בימים ההם בתאריך הזה – חלק ב
פרקי היסטוריה, שזורים אלו באלו, בשישה המשכים מרתקים.
תמוז תשפ"ה, יעקב רוזנפלד – גנזך קידוש השם.
רבי שמואל שטראוס, מייסד ובונה חצר שטראוס
.
ליל שבת קודש בעיר קרלסרוהה, ר' שמואל שטראוס (נינו של הבעל שם ממיכלשטט, איש צדקה מופלג. לפי עדות חתנו רבי יעקב רוזנהיים, "תרם הרבה יותר מחמישית מהונו לצדקה") צעד מעדנות מבית הכנסת לביתו, אור השבת זרח מפניו, ושמחה פנימית גאתה בליבו.
פתע הרגיש ר' שמואל בכיסו התפוח, ומהר מאוד הבין את אשר קרה לו. בבוקר השתתף בשמחת ברית מילה בבגדי השבת ובטעות השאיר בכיס מעילו את כל ממונו, בנוסף לכספי חסכונות רבים שהפקידו אצלו גויים ויהודים.
בטבורה של העיר עמר ר' שמואל, נסער ומבולבל. היטב הבין את השלכות מעשיו. בעיני רוחו ראה את ההמון הנבער מבין הגויים שהפקידו אצלו את רכושו, כבנקאי זעיר ונאמן, כשהוא רוצה לטרוף אותו חיים מרוב זעם. הוא ראה את אחיו היהודים שהתרוששו בין רגע כתוצאה מרשלנותו זו, ולא ידע את נפשו. הוא הבין שהוא הופך מאדם מבוסס לבעל חוב נרדף, אבל הוא גם ידע שלטלטל כסף ברשות הרבים ללא עירוב, לא יעלה על הדעת.
ואז, בתנועה בטוחה ואיתנה ניער את דש מעילו, וחבילת השטרות העמוסה נשרה על הרצפה על אם הדרך.
ניסיון קשה, והוא עמד בו. ניסיון עוד יותר קשה היה לו להסיח דעת מכל הסיפור. הוא שב לביתו ועשה קידוש בשמחה, ושר ניגוני שבת בחדווה עילאית הרבה יותר מכל שבת.
ובמוצאי שבת, לאחר ההבדלה, לאחר שבת מרוממת וגדושה בתורה ושמחת לב, צעד ר' שמואל בזריזות לאותו מקום, ולפליאתו המתינה לו חבילת השטרות העצומה, ולא נגרעה ממנה אפילו פרוטה אחת.
זה היה נס, בלי שום הסבר טבעי.
אבל הסיפור עוד לא נגמר.
למחרת פקד במפתיע את מעונו של ר' שמואל אחד מבכירי הכלכלה באזור, והחליט להפקיד אצלו את כל הכספים של משרד האוצר המחוזי, מה שהעלה את שוויו של הבנק הזעיר עשרות מונים.
באותו פרק התעשר ר' שמואל, ובהמשך, בין שאר מפעלי הצדקה והחסד שלו, הקים את "חצר שטראוס" המפורסמת, בה יגעו בתורה גדולי ירושלים. (את הסיפור סיפר ר' משה טורק, ר"מ בבני ברק. הוא שמע אותו מסבתו, שהייתה בתו של מורנו רבי יעקב רוזנהיים, חתנו של רבי שמואל שטראוס.)
מי היה שלוחו ונאמנו להקים את חצר שטראוס, ומה היה הקשר שלו עם ר' שמואל?
על כך בפרק הבא.
הגאון רבי יעקב שור
בסוף חודש אב ימלאו מאה ואחת שנים לפטירתו של הגאון רבי יעקב שור, שבחייו היה נודע כגאון נדיר ובקי נפלא בכל חלקי התורה וכרב פוסק שכל גדולי הדור התחשבו בדבריו.
בילדותו כבר נודע רבי יעקב כ"ילד פלא". הוא למד תורה מפי אביו, אב בית הדין של קיטוב – עירו של הבעל שם טוב. בבחרותו היה תלמיד ה"שואל ומשיב", רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, שהסמיכו להוראה. תיכף לאחר נישואיו עם אסתר, בתו של הרב שאלתיאל אייזיק הירש, אשר הסמיכו אל שולחנו כדי שיוכל לשקוד על תורתו ללא דאגות פרנסה, כתב שני חיבורים חשובים: את ספר "יסוד התורה" על הרמב"ם, ואת הספר "בעי חיי", על פירוש רבנו בחיי על התורה.
