איך נבנתה ישיבת חכמי לובלין?
עדות מעניינת מפי מזכירו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל
מסמך מרתק מארכיון גנזך קידוש השם. מגיש: יעקב רוזנפלד
הרב אלתר מאיר ז"ל, בן העיר סאנוק שבפולין, וחסיד טשורטקוב נלהב, שימש כמזכירו של מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל, בשנות כהונתו כרב העיר סאנוק.
עקב גזרת הגיוס בפולין עלה רבי אלתר מאיר לארץ ישראל בשנת תרצ"ב והביא עימו את ניחוחותיה של פולין היהודית-חסידית לתל אביב, שבה התגורר ובה כתב זיכרונות ודברי תורה מקוריים. לפני שישים שנה, בחודש כסלו תשכ"ו, נפטר בשם טוב והותיר כתבי יד וספרים שהיו לנחלת הכלל.
ברשימה זו, שאותה פרסם בעיתון "הצופה" חודשים ספורים לאחר השואה, לפני שמונים שנה בדיוק (מרחשוון תש"ו), רבי אלתר מאיר מביא סיפור נפלא מזיכרונותיו על מורו ורבו מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין בתקופת שהותו בארצות הברית למען "חכמי לובלין", הישיבה הגדולה והמפורסמת שהקים מהר"ם שפירא במו ידיו במסירות נפש.
את הדברים אנו מביאים נאמנים למקורם, ויהיו הדברים לעילוי נשמת מרן רבי יהודה מאיר בן רבי יעקב שמשון שפירא, ותלמידו הנאמן רבי זאב דוב אלתר ב"ר ישראל מאיר ז"ל.
הרב אלתר מאיר ז"ל
הדבר היה בעת שהותו של הרב רבי מאיר שפירא זכרונו לברכה באמריקה בשנת תרפ"ח. הוא סבל הרבה עד שהסתגל לתנאי הארץ החדשה. בחודשים הראשונים סבל רעב ממש והיה מחוסר פרוטה לקנות בול. ידידיו חרדו לשלומו וטלגרפו לו והוא לא ענה, עד שאלה פנו למכיריהם ונודע להם שלרב לא קרה דבר ונרגעו. המצב הזה נמשך שלושה חודשים ויותר עד שהמקרה אינה לו מפנה במצבו, ומאז האירה לו ההצלחה פנים באסוף כספים למען ישיבת חכמי לובלין וכוכבו עלה על ידי תעמולה שנעשתה מעצמה ועל ידי אחרים.
והנה העובדה כפי שסיפרה בחוג מצומצם של מקורביו:
כידוע לכם – התחיל הרב ז"ל לספר – בבואי לאמריקה בעניין ישיבת חכמי לובלין לא מצאתי את ידי ואת רגלי שם, וחוץ מכבוד שהגישו לי מטעם מוסדות קרובים לי לא התוו קו עבודה שתהא ראויה לשמה, לא הייתה תעמולה נכונה וכל תוכניותיי נגוזו. הייתי נמק מצער ודאגה לעתידה של הישיבה. האכזבה הייתה גדולה, ורק להפצרת בן לוויתי משה אייזנברג נשארתי וסבלתי. במשך כל היום לא עזבתי את חדרי והייתי מרוגז מאוד. לא כתבתי לשום איש, אפילו לידידיי הקרובים ביותר, ואף לא השקעתי עצמי בלימודים, כי חסרה לי צלילות הדעת, וחוץ מהדף היומי שקבלתי על עצמי לחובה וחומש עם פירוש רש"י, לא למדתי כלום.
והנה, באחד מימי הקיץ הלוהטים הפציר בי מר אייזנברג לרדת לרחוב לטייל קצת.
נעניתי לו וירדנו לרחוב ההומה מבני אדם, מהם בעלי פנים שוחקות שקנאתי בהם מאד, ובשעת מעשה קנאתי והתחננתי: ריבונו של עולם! מתי אוכל גם אני להראות פנים מסבירות?
בדרך טיולנו נכנסנו לרחוב צדדי, היה כבר לפנות ערב. פתאום הגיח מן הצד יהודי נשוא פנים בעל זקן ופאות, ובקול תחנונים הזמיננו להיכנס לבית הכנסת הסמוך לתפילת מנחה.
"במטותא מכם", אמר, אל תסרבו לי. פרנסתי תלויה בזה כי יארצייט היום לגבאי ראשון של בית הכנסת, שאגב, הוא גם עשיר גדול, ואם לא אסדר מניין בשבילו, הרי הוא עלול לדחות אותי ממשרת השמשות.
לשמע הדברים האלה לא יכולתי לסרב ונכנסנו.
ה"פרזידנט" מר סם דזאנאס, שהיה פעם בחור ישיבה, עבר לפני התיבה בעצמו, וכתום התפילה ניגש אלי ובקשני שאלמד איזה פרק לעליית הנשמה.
הוא לא ידע את שמי אלא ראה אותי כאיצטלא דרבנן. נזכרתי באותו רגע שעוד לא למדתי את הדף היומי והסכמתי ללמוד בפני הציבור הקטן את הדף של אותו היום.
הפרזידנט מר דזאנאס לא הבין מדוע בחרתי ללמוד את דף הגמרא במסכת סוטה כ"א א' שחל באותו היום, כאן בא לעזרתו מר אייזנברג שהסביר לו את כל פרשת הדף היומי והבליט שאני הוא היוזם של הדף היומי. ישבנו והרציתי את הדף כיד ה' הטובה עלי. כשהגענו לפסקה "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ולמאמר הגמרא "אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה", אותם לא מבזים כי הם החזיקו בר' שמעון ובר' יוחנן מתחילה והספיקו להם כל מחסורם כדי שיוכלו להתמסר ללמוד התורה, אלא למי מבזים, לאלה כשבנא; "הלל ושבנא אחים היו, הלל עסק בתורה מתוך הדחק ושבנא עסק בפרקמטיא, לבסוף בא שבנא להלל וביקש שיחלקו ביניהם והוא יתן לו חצי הונו והלל יתן חצי הונו בתורה, על כגון זה נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו".
פה התלהבתי ואמרתי, איך זה אילי הכסף אינם שמים לב למתנה שניתנה להם בהחזקת לומדי התורה, ובפרט לישיבה ההולכת ונבנית רק עכשיו. יש להם היכולת לזכות בתורה של רבים מתחילתה ויהא נחשב כאילו הם בעצמם עוסקים בה, כי אם הדברים אמורים בגמרא בתורה של יחיד, כשמעון ור' יוחנן, על אחת כמה וכמה מי שמחזיק בישיבות שלומדים בהם מאות תלמידים שחלקם רב מאוד.
בגמרי את הדף, ולפני שהתכונן מר דזאנאס לאמור קדיש, הוציא את פנקס השיקים וחתם על אלף דולר (הדולר של אז היה ערכו רב מאוד – י.ר.) מיד ואמר שעוד ידו נטויה לעשות למען הישיבה. את הבטחתו קיים במסירות ונאמנות. גם השמש של אותו בית הכנסת הביא לי תרומתו סך מאה דולר. העזרה הגדולה ביותר של מר דזאנאס הייתה שהזמין חלק גדול של גבאי בתי כנסיות והשפיע עליהם לא רק להזמינני לנאום אלא גם לפעול ולעשות כל אחד בין המכירים שלו, באופן שחוג התורמים התרחב ואפשר לי להקים את הבניין הענקי של ישיבת חכמי לובלין.
