ערפילי טוהר

סיפור לראש השנה מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

ראש השנה תש"ע.

בעל התפילה עומד בבית המדרש הגדול בירושלים. סמוך לו ניצב הרבי, ומאחוריו עשרות אלפים – אנשים, נשים וטף – כולם ממתינים למוצא פיו. בעל התפילה, איש חסיד ותיק מבני ברק, זו לו השנה הראשונה שבה הוא יורד לפני התיבה. והינה, במוחו עולה זיכרון ישן נושן, זיכרון מימי הבחרות הרחוקים בישיבת "שפת אמת" בירושלים.

עומד בעל התפילה, עיניו עצומות, והקהל ממתין. הזיכרון הזה ממלא את ראשו ואת ליבו. זהו ניגון ישן נושן שעולה ויורד, ניגון של נעימות גן עדן. בעל התפילה יודע היטב מהיכן הוא מכיר ניגון זה והיכן שמע אותו, כיוון שמעולם לא שכח אותו.

בעל התפילה חוזר פתאום עשרות שנים אחורה, אולי ארבעים שנה, הוא רואה את עצמו בישיבה, על ספסל עץ ישן ודמותו של העניך, היהודי הישיש מפולין, עולה לנגד עיניו.

ירושלים, בתי אבן ישנים, שכונה עתיקה ושלווה אשר "מקור ברוך" שמה. בין משעוליה נוהג הרבי מגור להסתובב בשעות הלילה המאוחרות, שעות האשמורת האחרונה טרם יפציע שחר.

בין בתי השכונה עומד לו בניין צנוע אך גדול ואיתן, כולו עטוי אבן ירושלמית מסותתת ותוכו רצוף אהבה מבני ירושלים טהורי הלב – בני ירושלים שביניהם רבים שבאו מהגולה, שעלו מהאפר. הבניין הזה הוא של ישיבת "שפת אמת", שהוקמה עוד בשנת תרפ"ה. זוהי מהידועות שבישיבות העולם, אשר תמיד עיניו של הרבי בה מראשית השנה עד אחרית שנה.

בבית המדרש יושב בחור צעיר, תלמיד הישיבה, בליל שקט ואפל, ומקרן זווית אחת בירכתי בית המדרש בקע ניגון ערב, והניגון, כוסף ומתגעגע, יורד חדרי בטן ובוקע כליות ולב…

זה היה ניגון שמעולם לא שמע. הבחור הביט כה וכה עד שגילה את המנגן. הוא הביט בו וראה את קמטי מצחו ואת עיניו המצועפות. היה זה ר' העניך – איש חסיד מופלג מפולין, איש שיכול היה להיות לב נשבר, שכן היה ערירי ולא זכה לילדים, אולם איש חסיד עליז היה, מלא אמונה וביטחון, ולעיתים היה יושב ב"שפת אמת" ומתענג על דברי תורה.

ר' העניך ישב רכון על גמרא גדולה, ומתוככי ליבו המתגעגע יצא השיר והתפשט בין כותלי בית המדרש. הבחור לא יכול היה להתאפק; הוא היה חייב לדעת מה מקור הניגון. כאשר השתררה דממה בבית המדרש וקול הניגון הקסום חדל מהתפשט, ניגש הבחור ושאל את ר' העניך לפשר הניגון.

"זה הנוסח של ר' יוסל חנצ'ינר ל'אתה נגלית' ", השיב.

ר' יוסל חנצ'ינר בגטו לודז'

יוסל חנצ'ינר! האיש והאגדה. בגור של לאחר השואה, ועד לימינו אנו, אין מי ש"דעת זקנים" אופפת אותו ששמו של יוסל חנצ'ינר אינו מעורר בליבו רטט של התרגשות וכיסופים.

רבי יוסל היה חסיד, גאון וצדיק. "חנצ'ינר" לא היה שם משפחתו כי אם חלמינר, אלא שהתגורר בשחר ימיו בחנצ'ין – וכנוהג בעולמם של חסידים כינו אותו על שם מקומו. לאחר נישואיו לבת משפחת ה"שפת אמת" זיע"א מגור התגורר בקלץ, והיה מיחידי הסגולה שירדו לפני התיבה בגור בערוב ימיו של ה"שפת אמת" זי"ע.

רבי יוסל היה גדול בתורה ובחסידות, וצעירי הצאן שתו בצימאון את דבריו. הוא היה עובד ה' ואיש אשכולות, אולם תפילתו הייתה לשם דבר בעולם היהודי והחסידי בכל רחבי פולין. שרידי פולין של מעלה היו מתגעגעים לקולו הערב ולנוסח שלו, שהיה פורט ככינור על נימי הלב. קולו של ר' יוסל היה רם אך עדין; הוא נתן פירוש משלו לתיבות התפילה, והלבבות היו נמסים לנוכח תפילתו המשתפכת.

