"חיים מאירים"

ליום הזיכרון של הרבי מוויז'ניץ הרה"ק רבי חיים מאיר זצ"ל, ט' ניסן ותיאור מרטיט לב – חג הפסח האחרון במחיצת חסידי ויז'ניץ בקיטוב

מאת: יעקב רוזנפלד

ויז'ניץ בפסח הייתה בוערת כמו אש. כל השנה התאפיינה ויז'ניץ בחמימות אש קודש, השבתות של ויז'ניץ, המועדים, ואפילו סתם יום יום. אולם הפסח היה עולה על הכול.

הרה"ק רבי חיים מאיר הגר זצ"ל, שביום ט' בניסן חל יום הזיכרון שלו, הוא הצדיק הנשגב אשר המשיך את דרך ויז'ניץ לאחר המלחמה וכונן אותה בכמות ובאיכות כפי שהיא היום בכל קצווי ארץ, ועל הנהגתו בימי חג הפסח שהותירה חותם לשעה ולדורות כבר נכתב רבות. נשמתו כמו נחצבה מקדושת חג הפסח.

רבות סבל רבי חיים מאיר בימי המלחמה, נע ונד היה וסבל קשות, וביותר כאב את חורבן הדור ועשה גדולות ונצורות להצלת עם רב מישראל.

להלן מכתבים מכתב יד קודשו, מתקופת השואה, ומה שכתב במרוצת השנים על אודותיה, מהם שנכתבו ביידיש ותורגמו בידינו.

בשיא המלחמה, עת היה הוא עצמו בסכנה, לא חס על עצמו והפעיל כל מה שהיה יכול להצלת קרוביו וסתם יהודים. הוא היה מחביא בביתו צעירים שקרא להם בחיבה "טוניקעס" (ט"ו ראשי תיבות "טמיר ונעלם"…) וסיכן עצמו למענם.

בסוף ימיו נופש ביער

להלן מכתב שכתב להצלת אחיו ובשוליו חתם ברמיזה מפני הסכנה "חיים מאירים". על מכתבים נוספים חתם אז ברמיזה זו.

"נא ונא ירחם נא ויעבוד במסירות נפש להציל את אחינו ובני ביתו מטיט היון, הדבר נוגע לנפשי, אל ישכח שהדבר נוגע ליו"ח של אבינו רוענו זצלה"ה. לא נשכח גמולו לנצח, אין קץ לשכרו, לא ינוח ולא ישקוט והשי"ת יהיה בעזרו. אם יעלה בידו להיות שליח להצילם יהיה לו לעונג ולנחת כל ימי חייו

הנני מברך אותך בחיים מאירים"

כשמהרהרים בתוגה ביהודי ויז'ניץ ובנותיה, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש השם, אנו מעלים בחרדת קודש את זכרו של ממשיך הנהגת השושלת, ומכוננה לאחר השואה, הוא המנהיג הנערץ מגדולי צדיקי הדור, רבינו חיים מאיר הגר מוויז'ניץ.

ביום ההילולא של הרה"ק רבי חיים מאיר מוויז'ניץ זצוק"ל, שהותירו הקב"ה לפליטה משואת אירופה להחיות עם רב ולכונן את מוסדות התורה והחסידות בארץ הקודש, בארצות הברית ובאירופה, אנו בגנזך קידוש השם חוזרים במנהרת הזמן שמונים שנה אחורה ונזכרים בשנים שבהן עמל הרבי הקדוש מוויז'ניץ בכל כוחו להחיות את העצמות היבשות ולהפיח טללי תקווה בקרב שארית הפליטה. לא קלה הייתה דרכו של הרבי הקדוש, ולא סוגה בשושנים. הוא הקים במו ידיו את השיכון החסידי הראשון, וכיוון שכוונתו הייתה לשם שמיים הפך שיכון ויז'ניץ מודל לחיקוי לאינספור שיכונים וקריות שקמו לאחר השואה. הרבי הקדוש הקים מוסדות תורה וחסידות לשארית הפליטה, ובתוך שנים ספורות הייתה חצר קודשו ומוסדותיה מגדל אור לאלפי חסידים ואנשי מעשה בעולם כולו.