שנתיים לאחר נישואיו נפטר חמיו והותיר לו ירושה גדולה. את כספי הירושה השקיע רבי יעקב במפעל לטליתות כדי שיוכל להמשיך לשקוד על התורה במנוחה, אולם העסק לא צלח ורבי יעקב פשט רגל, זאת עקב התמסרותו ללימוד התורה והתעלמותו מבית החרושת וצרכיו.
טליתות שהובאו חזרה לגטו לודז' אחרי שבעליהן נספו במחנה חלמנו
ומה הייתה תגובת אביו, רבה של קיטוב, כשנודע לו על "עסק הביש" של בנו?
"אין מילים בפי לתאר את גודל שמחתי לאור הידיעה כי הפסדת את כספך בזמן כה קצר ולא התבטלת מתורתך. וכעת אני מקווה שתשוב אל התורה לצמיתות".
בגיל 25 התקבל לרבנות העיר דארנה (Vatra Dornei – עיירת נופש ואתר סקי בבוקובינה שבצפון רומניה, כיום עיר קיט בת 15,000 תושבים), בה כיהן שבע שנים וממנה שיגר תשובות הלכתיות לשואלים ממקומות רבים בעולם. את התשובות כינס בספר אמרי יעקב – החלק הראשון מסדרת השו"ת שלו. במשך השנים נודע הרב כמחבר פורה, וחלק מספריו יצאו לאור במהדורות חדשות במסגרת מפעל ההוצאה לאור של "מוסד הרב קוק".
להלן קטע מסיפור חייו המופלא ועל הקשר האיתן עם רבי שמואל שטראוס, מתוך ויקיפדיה:
בשנת תרמ"ו (1886), בתיווכו של הרב צבי יחזקאל מיכלזון, התמנה לרבה של העיר לודמיר. כהונתו של הרב יעקב שור בלודמיר נמשכה כחצי שנה בלבד; בתקופה זו לא נתנו הרשויות רישיון מגורים לנתינים זרים בתחומי רוסיה. יהודי לודמיר החתימו כמאה מתושבי העיר, ביניהם גם תושבים לא יהודים, על הצהרת שווא לפיה היה הרב יעקב נתין רוסיה אשר נמסר לאימוץ בינקותו מחוץ לגבולותיה. תחילה, פעלה התחבולה והשלטונות אישרו לרב יעקב שור להתגורר בלודמיר כנתין רוסי. אך בעקבות מחלוקת בענייני כשרות שפרצה בעיר, הלשין עליו אחד ממתנגדיו לשלטונות, והרב יעקב שור נשלח למאסר.
העיד הרב צבי יחזקאל מיכלזון:
"בוקר אחד, כאשר האיר היום, התפרצו שוטרים מזוינים אל בית הכנסת, בעת שהרב התפלל עטוף בטלית ותפילין, והובילוהו לעיני השמש לבית הכלא ומאד נקל לתאר את הרעש והמהומה בעיר… האזרחים השתדלו להקל מעליו וביקשו להביא מביתו מאכל כשר וספרים הנחוצים ללימודיו, וכה התענה אדם המעלה זה שבועות אחדות בכלא אשר בעיר לאדמיר, ומשם הובל לבית האסורים הגדול והקשה אשר בעיר לוצק, שם סבל ייסורים קשים ומרים יותר משנה שלמה…"
(משנת רבי יעקב, פיוטרקוב תר"צ, עמ' ג)
הרב יעקב שור פנה בבקשת עזרה לרב עזריאל הילדסהיימר מברלין, אשר הפעיל את קשריו של אליעזר ברודסקי, מעשירי רוסיה וקרוב משפחתו של הרב יעקב שור, לטובת העניין. ברודסקי שכר עבור הרב יעקב שור את אחד מטובי עורכי הדין, וזה הצליח לבטל את המשפט, בתנאי שהרב ומשפחתו יעזבו את תחומי רוסיה וישובו לארצם.
אחרי שחרורו מהכלא יצא הרב יעקב שור עם אשתו ובנו אלכסנדר מרוסיה, ונדד מעיר לעיר חסר כול. לצערו גילה כי לא יוכל לשוב כרב לעיירתו הקודמת, דארנא, שכבר הסמיכה רב חדש תחתיו. הרב יעקב שור פנה בשנית לעזרת הרב עזריאל הילדסהיימר, וזה ביקש את עזרת הרב שמואל שטראוס, נדבן בעל שם מהעיר קארלסרוהה. הרב שטראוס הציע לארח את הרב יעקב שור עד אשר יעמוד על רגליו, ובין השניים נרקמה חברות אמיצה שנמשכה עד סוף חייהם. במשך ארבע שנות ישיבתו בקארלסרוהה בתמיכת הרב שטראוס היה הרב שור נטול דאגות פרנסה, התפנה ללמוד וללמד ולחבר את "ספר המצוות" שלו, שלא יצא לאור.
