ראשית ביכורים

הגאון המופלא רבי אברהם וינברג הי"ד, חבר ועד רבני ורשה, ראש ישיבת בית אברהם, ומחבר הספר "ראשית ביכורים".

83 שנה לעקידתו על קידוש ה'. כ' אלול תש"ב – כ' אלול תשפ"ה.

מאת: יעקב רוזנפלד

זיכרון קדוש

ביום כ' באלול נורה ונהרג הגאון הקדוש רבי אברהם ויינברג זצ"ל, יחד עם אשתו ובנו.

שמונים ושלוש שנים חלפו מאותו יום מר, ואנו בגנזך קידוש השם מזכירים ביראה את שמו ואת קדושתו. ענק התורה היה, ועבד את בוראו כל ימיו במסירות נפש. הגאון הזה, שנמנה בין ארזי הלבנון אדירי התורה בוורשה הגדולה, עיר מלאה חכמים וסופרים, נהרג מחוץ לרכבת שאליה סירב להיכנס. זו הייתה הרכבת שנסעה לטרבלינקה.

הרב הנערץ התנגד. בכוח התנגד, ואז ירו בו הרוצחים כדורי מוות, והוא, הקדוש הי"ד, נפל מתבוסס בדמו, זכותו תגן עלינו.

מתולדותיו

בעבור הדור החדש, דור יתום שאולי מעולם לא שמע על דמות הפלאים הזו, נספר קמעא מתולדותיו, לקראת יום הזיכרון שחל בשבת קודש פרשת כי תבוא, כ' אלול.

רבי אברהם נולד בסטוצ'ין שבפולין לאביו רבי ישראל ניסן, ובילדותו היה מכונה העילוי מסטוצ'ין. בנערותו התקבל לישיבת סוכטשוב ולמד תורה מפי גדול הדור, הגאון והצדיק כ"ק אדמו"ר רבינו אברהם זצ"ל, מחבר הספר "אבני נזר".

לימים כתב בספרו:

"אודה ה' מאוד בפי… אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש וברוב חסדיו נתן בלבי… ונחני באורח מישור לשאוב מים מבאר מים חיים מקור החכמה והתבונה רשכבה"ג הגאון איש אלוקים קדוש שר התורה אדמו"ר זצללה"ה מסאכטשאב, ואף כי בעיני לא זכיתי אז להבין עומק דברי קדשו, מ"מ הנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט והועילה הנטיעה להחניט פירותיה לאחר זמן".

הוא היה מחובר בלב ונפש לרבו ה"אבני נזר", ונפשו קשורה בנפשו. כבר בצעירותו דבק באש החסידות הקוצקאית שבערה בסוכטשוב, ולאחר פטירת רבו ה"אבני נזר" דבק בבנו ה"שם משמואל", ואחריו בבנו ה"חסדי דוד", זכר צדיקים לברכה.

בעל מוח כביר היה רבי אברהם, ודרך הלימוד העיונית של רבו ה"אבני נזר" שבתה את כל כולו. במהלך שנות חייו היה כעין צינור להעברת דרך הלימוד הזו לדורות הבאים, הן בשיעוריו המופלאים והן בספרו "ראשית ביכורים".

בשנת תרע"ה הקים את ביתו עם בת החסיד רבי משה קובלסקי, מגדולי חסידי סוכטשוב. בוורשה, עיר ואם בישראל, בנה את ביתו, בוורשה התגורר חותנו שתמך בו ביד רחבה.

חייו בוורשה היו קודש לתורה ועבודת ה', ואם כי מעולם לא יצא מד' אמות של הלכה הרי שהיה מעורב בין הבריות ומעולם לא העלים עיניו ממצוקותיו של הזולת, ובחום ליבו היה מעורה בענייני חסד עם הכלל ועם הפרט.

המון העם הביט עליו כעל קדוש עליון. התלחשו מאחורי גבו כי בקי נפלא הוא בתורת הסוד והקבלה, אך הוא, כמקובל בסוכטשוב כר גידולו, מעולם לא דיבר בעניינים אלו, וק"ו שלא חשף זרועו בדברים אלו שעליהם נאמר "כבוד ה' הסתר דבר".

