אם הבנים שמחה

בס"ד

אם הבנים שמחה

הסיפור המחריד על חנה ושבעת בניה, מה שנהוג לספר בימי החנוכה לילדי ישראל, והמסר המהדהד שלו, מופיע במקורות חז"ל במספר גרסאות, ומפרשים קדומים מפרשים סוגיה זו בכמה אופנים. לכאורה היו כמה סיפורים כאלו בשנות השמד והגזרות, שכן בגמרא (גיטין נז) האישה מופיעה בסיפור זה בעילום שם ("אשה ושבעת בניה") ובמדרשים שונים היא מופיעה כ"חנה ושבעת בניה", ואילו במדרש המובא ב"ילקוט שמעוני" בפרשת כי תבוא, האם שבסיפור היא "מרים בת תנחום".

את הנוסח שבילקוט שמעוני נצטט כאן עקב הלשון הקלה והמובנת שלו.

מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת תַּנְחוּם שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ עִמָּהּ, מֶה עָשָׂה הַשִּׁלְטוֹן, חָבַשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ הִשְׁתַּחַוֶּה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָּה, אָמַר לוֹ, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (שם ב-ג) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ" וְגוֹ', צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָּה, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ "זוֹבֵחַ לָאֶלֹהִים יָחָרָם". צִוָה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הָרֶבִיעִי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָה, שֶׁכָתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (שם לד, יד) "כִּי לֹא תִּשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַחֲמִשִּׁי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָּה, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ (לעיל ד, לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" וְגוֹ', צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשִּׁשִּׁי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, לָמָּה, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתֵנוּ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא אֶת הַשְּׁבִיעִי וְהוּא הָיָה קָטָן שֶׁבָּהֶם וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֵה לַצֶּלֶם כְּשֵׁם שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אָחִיךָ, אָמַר לוֹ חָס וְשָׁלוֹם לֹא הִשְׁתַּחֲוָה אָחִי אַף אֲנִי לֹא אֲשְׁתַּחֲוֶה, שֶכְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לֶאֱלֹהֵינוּ שֶׁאֵין אָנוּ מְמִירִין אוֹתוֹ בְּיִרְאָה אַחֶרֶת, דִּכְתִיב "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים", וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לוֹ כָּךְ נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵינוֹ מֵמִיר אוֹתָנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, דִּכְתִיב "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם", אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֶזְרֹק אֶת הַטַּבַּעַת הַזּוֹ לִפְנֵי הַצֶּלֶם וְלֵךְ וְהָבֵא אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ לַשִּׁלְטוֹן שָׁמַע וְהִשְׁתַּחֲוָה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ אַלְלַי עָלֶיךָ שִׁלְטוֹן, וּמַה שֶּׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם אַתָּה מִתְיָרֵא מִבָּשָׂר וָדָם כָּמוֹךָ, אֲנִי לֹא אִירָא מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ בָּעוֹלָם, אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם וְכִי עוֹלָם שֶׁל הֶפְקֵר רָאִיתָ, אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ פֶּה לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב (תהלים קטו, ה) "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (שם לג, ו) "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ". אָמַר לוֹ, וְכִי יֵשׁ עֵינַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב (שם קטו, ה) "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶךָ בָהּ". אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אָזְנַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֶלִילִים שֶׁלָכֶם כְּתִיב (תהלים קטו, ו) "אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ", אַבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע". אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אַף לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב (תהלים שם) "אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (בראשית ח, כא) "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ". אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ יָדַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב "יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (ישעי' מח, יג) "אַף יָדִי יָסְּדָּה אֶרֶץ". אָמַר לוֹ, וְכִי יֵשׁ רַגְלַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם (תהלים, שם) "כְּתִיב רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (שמות כד, י) "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ גָּרוֹן לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בְּאֱלִילִים שֶׁלָּכֶם כְּתִיב "לֹא יֶהֱגוּ בִּגְרוֹנָם", אֲבָל בֵּאלֹהֵינוּ כְּתִיב (איוב לז, ב) "וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא". אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ מִפְּנֵי מָה לֹא הִצִּיל אֶתְכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר, אָמַר לוֹ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הָיוּ זַכָּאִין וְנָפְלוּ בְּיַד מֶלֶךְ הָגוּן, אֲבָל אָנוּ חַיָּבִין וְנָפַלְנוּ בְּיַד חַיָּב אַכְזָרִי כְּדֵי שֶׁיִּתָּבַע דָּמֵנוּ מִיָּדוֹ. צִוָּה עָלָיו וַהֲרָגוֹ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ תְּנָה לִי אֶת בְּנִי וַאֲגַפְּפֶנּוּ וַאֲנַשְּׁקֶנּוּ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ לָהּ וְגִפַּפְתוֹ וְנִשַּׁקְתוֹ וְנָתְנָה לוֹ דַּדֶּיהָ וְהוֹצִיאָה לוֹ דְּבַשׁ וְחָלָב לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ", אָמְרָה לוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ יִתְּנוּ אֶת הַחֶרֶב עַל צַוָּארִי וְעַל צַוָּארוֹ כְּאֶחָד, מִיָּד צָעַק וְאָמַר אֵיךָ אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (ויקרא כב, כח) "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", נְטָלוּהוּ מֵחֵיק אִמּוֹ וַהֲרָגוּהוּ, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנוֹתָיו שֶׁל תִּינוֹק וְלֹא מְצָאוּהוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְהָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה עָלָיו וְאוֹמֶרֶת לָהֶם בָּנַי אַל יֵרַע לָכֶם שֶׁלְּכָךְ נוֹצַרְתֶּם לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, לְכוּ וְאִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם אַל יָזוּחַ לִבְּךָ עָלֶיךָ אַתָּה בָּנִיתָ מִזְבֵּחַ אֶחָד, וַאֲנִי בָּנִיתִי שֶׁבַע מִזְבְּחוֹת וְהֶעֱלֵיתִי שִׁבְעָה בָּנַי עֲלֵיהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דִּידָךְ הֲוָה נִסָּיוֹן, וְדִידִי הֲוָה עוּבְדָּא. אָמְרוּ אוֹתָהּ אִשָּׁה עָלְתָה לַגַּג וְהִשְׁלִיכָה עַצְמָה וּמֵתָה, וְקָרְאוּ עָלֶיהָ (תהלים קיג, ט) "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה", וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת "עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה".

