ויאמר הנני (ב)

יריעת המשך למאמר שפורסם כאן ביום הזיכרון השמונים לרבי הקדוש מקרלין, כ"ק אדמו"ר רבי אברהם אלימלך זצוק"ל, הי"ד.

טרם אמשיך בתיאור שליקטתי ממקומות שונים ומפי חסידים ותיקים אביא עדות מעניינת, גזיר עיתון ובו סופר יהודי פולני מספר על ביקורו בעיר פינסק שבין שתי המלחמות, בדגש על ביקורו בבית הכנסת של הרבי מקרלין.

להלן המסמך מארכיון גנזך קידוש השם, בליווי דברי רקע מאת יעקב רוזנפלד, סופר גנזך קידוש השם.

תחת הכותרת "מתה העיר פינסק", מתאר כתב עת נפוץ בקאליש שבפולין את רשמיו של סופרו שסייר בעיר פינסק קארלין לאחר מלחמת העולם הראשונה וראה בעונייה וצערה.

פינסק הייתה לפני המלחמה עיר עשירה, מוקפת יערות וגובלת בנהר גדול שהכניס וייצא סחורות ומטענים.

פינסק עד המלחמה, לפני שהיערות הענקיים שגבלו אותה עברו לשלטון רוסיה, הייתה עיר עשירה במלוא מובן המושג הזה.

ספינות רבות עגנו בה מדי יום מכל שטחי רוסיה, אוקראינה ופולין. בפינסק היו אינספור יהודים סוחרים, יצרנים ומתווכים. יהודים רבים עבדו במפעלים, היו בתי מלון, מסעדות, חנויות, בקיצור, היו חיים.

שנים ספורות חלפו ממלחמת העולם הראשונה והיהודים, כך מתאר הסופר, יהודי מפולין, מספידים את העיר המפוארת כפי שמספידים מת.

לדבריו: כל חרון האף של המלחמה ירד על פינסק. העיר, שכבר נבנתה מחדש אחרי השריפה הגדולה של שנת תרפ"א, מלאה צער, רעב ועניות. רוכלים עניים מנסים למכור את מרכולתם, ואין קונה…

בהמשך הסופר מתאר את בני הישיבות, בסביבות מאה במספר, מוסרים נפשם על לימוד התורה תוך שהעניות בולטת מפניהם.

אך את עיקר התפעלותו הוא מבטא מראות עיניו בבית המדרש של כ"ק אדמו"ר רבינו רבי אברהם אלימלך זיע"א, דברים שלא תיאר לעצמו שיראה, וזה לשונו:

לי, כ"פוילישער", קשה לי להאמין שמה שראיתי בפינסק אכן התרחש במציאות, ולא חלמתי חלום…

אצלנו, יהודי פולין, מקובל שבני ליטא הם אנשים יבשים, מתנגדים, אנשים עם "שכל" בלי רגש (…) והנה אני נכנס לבית מדרשו של הרבי מסטאלין ואני רואה מחזות שחסידי פולין מותר היה להם לבוא ללמוד מהם…

בשולחן ארוך יושבים יהודי ליטא, סביב רבי שמעוטר בשטריימל על ראשו. היהודים מנגנים ניגונים חסידיים, שמחים מאוד, והנה, עוברים לשירים נוגים, עצובים, שירי רגש, ושוב פוצחים בניגונים שמחים… ילדים קטנים נתלים באבותיהם, ומביטים.

הרוב כאן הם עניים, מסכנים, "דערשלאגינע" ("מוכים"), ורק ליד הרבי יושבים כמה יהודים בעלי דמויות של נגידים. יש כאן אפילו אחד (…) בעל בית מלון, כך נאמר לי.

בין המבוגרים נמצאים יונגעלייטלעך (כינוי לאברכים צעירים נשואים) מגודלי פיאות, כמו בגור…

ופתאום, ברגע אחד כולם מתרוממים, ויוצאים בריקוד, והמקום רועד. יהודים באים בימים, בחורים, אברכים וילדים רוקדים בסערה תוך כדי שמביטים על הרבי שעומד בצד בדביקות, בעיניים עצומות (…)

אני רואה יהודי בא בימים, עם זקן צחור וארוך, והוא רוקד בדבקות עם נער צעיר. יד ביד.

עליו אומרים לי יהודים מפינסק: זה יהודי חייט עני מרוד, הוא עובד קשה מאוד על פת לחם, והבחור'ל עם הפיאות זה בנו שיושב ולומד ואביו מפרנס אותו.

אילו לא ראיתי זאת בעיניי לא הייתי מאמין. כה הרבה צרות, מלחמות, צער ועוני, עוד יימצאו באזורים אלו כאלו יהודים?

האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין זצ"ל

רשימה זו נכתבה שנים ספורות לפני השואה, אותה, כאמור, הרבי חזה מראש והרעיש עולמות לבטלה. ברשימה הקודמת קראנו על הפצרותיהם של החסידים שלא הועילו, ועל כך שהרבי הפליג באונייה האחרונה מארץ ישראל לפולין, ישר לפולין המדממת נסע הרבי בעל רוח הקודש שצפה הכול מראש.

חמש שנים חלפו, והחסידים בארץ ישראל היו קרועים מדאגה וגעגועים. איש לא ידע מה קורה עם הרבי, שכולו היה אהבה ומסירות, כולו לב.

וכאשר בשנת תש"ה, בתחילת הקיץ, הגיעה הידיעה המרה לארץ ישראל, הידיעה שאומתה בפי עדים, וגם תאריך משוער היה לה, י"ד בחשוון, הוכו החסידים בתדהמה.

