באחת הדלתות. שקט פתאומי השתרר מכיוון שאיש לא נענה לדפיקות על הדלת. כעבור רגע ניגשה אל הדלת אישה יהודייה, בעלת הדירה, והציצה דרך חור המנעול החוצה כדי לבדוק אם הרוצחים כבר הסתלקו. באותו רגע פגע בעינה כדור אקדח, והיא נפלה מתה במקום. גם על יד תחנת החשמלית העירונית פיצחו בריונים את ראשה של יהודייה זקנה.

הבריונים החזיקו בידיהם רשימות מוכנות עם כתובות של דירות של יהודים, אפילו כאלה שנשאו שמות נוצריים. כאשר יחידות הצבא הפולני והמשטרה העירונית התאמצו להרגיע את ההמון הפרוע, נפתחה סדרה של יריות בכיוונם מחלונות הבתים השונים בסביבה. התפתח קרב ממש. קורבנות יהודים רבים נפלו, מתים ופצועים. מתוך רצון להציל את הרב הראשי של קרקוב – הרב לברטוב – העבירו אותו נציגי השלטונות לסביבה נוצרית, והסתירו אותו שם.

רק ביום השני הופיעו ברחובות קרקוב יחידות הצבא הרוסי ושמו קץ לפרעות ביהודים. חובה לציין שביחידות הצבא הסובייטי, שיצאו לרחובות להיאבק בפורעים, שירתו גם יהודים רבים. הם לחמו במסירות נפש, ולבסוף הכריעו את הפורעים. נער פולני, מוכר עיתונים, סטניסלב ניאק, סיפר בחקירה שקצין פולני הורה לו להיכנס לבית הכנסת, ולצאת משם מייד בזעקה: "הצילו! היהודים רצו לשחוט אותי!…" איש הצבא הפולני הורה לו גם לצעוק שראה בבית הכנסת ילד נוצרי שנרצח.