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

בבלוג של הספרייה הלאומית פרסמה לפני חמש שנים חוקרת הפיוט הקדום שולמית אליצור את הקינה האבודה של רבי יהודה הלוי על אודות חנה ושבעת בניה.

כתב היד של הקינה (כ"י קמברידג') הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית פוענח על ידה, והרי הוא לפנינו, שיר מרגש על הסיפור הידוע כל כך. "אם הבנים שמחה".

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה. יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר: "בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר, עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר, וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!" "אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר, עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!" כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה]. הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה. "הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה, וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה, אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!" "אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה? מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה, וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה, וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה." כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].  וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. "גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ! שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ, וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!" וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ, וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ? נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!" וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה, כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה]. דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת, וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת. "בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת." "צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת? הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!" כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה]. "הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ, קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!" "אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ, כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ, וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ, וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ." נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ, קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!" כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה]. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה: "אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה, [כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!" אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה? [אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה? אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה, וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה. כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

חלק מכתב היד.

ונקדשתי בתוך בני ישראל

סוגיה טראגית זו בימי השואה

סיפור זה מחזיר אותנו לימי השמד של זמננו אנו, בהם נאלצו אבות ואימהות לעמוד בצומת טראגית זו ולהחליט עבור ילדיהם: למסור אותם לגויים או להשאיר אותם עימם, בחיק היהדות, מה שלכאורה יחרוץ דינם למיתה. רבבות הורים קרועי לב עמדו בפני הכרעה זו ולא ידעו להשית עצות בנפשם.

בספרי השו"ת שנוצרו מתקופת השואה ישנן תשובות רבות שנכתבו בעניין זה בדם ובדמעות, ונביא חלק מתשובה המופיעה בשו"ת ממעמקים מהגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל.

שאלה: חודשים אחדים לפני שהגרמנים ימ"ש הוציאו לפועל את הרג הילדים היהודיים הידוע בשם "קינדער אקציאן" בגיטו קובנה ביום ג' וד' ניסן תש"ד, כבר נפוצה השמועה הלא טובה בגיטו על פעולת זוועה זו שהזדים הארורים עומדים להעביר, בפעולת רצח המוני זה נרצחו אז כאלף ומאתיים ילד.