תפילתו הייתה שם דבר, כמים היה שופך ליבו בתפילתו ורבים היו עומדים בצד ומתבוננים בו בעת שהיה מתרפק לפני קונו. בשבת קודש היה נראה שנפשו יוצאת מרוב עבודה ודבקות. עיניו זרחו ופניו בערו באישהּ של שבת קודש, אולם הכול היה בענוות חן ובנעימות גן עדן. מעולם לא משכה עבודתו הטהורה תשומת לב יותר מדי.

סדר יומו היה נפלא: בבוקר היה לומד שיעור קבוע בגמרא, ואחר כך היה הוגה בזוהר הקדוש. לאחר תפילת שחרית היה לומד גמרא כשהוא עטור בתפילין דרבינו תם. בליל שישי היה הוגה בתורה עד הבוקר וכתב חידושי תורה, גם בליל שבת קודש של ימי החורף היה ניעור כל הלילה ובוער באש התורה ועבודת ה' במשך כל שעות היממה. תפילתו בשבת הייתה בשקט, בדממה, אבל כל עצמותיו אמרו שירה לא-ל חי, ליבו ובשרו ריננו בחיות נפלאה, וקדושה עליונה בקעה מדמותו הטהורה.

העמיד תלמידים הרבה

הוא עצמו היה מבכר להישאר בקרן זווית, אולם חזקה עליו הפצרת רבו שימסור שיעורים לפני תלמידים צעירים, ומשכך ייסד את ישיבתו "בית אברהם" והיה לומד תורה בפני תלמידים מדי יום מעשר בבוקר ועד שלוש אחה"צ. שיעורו, שנערך על פני חמש שעות ברציפות, היה בנוסח רבו ה"אבני נזר": יגיעה מתמדת להבנת דברי הראשונים, ליבון דברי ההלכה לפי שיטות הראשונים והאחרונים וירידה לסוף דעתם בכל תג ותג. תלמידיו היו גאונים מופלגים, בקיאים בש"ס ופוסקים, אולם היו מתייגעים להבין את שיעוריו העמוקים.

את שיעוריו לא הכין מראש. דעתו הייתה שהתלמיד צריך ללמוד מרבו איך לבנות את מהלך הבנת העניין. לכן היה יושב עם תלמידיו ויחד עימם בונה בניינים אדירים של חידושים גאוניים. הוא היה פותח את השיעור בלימוד הגמרא כאילו לא למד אותה מעולם, ואז היה מתחיל לבנות נדבך על גבי נדבך בהבנה עמוקה, עד שהדברים אורו בליבותיהם של תלמידיו כנתינתם מסיני.

פעם שח באוזני הגאון רבינו מאיר שפירא זצ"ל, שעה שביקרו בביתו בוורשה והתייעץ עימו באופן מסירת השיעורים, וטען שאין דעתו נוחה מכך שר"מים מכינים את השיעורים ומרצים אותם לפני התלמידים. משל הוא הדבר, המשיך וטען לפני אורחו רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, לבעל מאפייה גדולה שמעמיד את בנו למכור כיכרות לחם. בנו יקלוט מהר מאוד את אומנות המכירה, אולם את אומנות האפייה לא יקלוט משום שהוא לא ראה איך מכינים בצק ואיך אופים.

תלמיד הישיבה, טען רבי אברהם, חייב ללמוד איך "אופים" שיעור, איך בונים סוגיה. רק כך יגדל לתלמיד חכם, ולא, אם מגיד השיעור יעמיד בפניו דברים מוכנים ובנויים, הוא לעולם לא ילמד איך בונים סוגיה.

טעם גן עדן היה לשיעוריו, ותלמידיו היו שטים בעולמם של רבותינו הראשונים בהבנה עמוקה ובחדווה שאין למעלה הימנה.

גדולי תלמידי ה"אבני נזר" היו מרבים לבקרו ולהשתעשע בדברי תורתו של רבי אברהם, שהיה אחד מגדולי תלמידי רבם (אגב, עם רבו ה"אבני נזר" החליף שו"ת, ראו לדוגמה אבנ"נ סי' קכד).

בשנת תר"צ הוציא לאור את ספרו "ראשית ביכורים" על מסכת בכורות. הספר התקבל בהתלהבות אצל גדולי התורה והיה לספר יסוד במסכת זו, שמעטים הפירושים עליה. הוא עצמו השקיע בספר זה זמן והון דווקא משום סיבה זו, שאין הרבה מפרשים נהירים עליה.