האדמו"ר האמרי חיים מויזניץ זצ"ל בביקורו בפאריז צרפת אצל שארית הפליטה

ה"אמרי חיים" – הוא הגבר ראה עני בשבט עברתו. הוא גדל וחי בממלכת ויז'ניץ המפוארת. הוא היה רבי, רב וראש ישיבה והעמיד אלפי תלמידים וחסידים עובדי ה' בשלהבת אש קודש. רוב תלמידיו וחסידיו, כמו מרבית בית אבותיו הק', נהרגו בשואה והרבי הקדוש נצר את כאבו ואת געגועיו בליבו עד ליומו האחרון, אולם כלפי חוץ הנהגתו הייתה מלאה עוז ותעצומות ונחלים של שמחה נבעו סביבתו.

כך זכה לבנות עולם חדש של תורה וחסידות, דור חדש שאינו מבייש את האבות שעלו על מוקד קידוש השם באצילותו, בקדושתו ובחסידותו. כיום ויז'ניץ לקהילותיה מונה עשרות אלפי חסידים בכל העולם; חסידים חמים ונלהבים שניגונו של רבי חיים מאיר בוקע מביתם ואור תורתו וקדושתו מאיר את נשמתם.

הד לגעגועיו של הרבי לתפארת בית אבותיו אנו מוצאים במכתבים שלו. מכתבים שנשמרו ופורסמו במקומות שונים, הינה דוגמה להם:

דמעות חמות

"אצלי ב"ה הכל בסדר. בעת שאני יושב לבדי בחדרי ומביט על התמונה של חצר ויז'ניץ, זולגות דמעות חמות מעיני. מתגעגע אנוכי מאד להעבר המזהיר שלנו, אוי ואבוי לי! איפה המה הורי וכל בני משפחתנו! אין לי עם מי לדבר מתפארת ויז'ניץ, כי אלו השרידים שנשארו עוד מצאצאי אאמו"ר הקדוש זצצלה"ה מפוזרים בכנפות הארץ ומוכרח אני לדבר אל עצמי ולעורר זכרונות ממה שהיה פעם. מה נאמר ומה נדבר, ה' הצדיק…"

(ממכתב לבן אחיו מעבר לים).

העת דורשת עשיה מהירה

אהובי אחי הה"צ מוהר"א שליט"א

נודה להשם הטוב שאנחנו כולנו חיים.

תדע אהובי, אשר חוץ מזה אשר סכנת הריגה ואכזריות חלף ועבר בעזהשי"ת, מצבה הכלכלי של שארית פליטתנו לא הוטב כלל וכלל. חרפת רעב וכליון ח"ו מרחף עלינו. אנשי פעסט צריכים רחמים גדולים וכאשר השי"ת ירחם עליהם וישארו בחיים, אז רק אז יהא נחוץ להם תמיכה ועזרה, במיוחד ליראים. כידוע אשר מנהלי מוסדות התמיכה לרוב המה החפשיים ואצלם היראים עולים אחרון שבאחרון.

המצב נורא ואיום. מטרנסניסטר באים אלי מכתבים מבהילים ומרעידים את הלב, כי נשאר שמה עוד סך של חמשה עשר אלף אנשים ומצבם הורע מכפי שהיה. כי שליחת תמיכה לשם מסוכן יותר מאז, ולשם כך עולה שכר השליח עד למחצה והעיקר, שאין מה לשלוח להם.

העת דורשת עשיה מהירה. ראה נא להרעיד לבות אחינו בית ישראל בשוויץ ואמריקה…

אין לי למי לשפוך את לבי המר

"האבא הק' זיע"א, היה כותב לפני פסח מכתב לילדים. רוצה אני גם לכתוב מכתב למשפחה, נכדי אבא, אבל למרבה יגוננו, יש מעט מאוד למי לכתוב, היטלר ימ"ש גזל מאיתנו את היפים ביותר, לכן אכתוב לך, בת אחותי היקרה, ואני מדמיין לעצמי שאני כותב לכל המשפחה תנצב"ה.

יושב אני נעול בבית, אני מתגעגע בדמעות של דם, לעבר המפואר שלנו כשאבא הקדוש ישב ב"סדר" ורק ילדים סביבו, ובעיניו הבוכיות היה מביט עלינו ועונה לנו על הקושיות, בעוד אימא שלנו ע"ה הייתה עומדת על סף הדלת מלאה דבקות והתעלות ושאבה תענוג, והתפללה לפני השי"ת, היום אנו יתומים. המלוכה הקדושה נחרבה.