בשנת תרנ"ד (1894), עם מותה של אשתו, החליט הרב שטראוס ליזום פעולת צדקה לעילוי נשמתה. הוא בחר ברבו ובמורו האישי – הרב יעקב שור, לשליחו, ומימן את נסיעתו לארץ ישראל, במטרה לעזור במפעל יישובה. הרב יעקב שור נסע לירושלים מצויד בכספו של הרב שטראוס, אשר נתן בידיו את הסמכות להחליט כיצד יושקע הכסף. לאחר התלבטויות, החליט הרב יעקב שור לתמוך בקבוצה של בעלי מוסר בראשות הרב אברהם ברוידא, וזאת על אף השתייכותו לזרם החסידי. בהחלטה בלתי שגרתית, העביר הרב יעקב שור לקבוצה את המימון הנדרש להקמת בית מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת מוסררה (היום מורשה), ובבית הנקרא "חצר שטראוס" שוכנו בחינם 10 משפחות של תלמידי חכמים.
במהלך אותו ביקור התבקש הרב יעקב שור לדרוש בערב חג השבועות בבית הכנסת הגדול "חורבת רבי יהודה החסיד" בעיר העתיקה. דרשתו, שאותה הזכיר בהקדמתו לספרו "עתים לבינה", עוררה הד והותירה חותם בעיר, ובעקבותיה פנו אליו רבנים בהצעה להשתקע בירושלים. הרב יעקב שור החליט לדחות את ההצעה בשל סיבות משפחתיות ושב לקארלסרוהה.
שנה לאחר מכן, ב-תרנ"ה (1895), עם מות אביו, הרב אלישע יצחק, הוזמן הרב יעקב שור למלא את מקום אביו כרב בעיר קיטוב. עד עת זו הספיק, כאמור, הרב יעקב שור בן ה-42 לשמש כרב במספר קהילות, ושמו הלך לפניו. הרב יעקב שור קיבל את הזמנת קהילת קיטוב, ונפרד מידידו הרב שטראוס.
בשנת תרנ"ו (1896) הפך רבי יעקב שור לרב בקיטוב, או בשמה הרשמי "קוטב", השוכנת למרגלות הרי הקרפטים, בקו הגבול בין גליציה לבוקובינה, בגבול פולין-רומניה. מינוי זה היה למכובד במיוחד, שכן קיטוב, שבה פעלו הבעש"ט (הבעל שם טוב) והרב אברהם גרשון, נחשבה לעיר ערש לחסידות.
ימי כהונתו בקיטוב התאפיינו ביישוב סכסוכים ומריבות שהתגלעו בקרב אנשי המקום, שנחלקו לשני מחנות. כותבי תולדותיו ציינו כי הייתה לו "מעט פרנסה" וסבל עוני ומחסור, אך בכל זאת "לא הפסיק מללמוד".
בתקופת מגוריו בקיטוב היה עוסק בצורכי ציבור בכל יום מימות השבוע, מקדיש את לילותיו לעיסוק בתורה, וישן שעות אחדות מדי בוקר, לאחר תפילת שחרית. הרב יעקב שור ענה על מכתבים רבים, אשר נשלחו אליו מכל קצוות העולם, ותשובותיו הודפסו בירחונים רבניים רבים. הוא הוסיף להקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבה, ומלבד ספריו שפורסמו כתב ספרים אחדים שלא ראו אור, וכתבים אחרים, ביניהם פירוש על המשניות, אשר אבדו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשאר הרב יעקב שור בביתו בקיטוב, ולא עזב את משמרתו כרב גם כשפרצו הקוזאקים אל עירו. אך עם ההסתערות השנייה על העיר נמלט מקיטוב, ויחד עם אלפי גולים נוספים ברח לכפר סמוך לווינה, בו ישב במשך שנתיים עם רעייתו.
עם תום המלחמה שב לעירו ולביתו, וגילה כי רכושו נבזז ונשרף, וכי רק מעט מכתביו וספריו ניצלו בידי שכניו הנוצרים.
בשנתיים האחרונות לחייו סבל הרב יעקב שור ממחלה אנושה אשר ריתקה אותו אל מיטתו, אך לא הפסיק לענות למכתבים שנשלחו אליו בצלילות דעת. שלושה ימים לפני מותו הכתיב את תשובתו האחרונה בהלכה, "מבלי לעיין בספר", למקורבו הרב דוד סופר.