בשנת תרצ"ה נבחר לכהן בוועד רבני ורשה, אך בד בבד המשיך למסור שיעורים ולכתוב ספרים. באותו פרק השקיע זמן רב בכתיבת ספר על מסכת זבחים, אולם למגינת לב כתב היד אבד בימי השואה, ועם ישראל הפסיד ספר נפלא ובהיר על מסכת קשה זו. כעת, עם תחילת לימוד מסכת זבחים במסגרת הדף היומי, כמה היה יכול ספרו הגדול להיות לעזר עבור רבבות לומדי מסכתא זו. ועל זה נאמר: חבל על דאבדין.

מדברי תורתו

מיטב הלומדים, הגאונים של ורשה, היו שותים בצמא את דבריו ומסתופפים בצילו. בשבת קודש היו מתאספים בביתו ושומעים תורה מפיו, ולקראת שבת קודש פרשת כי תבוא, פרשת ביכורים, נביא חידוש נפלא מפרי הגותו, ממה שדרש בסעודה השלישית לפי קבוצת גאוני ורשה שישבו בביתו והתחממו לאורו.

הקשה: מדוע נסמכה פרשת ויבוא עמלק (סוף פרשת כי תצא) לפרשת הביכורים (תחילת פרשת כי תבוא. עוד הקשה: מדוע מי שהוא גר או שאין לו קרקע מביא ביכורים ואינו קורא את הקריאה מתוך הפרשה (ארמי אובד אבי וכו') משום "דמחזי כשיקרא" (שנקראה כשקרן, שאומר האדמה אשר נתת לי ואין לו קרקע, ואילו הגר, אם יאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה גם הוא נראה שקרן, שהרי לא אבותיו ירדו למצרים). מדוע לא יביא ביכורים ואת הפרשה יקרא כאחד שקורא בתורה סתם?

והסביר: עניין הביכורים הוא שאדם מפריש פרי ביכורי יבולו כדי להראות שכל עמלו עלי אדמות הוא לעשות נחת רוח לפניו יתברך. למרות שהוא עובד כפיים ומעבד את אדמתו בעמל ויזע, עיקר כוונתו ומטרתו הוא "עשיית נחת רוח לפניו" באופן שעבודתו הפיזית תקרב אותו לעבודתו את קונו. והינה, עיקר עניינו של עמלק הוא, שבאמת כשעם ישראל מוקף בענני כבוד ומקיף את המשכן, כשהוא ניזון מן שמימי וכבוד ה' חופף עליו מאוהל מועד, אז אפשר לעבוד את ה' ולהיות "רוחני", אולם, כאשר עם ישראל ינחל ארץ ככל העמים, ויעבוד אדמתו, וישקע בעשיות גשמיות, הוא יתנתק מההוויה האלוקית משום שלכאורה עשייה גשמית, חיונית ככל שתהיה, היא סתירה לקרבת ה' ועבודת הבורא. לפי עמלק וקליפתו, שני הדברים אינם הולכים יחד. אדם חייב להחליט אם הוא "סולם ארצה" או "ראשו מגיע השמיימה". הארץ והשמיים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זו בעצם מלחמת עמלק עד סוף כל הדורות, וזו היא הסיבה שבגינה נסמכו שתי הפרשיות. כי עמלק לוחם נגד "והיה כי תבוא אל הארץ". וזו גם הסיבה שאת הביכורים אי אפשר להביא תוך הקראת דבר שנראה כדבר שקר, כי עמלק הוא קליפת שקר, ואילו יעקב מידתו אמת. ולכן גר או מי שאין לו קרקע, אלו שהשמעת קריאת התורה תציג אותם בנראות של שקר, מביאים ביכורים אבל אין קוראים.

דבר תורה זה משקף במקצת את טהרת ליבו ואת מידת האמת הקוצקאית בנוסח סוכטשוב שהייתה נר לרגליו. ולכן ספרו, שהיה מושתת על מידת העיון האמיתית, נעדרת הפיתולים והסברות הנבובות, כמה נאה לו שמו שבחר רבי אברהם מתוך ליבו הזך והטהור: "ראשית ביכורים".