האדמו"ר האמרי חיים מויזניץ משתתף בחתונה לזוג משארית הפליטה בקלויזנבורג

אין לי כמעט למי לשפוך את לבי המר. מי יבין אותי? רוב האנשים הצעירים כלל אינם יודעים מהי ויז'ניץ, מעולם לא ראו… ה' ירחם…".

אני יושב ביחידות ובוכה

אחי, אהוב לבי ונפשי הרב הצדיק מורנו רבי ברוך שליט"א,

הבה לפחות על גבי הכתב אשתתף עם אחי היחיד שנותר בחיים מהמלוכה הגדולה והמאירה, ולבכות ולהתגעגע על העבר המאיר שלנו. מה שאנו הרגשנו לפני פסח אצל אבא ואמא היקרים, אחים ואחיות, שהם נמצאים עמוק בלבנו, בלתי נשכחים.

אני יושב ביחידות ובוכה מכל לבי, אז נהיה לי קל יותר. אני מתקשר עמם במחשבה, אין לי עם מי לשוחח, אין למי לפרוק, מי יבין אותי מה זה פסח בוויז'ניץ?

במיוחד כואב לי כשאני נזכר באחותנו הצעירה הנשמה היקרה כזהב העני'ה ע"ה שנספתה באופן כה מר וטראגי, נקרעה מאיתנו בצעירותה (מדובר ברבנית אשת הרה"צ ר' מרדכי שלמה מבאיאן הי"ד. לאחר התלאות שעברה בטרנסניסטריה הפליגה באונייה מפקורה וזו טובעה בידי הנאצים, הי"ד. עליה כבר כתבנו בעבר בהרחבה. י"ר).

תנצב"ה, ה' ירחם.

…

איש לא יבין אותי…

לבת אחותי התמימה והישרה

כעת, לפני היארצייט של אבינו הבלתי נשכח זצ"ל, יש בי צורך דחוף לשוחח עם מי שנשאר מהמשפחה היקרה והמתוקה שלנו, להתקשר ישירות או באמצעות מכתב.

כעת לפני 26 שנה הוא שכב חולה קשה במיטה, התפלל בקול, זה מצלצל לי באוזן, תודה לה' אני לא מפסיק להתגעגע…

פעמים רבות אני יושב לבד בביתי ואני בוכה אל לבי, אני מתקשר עם אמי, זו שהקריבה עצמה עבור הילדים…

אין לי כמעט עם מי לשוחח, מי עוד כאן שזוכר את ויז'ניץ בתפארתה, וסתם לדבר? איש לא יבין אותי…

תיאור מרטיט מליל הפסח האחרון בעיירה קיטוב

העיירה קיטוב

ובימי השואה, בין שלל העדויות והתיעודים על עיירותיה של ויז'ניץ וקהילותיה שמסרו נפשם על קידוש השם שבארכיון "גנזך קידוש השם", אנו מוצאים תיאור מרטיט לבבות מעטו של שריד העיירה קיטוב אייזיק הוזען, מחג הפסח האחרון בעיירה יהודית היסטורית זו, שבעיירות שבינה לבין קוסוב היה מתהלך הבעל שם טוב ומתבודד, ושם נמצא מעיין המים שבו היה טובל. קיטוב הייתה מלאה חסידי ויז'ניץ, ובית המדרש של ויז'ניץ בקיטוב היה מלא חסידים ואנשי מעשה שעבדו את קונם באהבה וביראה, בפשטות ובאמונה.

יום אחרון של פסח תש"ב יירשם בדברי ימי עם ישראל כיום השמדת קהילת קודש זו. לאחר חג רווי אימה וחרדה טבחו הנאצים ועוזריהם האוקראינים ביהודי קיטוב ללא רחם ורצחו מעל 900 אנשים, נשים וטף. תיאורי רצח נורא זה נשמרו ותועדו וקשה מאוד להרהר בהם, כי הם נשגבים מבינת אנוש, ואנו נתרגם מיידיש מעט מקורותיה של עיירה זו בימיה האחרונים, בדגש על השטיבל הוויז'ניצאי שלה.

