חורבן העיר אומן

85 שנה לחורבן "עיר הגעגועים"

מראות מהגירוש מאומן

מאמר זה יעסוק בהיסטוריה המזעזעת של העיר אומן במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, בדגש מיוחד על החורבן המר שפקד את הקהילה היהודית המקומית: החל מהעת שבה פלשו כוחות הרשע הנאציים לאוקראינה בשלהי קיץ שנת 1941, ועד לקרבות הדמים בסוף המלחמה, כאשר הצבא האדום שחרר את העיר ואת האזורים הסובבים אותה.

למקום שבו שוכנת העיר אומן היסטוריה ארוכה כנקודה צבאית מרכזית. עוד בימי האיחוד הפולני-ליטאי שימשה אומן כאחד מהמבצרים החשובים ביותר באזור פודוליה.

במרוצת השנים הייתה העיר יעד לקרבות ולמלחמות רבות בין השליטים הפולניים לבין הכוחות הטורקיים והטטריים. היהדות המקומית סבלה, למרבה הצער, מרדיפות רבות, ובהן התקוממויות היידמקים העקובות מדם. שיאן של רדיפות אלה היה בשנת תקכ"ח (1768), כאשר כנופיות המרצחים תחת פיקודם של גונטה וז'לזניאק כבשו את העיר וביצעו טבח נורא בתושבים היהודים והפולנים.

העיר אומן הייתה מחולקת לשני אזורים עיקריים: העיר החדשה והמודרנית, והאזור הישן והכפרי. מרבית היהודים התרכזו דווקא בחלק הישן של העיר, ובפרט ברחובות ההרריים שמול בית החיים הישן. שם שכנו מוסדות התורה והתפילה המרכזיים, ובהם ה"קלויז" ההיסטורי של חסידי ברסלב ובית הכנסת הגדול של העיר. כמו כן, גם ה"קלויז" של חסידי טאלנא שכן באותו רחוב.

טרם פרוץ המלחמה מנתה אוכלוסיית אומן כ-45,000 נפשות, מתוכן כ-20,000 היו יהודים. החיים היהודיים היו עשירים בעשרות בתי מדרש ובתי כנסת. אולם, תחת השלטון הקומוניסטי הולאמו ונסגרו מרבית בתי הכנסת זה אחר זה. עד לסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 כבר נסגר אף בית הכנסת האחרון, וספרי תורה רבים הוחרמו על ידי השלטונות הסובייטיים.

במרכז בית החיים הישן באומן ניצב אוהל מנוחת העולמים של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, מקום שאליו נהרו יהודים להתפלל במשך דורות.

פרוץ המלחמה – "מבצע ברברוסה"

ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכם אי-ההתקפה עם סטלין והחלה בפלישה מאסיבית לברית המועצות, הלא הוא "מבצע ברברוסה". הצבא האדום, שלא היה ערוך למתקפה פתאומית זו, החל בנסיגה מבוהלת, תוך שהוא מותיר מאחור חטיבות שלמות שנפלו בשבי.

למרות ההבקעה המהירה, התחוללו קרבות עזים במרכז אוקראינה כאשר החיילים הרוסים ניסו להפגין התנגדות. שני קרבות מרכזיים זעזעו אז את החזית: הקרב הנודע סביב קייב, והמערכה ההיסטורית הידועה כ"כיס אומן" (Uman Pocket). באזור זה כותר מערך צבאי צפוף של עשרות אלפי חיילים סובייטיים על ידי הנאצים ללא כל מוצא.

העיר אומן, ששימשה כנקודת מעבר אסטרטגית בין קייב לאודסה, נכבשה סופית על ידי הצבא הגרמני ב-1.8.1941 (לפי חלק מהמקורות אירעה הכניסה לעיר כבר ב-31 ביולי).