ההורים האומללים חיפשו עצות ותחבולות איך להבריח את ילדיהם עולליהם מידי הרוצחים הטמאים כדי להצילם מטבח השמד הזה.

אחת העצות היתה לקנות תעודות לידה מגויים שבהן היה כתוב שם נכרי, ולשים תעודה כזאת בתוך העטיפות של העוללים והיונקים שבהן עטפו את החבילות החיות הללו, שהיו נזרקות על יד בתי יתומים של גויים, ועל ידי בתי יראתם, כדי שהגויים יחשבו על סמך התעודות הללו שתינוק זה הוא תינוק של נכרים למען יאספו אותו אליהם ויגדלו כאחד האסופים.

היו כאלה שמסרו את תינוקותיהם מדעת לכמרים למען יגדלו אותם באמונתם כדי להצילם, מתוך תקוה שאם ישארו בחיים הם יצליחו להוציא את ילדיהם מידי הנכרים.

והיו כאלה שמסרו את ילדיהם למכיריהם הנכרים שיחביאום עד לאחרי המלחמה ואז יחזירום להוריהם היהודים אם יהיו בחיים.

ונשאלתי אם מותר לעשות כן מצד הדין מאחר שספק גדול הוא אם ההורים ישארו בחיים והתינוקות הללו יטמאו בין הגויים ולא ידעו את עמם ומולדתם.

תשובה: הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה א' פסק, כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

ובהלכה ב' שם כתב, במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כו', אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד, עיי"ש.

והנה מלשון הרמב"ם שכתב בהלכה א' שם, "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל", דקדקו המפרשים דמלשון "כל בית ישראל" משמע דאף קטנים הם בכלל המצוה של קידוש השם, וכן כתב הפרי חדש, דלשון "כל בית ישראל" אתי למעוטי עכו"ם, ומשמע מזה דקטנים גם כן הם בכלל "כל בית ישראל".

וכן מצאתי בנימוקי מהר"י על הרמב"ם שפירש גם כלשון "כל בית ישראל" אפילו קטנים במשמע, דכן משמע ממדרש איכה גבי מעשה באשה ושבעה בניה, דגם הקטן שבכולם מסר את עצמו לקידוש השם, והתם הרי איירי בקטן ממש, כדאיתא התם שאמו הוציאה את דדיה והניקתו חלב, ועי' בשו"ע יו"ד סי' פ"א סעיף ז' שכתב, ותינוק יונק עד סוף ד' שנים לבריא וה' לחולה עיי"ש, אם כן מדהניקתו ודאי דהיה קטן לא יותר מד' וה' שנים.

ועי' בהגהות מיימוניות בפרק ה' מהלכות ברכות אות ז' שכתב בשם רבינו תם, "ואכל כי עשרה שכינתא שריא דכי גמירי קדושה מונקדשתם לא שנא גדולים ולא שנא קטנים", עיי"ש.

הרי לנו בהדיא דרבינו תם אית ליה דלענין קדושה אף קטנים במשמע "ואפילו קטן המוטל בעריסה" הוא בכלל קרא זה, כמו שכתב שם, ואם כן ודאי דלענין קידוש השם שכתב הרמב"ם "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם" גם קטן הוא בכלל זה לדעת רבינו תם.

וכן ראיתי שכתב בספר עבודת המלך בהלכות יסודי התורה שם וז"ל, ודייק רבינו לכתוב כל בית ישראל כדי לכלול גם הנשים שגם הן מצוות על קידוש השם כמבואר בסנהדרין שם גבי אסתר, וגם קטנים אף דלא שייך למימר בהו דהם מצווין, אבל מכל מקום בכלל דין קידוש השם איתנייהו, ועובדא דאשה ושבעה תוכיח שהרי אמו הניקתו, ומוכרח דגם קטנים נכנסין בגדר קידוש השם.

והנה מכל הנאמר זכינו דגם קטנים כלולים הם בחפצא של מצות קידוש השם אף על פי שאינם מחוייבים בה, דאילו בכל המצוות ליכא בקטנים בכלל החפצה של המצוה, וכמו שמשמע ממה שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ט"ז, דשיעורין מחיצין וחציצין הן הלכה למשה מסיני, ובכלל זה נאמרה הלכה למשה מסיני שרק מי"ג שנה ואילך הוי גדול ונכנס בחיובי המצוות.