"בהיסטוריה של היישוב היהודי של קיטוב, ייחרט יום אחרון של פסח כיום רווי דם וכיליון. היום העצוב של העיירה. כשכל בתי המדרש נחרבו, ספרי התורה נשרפו ו-950 יהודים נרצחו בידי הנאצים והאוקראינים.

לפני אותו פסח, כשהרעב הנורא גאה והתחזק, ואנשים מתו מרעב ומקור, התיר הרב של קיטוב להכין "קוקורזע פלעצלעך" (פתיתים או מאפה אחר שעשוי מתירס) והתיר לטחון זאת ולאפות אפילו בחול המועד. כל יהודי שהיה לו איזה בגד או חפץ, שהיה יכול, היה מעמיד חייו בסכנה ומחליף אותם בעד כמה קילו חיטה אצל איזה כפרי. הרב התיר לטחון חיטים אלו במטחנות קפה ולאפות מהן כמה מצות.

הרבה יהודים ניהלו את הסדר הזה עם כמה תפוחי אדמה וסלק, הלב היה נקרע מצער ורחמנות למראה אנשים מכובדים, יהודים באים בימים, לשעבר סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי עגלות, במיוחד לראות ילדים יהודים חיוורים, כולם דופקים על דלתות ומבקשים חתיכת מצה, תפוח אדמה, או לפחות קליפה של תפוח אדמה…

אולם, בהתעלם מהמראות הטרגיים הוכיח חלק גדול מהיהודים נאמנות בלתי מסויגת ובלתי מובנת למצוות ועבודת ה'. זה הזכיר לנו את ההיסטוריה של אבותינו בימי החושך בצל האינקוויזיציה והרדיפות, שהיו קופצים לתוך להבות אש כששפתותיהם לוחשות "שמע ישראל".

הינה, יהודיה החרדים של קיטוב, שחייהם היו תלויים על השערה, והיו שרויים במצב יותר קשה מהמצב של אבותינו במצרים, סידרו את ליל הסדר של 1942 על דלתות הפוכות שעליהן הסבו כבני מלכים, עם ארבע כוסות של "בארשט" (חמיצת סלק), ומצות של סובין, ישבו כבני מלכים ואמרו "עבדים היינו". פעם היינו עבדים, ונגאלנו מהשעבוד…

כשהמחבלים הנאציים נכנסו בבוקר אחרון של פסח לתוך הקלויז הוויז'ניצאי הם מצאו בו יהודים שהיו נראים יותר רוחניים מאשר גשמיים… הם בהתלהבות אמרו הלל מתוך פתוס. בראש מורם הלכו יהודי קיטוב למותם. עדה של "יהודי שבת ויום טוב"… עיניהם ברקו באש ונשמותיהם זהרו ושפתותיהם דלקו באמירת שמע ישראל…

אני זוכר ויכוח שניהלתי עם הרב, הגאון ר' יהודה לייב יעטשעס (רבה האחרון שלך קיטוב), ה' ייקום דמו. הוא אז אברך צעיר, למדן גדול. אני הבאתי למשפחתו כמה תפוחי אדמה, ואמרתי לו: לכאורה קהילתנו, יהודי קיטוב, היא קהילה חוטאת יותר משכנותיה קוסוב וקולמאה, שיהודיהן שוכנים כבר בשקט בקברותיהם, ואנו, שממתין לנו גורל זהה, נאלצים עוד לעבור שבעה מדורי גיהינום של עבודת פרך ורעב. האם המוות לא עדיף מאשר לראות את הנשים ואת הילדים ואת הזקנים מתהלכים כמו צללים?

מה הוא כבר המוות לעומת מה שאנו חווים עתה?

"חטא גדול לדבר כך", ענה לי הרב. "אסור אפילו לחשוב כך". אנו צריכים להודות להשי"ת על חיי שעה. אין זו הפעם הראשונה ש"המנים" שונים רוצים להשמיד את עם ישראל. בסוף הם תמיד נחלו מפלה. אנו חייבים להאמין ולקוות שעוד נזכה למפלת היטלר. אם לא כולנו נזכה ליום השחרור, בוודאי חלק מאיתנו יזכה לשרוד. אנו היהודים עוד נצא מהגטאות ושבו בנים לגבולם, ועוד יעלו לארץ ישראל…