אומן תחת המגף הנאצי

מייד לאחר הכיבוש הפכה אומן למרכז אזורי של ממשל הכיבוש הנאצי. העיר הפכה לבסיס עבור כוחות הרשע ששלטו בעיירות ובכפרים הסובבים.

ביערות שסביב אומן החלו להתארגן קבוצות קטנות של פרטיזנים. אף על פי שסבלו ממחסור חמור בנשק ובציוד, הם הוציאו לפועל פעולות התנגדות נועזות נגד האויב, תקפו רכבות גרמניות ושיבשו את נתיבי האספקה של הגיסות הנאציים. לוחמי התנגדות אלה ניסו להשיב מלחמה שערה, אף שהמצב בעיר עצמה הפך לקשה ולאפל יותר מיום ליום.

השלטון הנאצי באומן לא הסתפק ברדיפת היהודים, אלא עינה קשות גם את האוכלוסייה האוקראינית המקומית. לפי ההערכות, כעשרת אלפים צעירים מאומן והסביבה נאלצו לעזוב את בתיהם וגורשו לגרמניה לעבודות כפייה.

רק קומץ צעירים הצליח להיחלץ. חלקם בחרו לשתף פעולה עם הנאצים והתגייסו למשטרה המקומית, בעוד אחרים נמלטו ליערות כדי לנהל מאבק פרטיזני.

התקופה האפלה של השלטון הנאצי באומן נמשכה כמעט שלוש שנים: מתאריך ז' באב תש"א (31 ביולי 1941) ועד י"ז באדר תש"ד (12 במרץ 1944). ביום זה שוחררה העיר סופית על ידי הכוחות הסובייטיים, לאחר סדרת קרבות עקובים מדם ששברו את הקווים הגרמניים.

הדרך לשחרור הייתה רצופה קשיים חמורים. לאחר הקרב המפורסם ב"קורסון-שבצ'נקובסקי" ניסו הגרמנים להחזיק בקו הגנה מצפון לאומן. באותה שנה הגיע האביב מוקדם מהרגיל, והביא עימו את ה"רספוטיצה" האוקראינית הידועה – התקופה שבה השלגים נמסים והאדמה הופכת לים ענק של בוץ עמוק ודביק.

הדרכים הפכו בלתי עבירות לחלוטין. כלי רכב ומשאיות צבאיות שקעו בבוץ העמוק, ורק טנקים כבדים, כדוגמת ה-T-34 הסובייטי, הצליחו לנוע בתנאים קשים אלה.

החזית האוקראינית השנייה, תחת פיקודו של איוואן קונייב, ניצלה את המומנטום והחלה במתקפה אדירה. הצבא האדום הדף את הנאצים עשרות קילומטרים אחורנית עד לנהר בוג, וב-12 במרץ 1944 שוחררה אומן סוף-סוף.

הנאצים הותירו מאחוריהם עיר חרבה. אומן הייתה הרוסה הן ברכוש והן ברוח. כמו בעיירות ובערים רבות אחרות באזור, החלק המחריד ביותר בחורבן היה אובדנה של הקהילה היהודית העשירה והמשגשגת של אומן, שנמחקה כמעט כליל ממפת החיים על ידי המרצחים הנאציים.

שואה וחורבן הקהילה היהודית

טרם פרוץ המלחמה הנוראה מנתה הקהילה היהודית באומן כ-13,000 נפשות. עם בוא הנאצים בקיץ 1941 ניסו רבים למלט את נפשם מזרחה יחד עם הכוחות הסובייטיים הנסוגים, אך כ-5,000 יהודים נותרו ללא מוצא בעיר כאשר הצבא הגרמני נכנס אליה בחודש אב תש"א.

יהודי מתפלל על ציונו של רבי נחמן מברסלב

יחד עם הצבא הגרמני הגיעו יחידות ה-SS צמאות הדם וצוות המרצחים "זונדרקומנדו 4", שמטרתם היחידה הייתה הוצאתו לפועל של "הפתרון הסופי".