ומשמע מזה דקטן אינו כלל בחפצא של מצוה, לא רק שאיננו בחיוב של המצוה, ואם כן מעתה לפי מה שביררנו, שאני היא מצות קידוש השם, דגם קטן ישנו בחפצא של מצוה זו אף שאינו מחוייב בה.

והיינו אם קטן ירצה מעצמו למסור נפשו על קידוש השם, הרשות בידו ומצוה גדולה קעביד, שהרי בההוא עובדא של אותו תינוק המובא במדרש איכה, הוא מסר נפשו על קידוש השם וקיים את הדין של יהרג ואל יעבור, ומוכח מזה ודאי דקטן ישנו בחפצא של מצות קידוש השם.

דאי נימא דקטן איננו בכלל החפצא של מצוה זאת, היאך מסר תינוק זה את נפשו על קידוש השם, והרי בכל המצות האמורות בתורה שהדין בהן יעבור ואל יהרג, אסור לאדם להחמיר על עצמו, ולמסור את נפשו עליהן, וכמו שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל, "כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג שנאמר במצות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".

ומדמסר תינוק זה את נפשו על מצות קידוש השם, בעל כרחך אתה צריך לומר דגם קטנים איתנייהו בחפצא של מצות קידוש השם.

וכן מוכח מהא דאיתא בגיטין (נז:), אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא, דרש להם הגדול שבהן, אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים כו', אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו, מה הללו שדרכן לכך וכך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה, אף הם קפצו לתוך הים כו' עיי"ש, וכן בהאי עובדא דאשה ושבעה בניה שהובא שם בגמ', אלמא שגם קטנים מסרו נפשם על קידוש השם.

(…)

מכל מקום נראה, מכיון שאיכא סכנת נפש ודאית לתינוקות הללו באם לא ימסרו לבית נכרים אלו המבטיחים להורים שיחזירו להם את תינוקותיהם אחרי המלחמה, אמרינן בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי סכנת הנפש היא ודאית ואילו שהנכרים הללו המקבלים את התינוקות של היהודים ירעו להם וישחיתום הוא רק חשש וספק, לכן אמרינן לענין זה אין ספק מוציא מידי ודאי, ומותר למסור להם התינוקות.

ולא עוד, אפילו אם נניח שהורי התינוקות תדבקם הרעה וימותו בימי הרעה והיגון, מכל מקום הלא כלל גדול הוא בידינו שאין לך ישראל שאין לו גואלים, ומאוד יתכן שאחד מבני משפחתם יבוא אחרי המלחמה לדרוש ולבקש את התינוקות מבתי הנכרים הללו, ואפילו אם לא ישאר בחיים שום אחד ממשפחת התינוקות הלא כל ישראל הם קרוביהם וגואליהם, כפי שראינו אחרי המלחמה שהרבה אנשים משארית הפליטה שנשארו בחיים עסקו בהצלת ילדים כאלו.

וגם אני בעצמי טפלתי בזה ונדדתי ממקום למקום ולא חשכתי עמל ויגיעה כדי להציל תינוקות כאלו מבתי הנכרים, והצלחתי אחרי תלאות רבות להציל כמה וכמה תינוקות וילדים משבי הנכרים.

לכן נראה מכל זאת, שמותר למסור את התינוקות לבית נכרים כדי להצילם, וה' הטוב יראה בעני עמו וישלח לנו את משיח צדקנו בב"א.

מסתור בקרב משפחות נוצריות

מתוך מאמרה של הסופרת מרת אסתר פרבשטין "עד יעבור זעם", בתוך "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב, 209–213.

יהודים מעטים היו יכולים להסתתר בימי השואה בקרב נכרים, משום שרק מיעוט קטן שבקטנים בין הנוצרים באירופה הכבושה ניאותו לתת מחסה ליהודי. היו ביניהם אצילי נפש, שחרפו נפשם למטרה זו, והיו שפעלו מתוך מניעים אחרים.