ומעט על קהילת קודש קרלסרוהה וסופה המר, בפרק האחרון.
ק"ק קרלסרוהה
"קרלסרוהה היא עיר במדינת באדן וירטמברג שבדרום מערב גרמניה על גדות נהר הריין, סמוך לגבול צרפת-גרמניה. העיר סביב הארמון הפכה למקום מושבם של שני בתי המשפט הגבוהים ביותר בגרמניה, בית המשפט העליון ובית המשפט החוקתי הפדרלי. לפיכך, העיר רואה עצמה כמשכנו של הצדק בגרמניה, תפקיד שנלקח מלייפציג לאחר 1945. בשל הדמיון לעיר הבירה של ארצות הברית, יש המעריכים כי קרלסרוהה הייתה עיר מודל לנוף העירוני של וושינגטון די.סי. בשתי הערים קיים מרכז – בקרלסרוהה הארמון ובוושינגטון בניין הקפיטול – שממנו מוקרנים כלפי חוץ הרחובות. בעיר יש הרבה מראות מעניינים כמו גנים בוטניים יפהפיים, גן חיות ומבנים מרשימים כמו ארמון קרלסרוהה". (מתוך: אקספלורר)
קרלסרוהה שנחשבה לאחד הגלילים הכי ליברליים בגרמניה, עם מסורת של ידידות לישראל ולנרדפים בכלל… (גזיר עיתון משנת 1926, לפני 99 שנה)
קרלסרוהה, עיר בעלת אוכלוסייה יהודית מפוארת ושורשית, התחילה לסבול את נחת זרועם של אנשי "צלב הקרס", אז כבר התחיל בעצם תחילת הסוף של הקהילה המפוארת, עירם של הקרבן נתנאל והערוך לנר, פרשני התורה הידועים.
בקרלסרוהה התקיימה קהילה יהודית כבר בשנת תקע"ז. שלושים שנה לאחר מכן כבר נפתח בה בית דפוס, והקרבן נתנאל הוא הספר הראשון שנדפס בו. כן נדפס בדפוס קרלסרוהה הספר סדר הדורות של רבי יחיאל היילפרין, והמהדורה הראשונה של הספר יערות דבש.
הגאון רבי ידידיה טיאה ווייל, בנו של הקרבן נתנאל, ממשיך דרכו ברבנות העיר, היה גאון מופלא ומחבר ספרים פורה. בתחילה התגורר בפראג, אך גורש ממנה בגזרת מריה תרזה. נכדו של רבי ידידיה הגאון המפורסם רבי יעקב ווייל, מחבר הספר תורת שבת ועוד, בהקדמה לספרו הוא מספר בשפה נוגעת ללב את שעבר עליו, צער גוף ונפש, ואת מסירות נפשו להרביץ תורה ולבארה להמון העם. אכן איש מסירות נפש היה ר' יעקב. הינה העתק הקדמה זו, ובסופה הוא מפרט את ייחוס זקנו הקרבן נתנאל, רבה של קרלסרוהה:
אחד מרבניה המפורסמים של קרלסרוהה היה הגאון הצדיק רבי יוסף הכהן אלטמאן זצ"ל, שבחורף מלאו מאה וחמישים שנה לפטירתו, לאחר שהתמוטט תוך כדי שנשא דברי תורה על מצוות ביקור חולים בפרשת וירא. ראו עליו ביריעה זו, שבה יש נופך רב על עיר זו בכלל ועל ישיבתו של הערוך לנר בפרט:
https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=58216&pgnum=259
אנדרטה במקום שבו עמד בית הכנסת בקרלסרוהה
שרטוט בית הכנסת שנחרב בליל הבדולח
בית הכנסת החדש שנחרב בליל הבדולח, 1938
טרם השואה, כאמור, כבר החלו הנאצים להצר את צעדיהם של יהודי קהילת קודש זו. לסדרת הגזרות קדם גירוש קהילת יהודי פולין שהתגוררו בעיר מאז מלחמת העולם הראשונה. קהילה זו הייתה פנינה בוהקת בכתרה של העיר והקימה בה בית כנסת מפואר (גם הוא חרב בליל הבדולח).
עוד לפני עליית הנאציזם עמדה הקהילה היהודית במקום בצל יחס עוין ואנטישמי מצד האוכלוסייה המקומית.