הנאצים הוליכו שולל את האוכלוסייה בהודעת כזב שלפיה כל חברי האינטליגנציה היהודית ומנהיגי הקהילה הכלולים בה חייבים להתייצב בבית העירייה לצורך חקירות. כ-80 גברים יהודים והעילית של הקהילה התייצבו בתמימותם, בהאמינם לשקר הנאצי כי זומנו לתשאול בלבד. אך לדאבון הלב, חלף חקירות הם נעצרו מייד וזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג על קידוש השם.

בהמשך הוקם "יודנראט" והוטלו גזרות קשות; כל יהודי חויב להירשם ולענוד סרט זרוע לבן ומשפיל ועליו מגן דוד. ההרשמה לוותה במעשי הכאה והשפלה אכזריים, בעוד בתי היהודים הפכו הפקר לביזות בידי חיילים גרמנים ומשתפי פעולה אוקראינים.

הטבח הגדול בערב ראש השנה תש"ב

האקציה המזעזעת שזעזעה את העיר אירעה ביום הקדוש ערב ראש השנה תש"ב (21 בספטמבר 1941). מרצחים גרמניים, יחד עם אנשי המשטרה המקומית האוקראינית, ריכזו למעלה מאלף נשים וילדים במרתפו של ארמון ברחוב לנין.

באכזריות בלתי אנושית אטמו הנאצים את כל פתחי המרתף. בשעות אלו של חשכה מוחלטת ומחנק נורא, נפחו נשמתם רבים מרעב ומחנק. הניצולים הבודדים נגררו החוצה למחרת, בעוד הגברים שולחו לבורות המוות בידי הגיסות האכזריים.

העיתונאי הבריטי אלכסנדר וורת' (Alexander Werth), שנכנס לאומן לאחר שחרורה ב-1944, מתאר בספרו סצנות קורעות לב. הוא מציין בכאב כי אף על פי שרבע מתושבי העיר היו יהודים לפני המלחמה, הרי שאיש לא נותר מהם ברחובות אומן לאחר השחרור. וכך הוא כותב: "כמו בערים רבות אחרות באוקראינה, היהודים היוו רבע מהאוכלוסייה לפני המלחמה, אך כעת לא נראה ברחוב אף אדם בעל חזות יהודית. מחצית מהאוכלוסייה היהודית נמלטה מזרחה עוד בשנת 1941, אך 5,000 היהודים שנותרו בעיר – ילדים, נשים וגברים – רוכזו לילה אחד במחסן גדול. כל החלונות והדלתות נאטמו בחוזקה, ולאחר יומיים מתו כולם מחנק…"

גטו אומן

לאחר האירועים הראשונים והנוראים הללו, הורו הנאצים על פינוי מוחלט של התושבים היהודים מבתיהם. עד לסוף ספטמבר 1941 נאלצו כל היהודים להצטופף באזור מוגדר סמוך לכיכר השוק, אשר הוכרז כ"גטו אומן". הגטו שכן ברחובות ראקובקה, ווסטוצ'נאיה ונקראסוב.

פרק הזמן שניתן למעבר היה פחות משבוע, דבר שגרם לפאניקה בלתי ניתנת לתיאור. לגטו הובאו גם יהודים מהעיירות הסמוכות, מה שהחמיר את הצפיפות ואת התנאים הסניטריים הירודים. אף שהגטו לא היה מוקף כולו בחומות גבוהות, כל יציאה של יהודי או כניסה של אוקראיני נאסרו באיסור חמור שעונשו מוות.

הנאצים מינו הנהגה מקומית (יודנראט) בראשות סמבורסקי וסגנו טבצ'ניק, אשר היו אחראים לפקח על ביצוע הוראות האויב, לרבות גביית קנסות כבדים וזהב באמצעות טרור ומכות.

