שלום טפר הי"ד

הצעיר הקדוש, נצר למשפחה מסועפת, ששרד את השואה, קיבל על עצמו להגן על עם ישראל ו"היה מתפלל לאלוקיו בדבקות עצומה"…

ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו בגנזך קידוש השם מרכינים ראש, מדליקים נר ומתפללים לזכר הנופלים על קידוש השם, הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם.

כל חייל שנפל על משמר העם והארץ הוא עולם מלא, כל צעיר שפתיל חייו נגדע מותיר אחריו תהומות של יגון, וכולנו תפילה שכבר יהיה סוף לצרות ישראל ומהיום והלאה לא יישמע שוד ושבר בבתי ישראל מכל חוג ועדה.

אחד מהרוגי קידוש השם שמצאו את מותם בקדושה ובגבורה עת הגנו בגופם בחירוף נפש על שארית פליטת ישראל בארץ מולדתו הוא הצעיר הקדוש ר' שלום טפר הי"ד, ילד יקר ערך, ילד שעשועים, שזכה לקרבת אלוקים ולאחר שנות סבל ועינוי תחת שלטון הנאצים בתקופת השואה שבה איבד את הוריו, ר' דב הי"ד ומרת טובה הי"ד, ואת כל משפחתו, עלה לארץ ישראל בגפו ובה, בארץ חמדת אבות, נהרג על קידוש השם ביום כ"ג כסליו תש"ט, ונקבר בבית העלמין בנחלת יצחק.

להלן קווים לדמותו, באדיבות אתר "משרד הביטחון".

שלום, בן טובה ודב, נולד בה' בטבת תרפ"ה (1.1.1925) בפולין, בעיירה ביאלובז'ג שבמחוז קיילצה, בקרבת העיר ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים, שהלכו והתרבו.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מייד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם.

לאחר כיבושה של ביאלובז'ג בשנת 1939 הוקם בה גטו, ואליו הובאו בני הקהילה היהודית הקטנה. הגטו היה פעיל עד 1942, ורוכזו בו גם פליטים רבים ממקומות אחרים. ב-1 באוקטובר 1942 גורשו תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נספו רובם.

עד תום המלחמה נספו כשלושה מיליון מיהודי פולין.

עם פרוץ המלחמה מת אביו של שלום. אימו וכל משפחתו נלקחו על ידי הנאצים למשרפות. הוא עצמו נלקח למחנה עבודה בגרמניה, משם נשלח לאושוויץ ולמיידנק, אך בדרך נס שרד.

שלום הצליח להימלט ממחנה הריכוז והצטרף לפרטיזנים ביערות פולין. חי כפרטיזן ולחם בנאצים ככל שהיה יכול עד תום מלחמת העולם.

לאחר השחרור הצטרף ל"עליית הנוער". בשנת 1946 העפיל לארץ מצרפת, ובמשך למעלה משנה חי בפנימייה של "אגודת ישראל". לאחר שבמלחמה נאלץ לחיות כפולני להטה בו אש הדת היהודית, והוא הרבה להתפלל בדבקות עצומה. אחרי השהות בפנימייה עבר לפתח תקווה, והתפרנס מיגיע כפיו כפועל.

בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס שלום ל"הגנה" ושירת בפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת "אלכסנדרוני" – חטיבה מספר 3. הוא השתתף בפעולות רבות ובהן הקרב על תל ליטווינסקי והקרב לכיבוש טנטורה, בו הצטיין במיוחד. בדרך כלל היה תפקידו רץ מחלקתי, והוא התחבב מאוד על חבריו ומפקדיו.

שאיפתו של שלום הייתה להקים יחידה דתית בקומנדו או בצנחנים, ולאורך שירותו לא חדל מלבקש העברה לשם.

בדצמבר 1948 לחם שלום בדרום, בעיראק אל-מנשיה.

במסגרת מבצע "חורב" לשחרור הנגב הוחלט על מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה" בדרום (סמוך לצומת פלוגות), בו הייתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה – כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עיראני, לא הרחק מקריית גת של ימינו.

ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948) פרצו כוחות "אלכסנדרוני" לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים, יצאו להתקפת נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. שלום, על אף היותו פצוע, הוסיף להמטיר אש עד שנפל. עימו נפלו קרוב לתשעים מלוחמי הפלוגה.

בן עשרים וארבע היה בנופלו. שלום וחבריו נקברו במקום על ידי המצרים, וכעבור זמן קצר הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי ועלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.