כדי להעניק לדור הצעיר מושג על חביבות תפילתו של ר' יוסל בעיני הרבי ה"אמרי אמת", היו זקני העדה מספרים בסילודין על אותו ראש השנה של שנת תרצ"ו שבו שהה ה"אמרי אמת" בירושלים.

ימים ספורים לפני ראש השנה נכנסו החסידים לשאול מי ירד לפני התיבה, והתשובה הייתה: ר' יוסל! והוא הרי היה אז בפולין… באותה תקופה, להגיע מפולין לארץ ישראל לא היה דבר של מה בכך. אולם חסידים, כשהרבי צריך משהו, יודעים להרקיע שחקים כדי למלא את רצון קודשו. ואכן, בערב ראש השנה, לאחר מסע מפרך, הופיע ר' יוסל חנצ'ינר בארץ ישראל, ולרבי הייתה נחת רוח מרובה מתפילתו העריבה של אותו צדיק וחסיד. סליחות אכן לא הספיק ר' יוסל לומר לפני התיבה, אבל תפילות ראש השנה שלו בקעו את רקיע התכלת של ירושלים.

שנה זו הייתה הראשונה אך גם האחרונה שבה נשמעה תפילתו של ר' יוסל ונעימתו המיוחדת, אליה התגעגעו ונכספו כל השנים החסידים שרידי החרב. שארית הפליטה יכלה לצטט אמרות שפר מאוצרו הבלום של ר' יוסל, אך בשום אופן לא יכלה לנגן את הנוסח שלו. עשרות בשנים היה הניגון ההוא שכוח מלב. בבית המדרש הגדול, במקהלות רבבות חסידים ואנשי מעשה, היו בעלי התפילה נושאים קולם בפסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות, ושופכים נפשם בתפילה זכה וטהורה – אולם ניגונו של יוסל חנצ'ינר נשכח, כאילו עלה עם אפר הקדושים שמסרו נפשם על קידוש השם…

ר' יוסל היה עומד בבית המדרש הקדוש בעיירה גור, סביבו קדושי עולם, הרבי עצמו ובני משפחתו, ועל ידו שרפי החסידים, גאונים וצדיקים, תפארת יהדות פולין. כולם עמדו יחד בבית המדרש שהיה מלא וגדוש מבית ומחוץ באלפי אלפים של חסידים, והיו כולם בלב אחד לאביהם שבשמיים.

עמד ר' יוסל, עיניו למעלה וליבו למטה, בא לחנון פני אביו שבשמיים בלב קרוע ומורתח. היו אלה השנים הקשות שבין שתי מלחמות העולם; מצבה של יהדות פולין כבר לא היה כבימים ימימה, והלבבות ניבאו את שעתיד חלילה להתרחש. ר' יוסל עמד בימי הרת עולם אלו בגור ורומם את העם לפסגות נעלות, אופף את כולם בערפילי טוהר ובענני קדושה, והניגון הזה היה בוקע את חומות הלב וממיס אותן:

"אתה נגלית בענן כבודך, על עם קדשך, לדבר עמם… מן השמים השמעתם קולך, ונגלית עליהם בערפילי טוהר…"

שנים ספורות לפני המלחמה נרצח בנו של יוסל בידי פורע פולני. המקרה זיעזע את יהדות פולין כולה, וליבו הטהור של ר' יוסל נקרע לגזרים. באותו ראש השנה, כך סיפרו חסידים, גאה ר' יוסל בבכייה נוראה בהיותו לפני התיבה, וכל העם בכה עימו. זו לא הייתה הצרה הראשונה שפקדה אותו בחייו, אך ר' יוסל היה חזק באמונה ובקרבת ה'. הבכייה הנוראה ההיא באותו ראש השנה לא נפסקה כל זמן התפילה, והדבר מעולם לא נשכח מליבות שרידי המלחמה. גם לאחר שעברו את אשר עברו ונותרו בודדים מכול, את הבכייה הזו לא שכחו לעולם.

העיתונות היהודית בלודז' על פרשת הרצח של שמעון חלמינר, חורף תרצ"ו.

בימי המלחמה סבל ר' יוסל נוראות. הוא שיכל את ילדיו ונשא את סבלו בדממה ובאמונה, עד שהגיעה עת קידוש השם, בחודש אלול שנת תש"ב, ומסר את נפשו לבוראה – נקייה ומזוקקת.