מוקד הפעילות האנטישמית היה בית הספר הטכני הגבוה. ב-1923 הופצו במקום כרוזים אנטישמיים, לרגל מינוים של שני מרצים יהודים. ביוני באותה שנה מחו הסטודנטים על מינויו של הפרופסור לכימיה מקס מאייר מברלין, בעקבות כך דחה מקס את המינוי. התושבים הגרמנים האשימו את היהודים גם במחסור באוכל, הם ציירו צלבי קרס על הכבישים, לכלכו את בתי הכנסת ואת מצבת הזיכרון. רוב עיתוני העיר גינו את המעשה. במרץ 1926 בזזו נאצים בעיר חנויות של יהודים וחללו את בית הכנסת.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בשנת 1933, ניהלו אישי מפלגה בכירים מסע הסתה מוגבר נגד היהודים. ב-1934 נאם בקרלסרוהה יוליוס שטרייכר וקרא לחרם על עסקים יהודים, ולאלימות פיזית נגד היהודים. בספט' 1935 החריף מסע ההסתה והוחמרו הרדיפות. בפתחי עסקים של תושבים יהודים ניצבו המשמרות הנאציים, ש"הפגינו" ובפועל מנעו את כניסת הלקוחות. החרם האנטי יהודי, שתחילתו בפיטורי יהודים ממוסדות ציבור, הלך והחמיר. במהלך שנת 1935 נאלצו סוחרים יהודים רבים במקום להודיע שלא יוכלו לעמוד בתשלום חובותיהם.
קהילת קרלסרוהה נערכה להתמודדות עם המצוקה החומרית הגוברת, עם החרם והרדיפות. הוגברה הפעילות לסיוע בהגירה לא"י, ונערכו ניסיונות מצד הקהילה להסבה מקצועית לתחומים שבהם ניתן היה עדיין לעסוק, כחינוך ותרבות.
הגירושים של התושבים היהודים מקרלסרוהה החלו ב-1940. 1,280 יהודים גורשו עד שנת 1945 מהעיר, מהם 893 למחנה המעצר גירס בדרום צרפת.
בשנת 1933 מנתה אוכלוסיית קרלסרוהה 146 אלף איש, ומתוכם היו בעיירה מעל 3,300 יהודים, כ־2.1% מהאוכלוסייה. ב-1939, במקביל לגידול באוכלוסייה הגרמנית בעיירה במהלך המלחמה, ירד מספר התושבים היהודים, וב-1945 נותרו בה רק 18 יהודים. רוב יהודי המקום נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.[1]
[1] ויקיפדיה. ראו ביתר פירוט בוויקיפדיה הגרמנית.
מאז 1933, מספר רב של משפחות מהאזור הכפרי החלו לעבור לקרלסרוהה, יחד עם הגירה למדינות המערב ועלייה מוגברת לארץ ישראל המנדטורית. בשנת 1936, כל ילדי גיל בית הספר הועברו לבית ספר יהודי נפרד.
בסוף אוקטובר 1938, במסגרת מה שנקרא "האקציה הפולנית", גורשו כ-60 גברים יהודים מפולין מקרלסרוהה לגבול בזבאשין (בנטשן), רובם גורשו בעקבות משפחותיהם. רבים מהם נספו לאחר מכן בגטאות ובמחנות פולניים.
במהלך פוגרום נובמבר, ב-10-9 בנובמבר 1938, בית הכנסת בקרוננשטראסה נהרס חלקית, ובית הכנסת בקרל-פרידריך-שטראסה הוצת. חדרי תפילה, עסקים ובתים יהודיים הושחתו, ואנשים הוכו על ידי אספסוף מאורגן. כמה מאות גברים יהודים נלקחו ל"מעצר מגן" ובימים שלאחר מכן גורשו למחנה הריכוז דכאו , שם התעללו בהם והופעלו עליהם לחצים להגר בהקדם האפשרי.
אדולף לבל מקרלסרוהה הציל ספר תורה מבית הכנסת ההרוס בקרוננשטראסה, המתוארך לערך למאה ה-13 בקראוטהיים, החביא אותו בעליית הגג של מרכז הקהילה הסמוך, והביא אותו לארצות הברית כשהיגר בשנת 1945. מאוחר יותר הוא תרם את ספר התורה, אולי העתיק ביותר ששרד בבאדן, למוזיאון סר אייזק וליידי אדית וולפסון בירושלים.
ב-22 באוקטובר 1940, ב"אקציית וגנר-בורקל", 15 חודשים לפני ועידת ואנזה, כמעט 900 גברים, נשים וילדים נלקחו מבתיהם וגורשו ברכבת למחנה גירס בדרום צרפת הלא כבושה ליד הרי הפירנאים. משם, רובם גורשו מאוחר יותר למחנות השמדה במזרח ונרצחו שם. למעלה משליש מאוכלוסיית היהודים של העיר לפני המלחמה, כמעט 1,100 איש, איבדו את חייהם בשואה.