משפחה נוצרית איננה כמנזר, ואולם – חיים במשפחה כזו חייבו את המסתתרים בדרך כלל להתנהג כבני הבית הנוצרים ו'לשכוח' לזמן-מה את מוצאם, ולגבי ילדים היה גם חשש כבד שהילד יספוג את אווירת המקום בו מצא בית ומקלט, ויתחנך כנוצרי. היו שביקשו להיוועץ ברב בגלל חשש זה, ועל פי הידוע לנו רבנים במקומות שונים פסקו להתיר הסתרת ילדים בקרב משפחות נוצריות. לדוגמה: רבי יצחק פינקלר, הרבי מראדושיץ, כאשר נודע לו יעד השילוחים מקרקוב, שידל את היהודים להסתתר בחזות נוצרית ובעיקר להסתיר את הילדים, ובעצמו רצה להסתיר את בתו הצעירה, אך היא סרבה לכך בתוקף.

דמות במדים חובקת שני ילדים עטויי פאות משארית הפליטה במחנה העקורים אולם

כן יעץ גם הרבי מפיסצנה לחסידים בוורשה: "אבא חוזר מבית האדמו"ר מפיסצנה, הרב שפירא, לאחר תפילת ערבית ופניו כבדות… מכנס אותנו הבנות סביבו ואומר: ימים קשים באים על יהודי וורשה. לפי עצת הרב אתן חייבות לברוח מן הגטו מוקדם ככל האפשר. כל חייכן הייתן בנות נאמנות לתורה ולמצוות, מרגע זה ואילך אתן פטורות. בשם שמים אתן מצוות רק לדבר אחד: להציל את חייכן… כאשר יעבור הזעם, תשובו הביתה".

גם הרבי מפילץ הורה לעשות כן בהיותו בגטו צ'נסטחוב.

…ההיתר להכניס ילדים לבתי נוצרים, נבע משום שהסכנה המיידית לילדים אלו היא ודאית, ואילו הטמיעה היא בספק, כי יש לקוות שבסיום המלחמה ישובו לביתם ולעמם. נראה כי הקלו בדרך הצלה זו גם משום שחיוב של 'קטנים' במצוות קידוש השם הוא שנוי במחלוקת, ובמקרים כאלו – בהם לא ברור חיובם של 'גדולים' בקידוש השם, ראו בוודאי מקום להקל בכך ב'קטנים'. לפי עדותו של הרב דוד כהנא מלבוב, היו גם בלבוב שקבעו כי מותר להסתיר את הילדים בחסות נוצרית, וידועים לנו מקרים של הסתרה בבתי נכרים אף בקרב משפחות של גדולי ישראל. לעומת זאת, במקרה אחר, כאשר התנאי היה להשאיר ילדה לצמיתות כנוצריה, פסק הרב לאו עם שני דיינים שלא למסור את הילדה לפולנים. יש להניח כי השיקולים היו שונים ממקרה למקרה, וגם לאורח חייהם של המצילים ולאמון שנתנו בדבריהם היה משקל בהחלטות אלו, ולכן קשה להכליל אותם או לשפוט אותם כמערכת אחת. למשל, ידוע לנו כי יהודים הסכימו למסתור גם בחסות אישיות נוצרית מובהקת, בתנאי שלא יכפו עליהם את הדת הנוצרית ואת טקסיה. בלבוב הוצע לקבוצת יהודים מסתור בביתו של המטרופוליט הקתולי שפטיצקי, שם מצאו מסתור גם בניהם של רבני העיר, יצחק לוין ודוד כהנא. לעומת זאת בוורשה פנה הרב מייזליס לארכיבישוף הקתולי בבקשה לתת מחסה לרבנים בלא לכפות עליהם את הדת הנוצרית, אך הוא הסכים לכך רק בתנאי שישתמדו, והרבנים, כמובן, לא קיבלו את ההצעה.

למרות שהסתתרות במשפחות נוצריות הותרה, ידועים גם מקרים שיהודים סרבו למסור את ילדיהם לחסות נוצרים, משום שדאגו שהילדים יפנימו את האמונה הנוצרית לתמיד. כחנה ושבעת בניה בשעתם, העדיפו לשמור על נשמת הילד כיהודי גם במחיר חייו.

אמו של יצחק לוין, הרבנית מלבוב, סרבה להסתתר בבית המטרפוליט שפטיצקי עם בנה הקטן, למרות שהתחייב לא להעבירם על דתם. לבנה הגדול אמרה: "אני איני באה במניין… מה שרשאים אחרים לעשות אין אני רשאית לעשות. יפות הבטחותיו של המטרופוליט, אך שאלת השמד סופה שתעלה כממשית מאד. ודאי לי שאתה תישאר נאמן ליהדות ותשתדל כי גם אחיך נתן יהיה יהודי. אבל אם אתן למעצר גם את אחיך הקטן, שהוא עוד תינוק, מי ידאג כי לא יצא חלילה מכלל ישראל. על כן החלטתי כי אני והילד נשארים בגטו. ואם נזכה ונחיה – מוטב, ואם לאו – באשר אביך נהיה גם אנו". האח הקטן נורה בינואר 1943 באקציית הילדים בלבוב, האם נרצחה במחנה ינובסקה בספטמבר 1943.