לפי גרסה שנשמעה מפי ניצול שואה, איש חסיד ותיק, בחרו הרוצחים הרשעים בר' יוסל שיעלה בפניהם מצג של תפילת ראש השנה עם מקהלה וטליתות, ור' יוסל נאלץ לעשות זאת. יום אחרי ה"תפילה", שאכן הייתה נוראה וקורעת לב, הוציאו הרשעים להריגה את בעל התפילה ואת כל המקהלה.

מה נורא היה המחזה, והיו מבין אלו שנאלצו לצפות במחזה קידוש השם הזה שנזכרו באותה לוויה, שנתיים קודם לכן, עת ניפץ חוליגן פולני בקבוק על ראשו של שמעון, בנו של יוסל חנצ'ינר.

באותו מעמד נורא הוד צעק החזן ר' יוסל מנהמת ליבו: שמעון! האם עשית רע למאן דהו? האם נגעת לרעה באותו גוי ולכן הרג אותך? ודאי שלא, והלא אתה נהרגת רק בגלל סיבה אחת, כי אתה יהודי! וכל העם געה בבכייה נוראה. (תיאור ההספד ובכי הקהל בגזיר העיתון המצורף למאמר זה, מאוצר "גנזך קידוש השם".)

תמה השואה, ובירושלים החלה חסידות גור להיבנות מחדש. שוב החלו נחילי חסידים מופיעים בבית המדרש בירושלים, אפופי רגשי קודש ומלאי אמונת צדיקים טהורה. את אבלם ניערו מעליהם שרידי השואה ושאבו חיות מאוצרו של הרבי הקדוש בירושלים. ניצולי הזוועה ניסו לשכוח את ימי האפלה, אך את ימי האור בגור של מעלה לא רצו לשכוח, וגם לא שכחו. דמויות הוד כמו זו של ר' יוסל קמו לתחייה בירושלים; את שמועתם גרסו פרחי חסידים ואת מורשתם נצרו באהבה ובגעגועים. גם ר' יוסל לא נשכח מהלב, אך באורח פלא, את ניגונו איש לא ידע לבטא. כאילו ניצב מחסום של אש וחסם מהזיכרון את הניגון הערב שביטא כל כך את תוקף קדושת הימים ההם.

יובל שנים חלף עבר. אותו בחור, שכבר היה לאיש נכבד, חסיד נערץ ומרביץ תורה, נבחר לרדת לפני התיבה בבית המדרש הגדול בירושלים… איך ולמה נפל הגורל דווקא עליו מבין עשרות אלפים? אין לדעת. כך גלגלה ההשגחה.

ראש השנה תש"ע, בית המדרש הגדול בירושלים…

בעל התפילה עומד, נושא קולו בתפילה, והגיע זמנו של קטע "אתה נגלית". והינה, הניגון הישן ההוא עולה במוחו, ודמותו של ר' העניך בני-ברק'ר – שהלך כבר מזמן לבית עולמו ללא בנים – עולה לנגד עיניו. זיכרונו של הקדוש ר' יוסל חנצ'ינר שנעקד בימי הרעה, של בנו שנהרג שנים ספורות קודם לכן, ושל שאר צאצאיו שמתו על קידוש השם – הכול עולה לנגד עיניו. פתאום, כאילו אין שכחה לפני כיסא הכבוד, הכול ברור, נהיר וחד כתער.

הוא דומם לרגע קט, כמימריה. הרצון הטבעי אומר לו להמשיך הלאה בנוסח הרגיל, כבימים ימימה. יצר ההרגל אומר לו: אל תעשה שינויים, אל תהיה מוזר, אתה עומד ליד הרבי ומאחוריך קהל עדת ישורון, אין זה הזמן ולא המקום לשינויים פתאומיים כאלה.

אבל זיכרונו של ר' יוסל עולה לפניו – ר' יוסל וכל הקדושים עימו, וזיכרונו של ר' העניך, שהלך לעולמו בלא להותיר זרע של קיימא, ר' העניך שבאותו ליל ירושלמי אפל בישיבת "שפת אמת" הביא בנעימות מופלאה את ניגונו של ר' יוסל לירושלים.

כאן כבר לא יכול היה בעל התפילה להתאפק. מפיו עלתה פתאום השירה ההיא, עלתה והתפשטה ברחבי בית המדרש הגדול. היא הייתה יפה ונעימה, ולשירת גן עדן נדמתה.

מאותו ראש השנה כבר עברו קרוב לשני עשורים, ובבית המדרש הגדול בירושלים כבר משמש בעל תפילה חדש, אולם הנוסח של ר' יוסל חנצ'ינר ממשיך לבקוע לבבות, הנעימה הזו פולחת כליות ולב, ורבבות אלפי ישראל מתעוררים ומתרגשים ומתקרבים לאביהם שבשמיים בימי הרת עולם.