הטבח הגדול ב"סוחוי יאר"

כשבוע לאחר שהוכנסו לגטו, בחול המועד סוכות, י"ז בתשרי תש"ב, החלה האקציה העקובה מדם ביותר בתולדות אומן. גדוד המשטרה הגרמני 304, בסיוע המשטרה האוקראינית, כיתר את הגטו והחל לגרש את היהודים לעבר כיכר השוק.

משם הובלו אלפי הקורבנות לבניין הכלא העירוני, שם נאלצו להתפשט ולהותיר מאחור את כל חפציהם. המראות היו קורעי לב: חולים, זקנים וטף הועמסו על משאיות והוסעו אל מחוץ לעיר, לאתר שנקרא "סוחוי יאר".

שם, לצד שלושה בורות ענקיים פתוחים, נורו למוות 5,800 קדושים וטהורים הי"ד. בין הקדושים היו גם כ-400 שבויי מלחמה יהודים שנרצחו יחד עם האוכלוסייה האזרחית. כיום ניצבת במקום מצבה המספרת את סיפורו המחריד של אותו יום מר. המצבה עומדת שם כעד אילם ונצחי לחורבן הנורא שהפך את האזור לים של דם.

קיצו של הגטו הגיע ביום המר ה' באייר תש"ב. יחידות משטרה גרמניות, בליווי משתפי פעולה ליטאים ואוקראינים, כיתרו את הגטו והחלו בסריקה שיטתית. הם סרקו כל בית, כל עליית גג וכל מחבוא במרתפים, עד ששלפו את אחרוני היהודים שנותרו.

אלה שעדיין היו כשירים פיזית לעבודה גורשו למחנה העבודה בהייסין. השאר – זקנים, נשים וילדים חסרי ישע – הובלו ליערות סביב אומן, שם הומתו בידי משתפי הפעולה תחת פיקוח גרמני.

מקורות מציינים כי הנימוק ה"רשמי" לחיסול הגטו היה הוראה של הקצין הנאצי יורגן שטרופ (Jürgen Stroop), שניהל באותה עת פרויקט לסלילת כביש אסטרטגי וטען כי אין לאפשר ליהודים להישאר בחיים כדי שלא יסייעו לפרטיזנים. אותו מרצח התפרסם מאוחר יותר כמי שחיסל את גטו ורשה.

קיצה של קהילה מפוארת

לאחר חיסול הגטו נותרו באומן כ-60 בעלי מלאכה יהודים בלבד, שהנאצים נזקקו לשירותיהם. אך גם גורלם נחרץ: במהלך שנת תש"ג (1943) הומתו גם אחרוני היהודים הללו, הי"ד.

בכך בא קיצה של קהילה ששגשגה במשך מאות בשנים – מקום שהיה מרכז של תורה, חסידות וחיים יהודיים עשירים. אומן נותרה ללא יהודים, אך ההיסטוריה שלה נותרת חקוקה בלב כלל ישראל לעולמי עולמים.

עם החורבן המר נעלם יישוב יהודי תוסס, והותיר עיר ריקה ומיותמת מתושביה המקוריים. היה זה סופה הטרגי של קהילה מפוארת. בסמטאות הצרות הללו התגוררו תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה; בתי המדרש היו הומים מדי יום בקול תורה ותפילה, וב"קלויזים" שרו החסידים בהתלהבות זמירות והתחזקו בעבודת השם.

בתקופה קצרה ומחרידה של פחות משלוש שנים גדע החורבן הנאצי את הקהילה על כל יופייה ועושרה הרוחני. אלפי יהודים – גברים, נשים וטף – נרצחו על קידוש השם ביערות ובבורות הדמים שסביב העיר. קולם נדם בימים האפלים ההם, אך זכרם ממשיך לזעוק עד היום הזה.

(מתורגם וערוך מיידיש מתוך "די שטילע עדות פון סווחוי יאר": זכרון קדושי אומאן הי"ד בשנות הזעם.

תודה מקרב לב לפורום היידי "אידישע וועלט פארומס".