חייל במדים חובק ילד קטן משארית הפליטה במחנה העקורים

כך נהגו גם ההורים במשפחת עמנואל באמסטרדם בשנת תש"ג, ימי המצודים:

"יום אחד הודיעו ההורים שיש להם הפתעה; בתיה תבקר אותנו ביקור קצר עם ה'אמא' הגויה. שמחנו מאד, כאשר ראינו שבתיה מרגישה בבית. אכלנו ביחד ארוחת צהרים וברכנו ברכת המזון. ה'אמא' הגויה גם כן 'ברכה', היא הצטלבה ושילבה את אצבעותיה. ברגע זה עשתה גם בתיה כמוה. נדהמנו! בתיה שלנו מתפללת כנוצריה! אבא ואמא קמו ויצאו מהחדר. אחר כן חזרו ודיברו עם ה'אמא' של בתיה. הם הסבירו לה שאמנם חשבו שבתיה תחזור עמה, אבל המצב כעת אינו כה מסוכן ולכן הם מעדיפים שבתיה תישאר בינתיים אצלנו. אותה 'אמא' היתה מופתעת, אבל עזבה אותנו בידידות. ההורים היו נרגשים מאד ואמרו לנו משפט אחד: קבלנו אתכם כפיקדון מהקב"ה. איננו יודעים מתי אנו מחויבים להחזיר את הפיקדונות, אבל נחזיר אתכם כיהודים". בתיה החזירה את נשמתה לבוראה באדר תש"ה בברגן-בלזן, בת חמש שנים וארבעה חודשים. את נשמתה החזירה כילדה יהודיה, כהבטחת ההורים.

במקרים רבים שננו לילדים את מוצאם בטרם הפקידו אותם בידים נכריות, או בקשו שפסוק אחד יהיה שגור בפיהם, כדי שיזכרו את מוצאם ויוכלו לשוב אליו.

בפיטרקוב, כאשר קבוצת ילדים עמדה לצאת מן הגטו, שוחח עימם הרב על היהדות כדי שיזכרו מי הם. למשל, ביקש לדעת אם ידועה להן תפילת "מודה אני" בעל פה, ודיבר על שבת, יום כיפור ואמירת "קדיש".

כ"ק הגה"ק הרבי מצאנז קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, סיפר על אירוע דומה שהובא לפניו בעיר לפני כליאתם בגטו: "בא אלי יהודי אחד מתושבי המקום, יהודי פשוט בתכלית, וסיפר לפי תומו כי שכנו הנוצרי מוכן לקחת את שלש בנותיו עד יעבור זעם. אך מאחר שיודע הוא שמדרך זו שלוקחים אותו לא ישוב, כי ישרפו אותו בכבשנים, מנוי וגמור עמו לקחת גם את בנותיו, כי אין הוא חפץ להשאיר את הילדים שימירו את דתם ויחיו כגויים. לשוא ניסיתי לשכנע אותו כי יסכים להשאיר את בנותיו, שהרי אין זה ברור שימירו דתם אף אם לא יזכה לחזור, ובפרט שבנותיו היו כבר בגיל המתבגר, אך הוא עמד על דעתו בתוקף; 'רבי, אשמע לך בכל אשר תצווני אך בזאת לא אוכל, כי לא אוכל למות בלב שלם כשדאגה נוראה בליבי, שמא חלילה ישתמדו בנותיי ויחיו כגויים', ובדברים אלה מיהר לעזוב את ביתי".

יהודי זה ניצל עם בנותיו. באותם ימים, איש לא ידע כיצד יסתיים כל נסיון הצלה. על פי ההערכה, רוב הילדים שנמסרו למסתור – לא שרדו (התגלו או נמסרו על ידי 'מציליהם'). אולם, זוהי עדות נוספת לנוראותה של המציאות הזו ולנאמנות העמוקה ליהדות שהייתה כה טבועה בליבם של יהודים.