בימי עברה וזעם

בחודש אלול תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השנייה, ואז נהפכה פולין לנווה תלאות. אין מילים לתאר את הסבל והעינוי שחוותה הקהילה הגדולה והשורשית, הקהילה היהודית הנאמנה הגדולה בעולם.

ובכל אותם ימים מרים היה רבי אברהמ'ל ממשיך בשירת חייו הענוגה והקסומה. הוא המשיך להרצות שיעורים, והוא עצמו היה עמל ויגע בתורה ועבודת ה' ימים ולילות. בד בבד היה עומד לישע יהודי הגטו הדוויים והמעונים והיה מרעיף טללי נחמה על ליבותיהם השבורים. יהודים היו באים לשאול שאלות בהלכה, והוא היה משיב באהבה ובסבלנות. אותו פרק התאפיין ב"שאלות שהזמן גרמן", כמו אותה שאלה שהרצו לפניו נציגי קבוצה חסידית אם מותר להם לצאת בשבת לרשות הרבים כשהטלאי הצהוב על בגדיהם.

תלמידיו הרבים, שהיו מאוגדים במסגרת ה"קיבוץ" שלו, לא חדלו מלפקוד את מעונו, והוא בעינו הטובה לימדם תורה וחיזקם בדברי אמונה וביטחון. מי לא היה נזקק אז לקורטוב של חיזוק, למילה טובה של תקווה ואופטימיות.

תלמידיו בגטו התרבו מיום ליום. ביותר התבלטו ביניהם קבוצת צורבים חריפי מוח שהיו שקועים במעונו באהבת התורה ועבדו את קונם לאור הדרכותיו באהבה ויראה. הם היו רעבים ותשושי כוח, אבל פניהם בהקו ועיניהם רשפו אש קודש של התלהבות וקרבת ה'.

עדים מסרו שתלמידי רבי אברהם ישבו ולמדו כאילו כל מה שמתרחש בעולם שסביבם אינו נוגע להם כלל ועיקר. מעולם לא חיפשו עבודה ובוודאי שלא שינו לבושם החסידי, במסירות נפש ישבו דבוקים בתורה. כך עברו הימים, עד שיום אחד נחטף רבי אברהם מתוך ספר לימודו ונלקח לרכבת הנוראה אשר פניה לטרבלינקה, ותוכה רצוף אהבה – אהבת ישראל לאביהם שבשמים, אהבת ישראל שגם בהיותם על פתחו של גיהינום לא שכחו את בוראם והלכו בדעה צלולה לקדש שם שמיים.

"על אף התנאים הקשים בגטו ורשה, המשיך ללמד את קבוצת הבחורים, עם הרב אריה צבי פרומר, בבונקר ברחוב מילא 14. סירב לאכול מתבשילים שהוכנו במיוחד לרבנים, והורה לבני משפחתו לאכול רק ממה שהוכן לכלל הציבור.

כשהחלו המשלוחים להשמדה המשיך ללמד את תלמידיו וסירב לקבל עבודה בבתי המלאכה של הגרמנים, למרות שמי שלא היה לו כרטיס עבודה חייו היו בסכנה. בכ' באלול תש"ב לקחו הנאצים כמה תלמידים כדי לשולחם ברכבת לטרבלינקה. הרב ויינברג הלך בראשם לכיוון הרכבת. הרב התנגד לעלות על הרכבת ונורה למוות. עמו נספו גם רעייתו ובנו היחיד.

חלק מתלמידיו שניצלו המשיכו בלימודם, ובהמשך הצטרפו למרד גטו ורשה" (קטע זה מתוך ויקיפדיה).

"ר' אברהם לא רצה לעזוב את תלמידיו והמשיך להשמיע את שיעוריו, עד שיום אחד הופיעו הרוצחים באמצע השיעור ולקחו תלמידים אחדים. רבם, הרב אברהם סטוצ'ינר, הלך בראשם לכיוון הרכבת שיועדה לטרבלינקה. זה היה בכ' אלול תש"ב. הגמרות נשארו פתוחות בדף י"ט במסכת בכורות. מסופר שהרב סירב לעלות לרכבת ואז נורה בידי הנאצים. אתו נספו על קידוש ה' גם רעייתו ובנו היחיד. חלק מתלמידיו ששרדו המשיכו ללמוד, ובמשך הזמן הצטרפו לאחיהם המורדים בגטו ורשה" (קטע זה מתוך אתר זכור).