שבורי לב ישבו חסידים בבית הכנסת הישן בירושלים, מקום שבו עבד הרבי את בוראו בארבעה ביקוריו בארץ ישראל; מקום שבו נפרד מהם בדמעות שליש וגילה את מה שלא רצו אז להאמין.

פרוכת ארון הקודש הוסרה, וכמו בליל תשעה באב געה העם בבכי, איכה ישבה בדד…

כמעט לא היה שום קשר עם החסידים מאז הפליג הרבי, במודע, לדרכו האחרונה, גיא התלאות פולין, למעט מברקים ספורים שאותם שלח בהתחלה לחסידו, איש סודו, רבי אהרן הלטובסקי זצ"ל.

מה שידוע הוא שהאונייה עגנה בקונסטנצה (ברומנית: Constanța) – עיר נמל רומנית על חוף הים השחור, בירת מחוז קונסטנצה. הרבי קיווה שיוכל להגיע ממנה ישר לקארלין במהירות, אולם עקב פרוץ המלחמה נאלץ הרבי להתעכב בעיר זו, וממנה שלח מכתב לחסידים בירושלים.

המכתב ממוען לכתובתו של אהרן הלטובסקי בשכונת בית ישראל, וממנו רואים במפורש שהרבי כמו קרא את מה שעומד להתרחש בפולין בשנים הקרובות. מה שנראה היה בהתחלה אולי כתחילתה של מלחמה, קשה ככל מלחמה, ראה הרבי כצרה נוראה עבור יהדות פולין. מכתב זה הוא המשך לזעקתו הנוקבת של הרבי במשך ימי הביקור בארץ ישראל, הביקור שהסתיים אך לפני ימים ספורים.

 לכל אהובי ידידי יושבי ערי הקודש ירושלים עיה"ק, טבריה, צפת תל אביב חיפה, לכולם שלום, וכל טוב.

נמצא אני עדיין בראמעניא (?) יעזור ה' להגיע למחוז חפצי בנקל ולא בצער ח"ו

בקבלכם את זה לעשות תיכף התעוררות גדולה אצל כל הרבנים גם לשלוח שליח לכ"ק האדמו"רים שליט"א היושבים שם שיעמדו בתפילה ובתחנונים ובפרט לפני שריד בית מקדשנו בעד אחינו בני ישראל בפולין הנמצאים בצרה גדולה שהמקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה במהרה

כי כל רגע לשנה ייחשב.

גם יגזרו תענית ציבור שירחם ה' עליהם ואזכה גם אנוכי להיות בתוך כלל הנושעים,

ועוד נזכה לראות בשוב ה' שבות עמו (…) ברחמים רבים

ושנזכה עוד לבוא לארה"ק במהרה.

בצד השני של המכתב כתב הרבי:

עוד הפעם אבקש לצעוק ולהתחנן לפני ה' שיהא קץ וסוף לצרות ישראל

רחמים רחמים רחמים, הצילו

כשהמכתב הגיע לארץ ישראל הוא גרם לחרדה גדולה, ומאותו יום שבו הוא התקבל ועד לסוף המלחמה היו חסידי קארלין, בארגונו של ראש וזקן החסידים, הרה"צ רבי יהושע העשיל הלטובסקי זצ"ל, מתאספים מדי יום לתפילה ותחנונים ואמירת סליחות ופרקי תהלים, מדי ערב ראש חודש היו פוקדים את המקומות הקדושים ואת קבר רחל ושופכים דמעות כמים להצלת הקיבוץ הגדול של עם ישראל בפולין, אולם כבר נגזרה גזרה…

לאחר שהות ממושכת של אולי שבועות ספורים, הצליח הרבי לעלות על רכבת והגיע לפינסק.

ביום ז' תשרי שנת ת"ש עברה העיר לשליטת רוסיה בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, למשך שנה וחצי. בראשית החורף הועלה הרבי לרכבת בדרך לסיביר, זאת במסגרת רדיפות השלטון הסובייטי את הרבנים. הרבי כבר ישב ברכבת, ולבסוף לאחר השתדלות, הצליחו החסידים להוריד אותו ממנה.

עדות מפי השוחט של קרלין, רבי שלמה גייער זצ"ל, שנשלח לסיביר יחד עם רבנים ו"כלי קודש" נוספים:

כל אותו זמן ישב הרבי בדומיה ולא שיתף פעולה עם המאמצים לשחררו. היה נראה עליו שהוא מוסר את עצמו לקב"ה ואינו עושה מאומה בעצמו. רק כשהחסידים הצליחו לעצור את הרכבת ולעכב אותה זמן מה, נעתר הרבי להפצרות מקורביו וירד מהרכבת. רק לאחר זמן רב הבנו שזו לא הייתה הצלה, והלוואי שלא היו החסידים מצליחים במאמציהם, שכן בסיביר סבלו היהודים אך נשארו בחיים, לעומת אלו שנותרו בפולין, שסופם היה מר.

נשאר הרבי בפינסק, נתון לעיניהם הבולשות של סוכני החרש הסובייטים שעקבו אחריו בלי הפסקה. תכופות היה הרבי נקרא לחקירות במטה הנ.ק.וו.ד. הידוע לשמצה, אבל הוא לא חדל מלהוות מגדל אור ליהודי הסביבה. הוא היה מנחם את שבורי הלב ומרעיף עליהם טללי שמחה, ומשמיע באוזניהם דברי תורה ונחמה, והקרין אור על השבתות והימים טובים, שהיו בסביבתו, גם בחשכת הימים ההם, מקור לחיות ושמחה אין קץ.

מסמכים נוספים ומרתקים מהארכיון שלנו יצורפו אי"ה ליריעה השלישית והאחרונה שתפורסם כאן בשבוע הבא בעז"ה.