הרבי שמסר את נפשו להצלת אישה מישראל

מאת: יעקב רוזנפלד

העיתונות היידית היומית האמריקאית, שתפוצתה הייתה רבה מאוד לפני כשמונים שנה, מהווה מסמך היסטורי חשוב, ומשכך, האוצרות הגלומים בעיתונות התקופה ושמורים בארכיון גנזך קידוש השם משמשים כמקור בלתי נדלה למידע יקר-ערך על התקופה ואירועיה. רבים מהמאמרים נכתבו בידי ניצולי שואה, עדי ראייה או סופרים/כתבים מהימנים ששמעו עדויות מכלי ראשון ופרסמו אותן עובר לשמיעה. המאמרים בעיתון "דער טאג מארגען זשורנאל" (איחוד בין שני עיתוני יידיש גדולים, שבשיאם מכרו מעל מאה אלף עותקים ביום) נחשבים נאמנים ובעלי ניחוח היסטורי יהודי עז. ידיעות רבות שאבתי מעיתון זה, ועדיין יש משהו מיוחד בעדות מרטיטת לב שמצאתי בו בגיליון שיצא לאור לפני שמונים שנה בדיוק, עשרים בינואר 1946, כ' שבט תש"ו.

"אני נותרתי בחיים" – זה שם הסדרה שהתפרסמה בהמשכים (איך בין געבליבן לעבן) בידי לייב פיינגולד, והיום, לפני 80 שנה בדיוק, הוא מספק הצצה נדירה לבין המצרים של גטו ורשה, לחיי היהודים המעונים שבה ועל חילוקי הדעות הקשים בתוככי הנהגת הציבור לגבי אפשרויות ההתגוננות וההצלה מגלי הגירושים והרצח.

תחילה הוא מביא זיכרונות קורעי לב על הרבי מגרודזיסק ופעלו בימי הגטו הנוראים, ואז עובר לספר על הרבי מסטולין, הרה"ק רבי אהרן זצ"ל הי"ד.

ונקדים. הרבי הקדוש מסטולין, רבי ישראל פרלוב, המכונה "פראנקפורטר" על שם מקום קבורתו, הותיר שישה בנים וארבע בנות. כל בניו היו קדושים וטהורים, גדולי תורה, רועי עדות מפוארות ומטיבי נגן בכינור. מדי מוצאי שבת היה הרבי ר' ישראל מלווה את המלכה כשששת בניו מלווים את נגינתו בכינורות.

הבן הרביעי, רבי אהרן, היה אדמו"ר לחסידי קרלין סטולין בעיר וארשה. הוא היה חתנו של הרה"ק רבי נתן דוד מפארצווא זצ"ל, ומשכך התגורר בוורשה, הרחק מאביו ואחיו הקדושים. הוא ניהל את עדתו בחום, באהבה ובסבלנות, ורבים דבקו בו. הוא היה איש חסד ורחמים, ובפרוץ המלחמה עשה כל אשר בכוחו למען הקל על בני קהילת וארשה הנתונים בצרה ובשביה.

הינה קטע מעדותו של לייב פיינגולד, בתרגום שלי:

…גם הרבי מסטולין, רבי אהרן פרלוב, הגיע לכל האספות. היו לו טענות קשות על (הנהגת) הציבור בוורשה על שאינם עושים די למען הפליטים האומללים הרעבים, שמושלכים לגטו. בהתלהבות כמו אש לוהטת דיבר על התעלמות העולם הגדול לנוכח האסון האיום של היהודים, והאשים קשות את האומות על שותפותם עם הנאצים בשנאת ישראל. הוא ממש קילל את היהודים שמאמינים שהכסף יציל אותם מכל הצרות, וטען שדווקא הכסף הוא זה שיגרום להם לצרות קשות מאוד משום שהן הנאצים והן האזרחים הפולנים (והאוקראינים) מאמינים שהיהודים הטמינו אוצרות. הם לוטשים עיניים לאוצרות, וממילא זה יעלה לנו בחיים. הוא תמיד ישב (באספות) עצבני והמהם שיר נוגה (כאלאדנא, א קדירה אויף די נשמה…).
(כאן הכותב מתאר את כעסו של הרבי מסטולין על אלו מהמנהיגים שנמלטו מוורשה למקום מבטחים, וכו').
באספות אצל ראש בית הדין ר' חיים יהושע גוטשעכטער ואצל הרב מסוכטשוב, עת דנו על העזרה לפליטים ועל דרכי ההתמודדות וההתקוממות, תמיד הגיע הרבי מסטולין ראשון. בנוגע להתנגדות מזוינת לא הביע דעתו באשר רוב האדמו"רים והרבנים היו נגד (…) אבל בשקט הסכים הרבי מסטולין עם הרעיון שצריך להשיג נשק.
היה עסוק בלא לאות להשיג מזון עבור אלו שעוסקים בתכנון ההתקוממות והמרד. בעניין זה היה "אפיקורס", כלומר לא האמין שהפולנים יעמדו לעזרה ביום פקודה. גם סירב להצעתו של פולני להסתתר בביתו, הן משום שלא סמך עליו ולא רצה לעבור לצד הארי והן משום שלא רצה להציל רק את עצמו.
כשהגיעו פקודות הגירוש והציבור עדיין האמין ששולחים את האנשים רק לעבודה ויישוב מחדש ברוסיה, הודיע הרבי בכל הדרכים שעמדו לרשותו שכוונתם של הנאצים אחת היא: להשמיד, להרוג ולאבד את כולם.
הוא ציווה להתנגד, או לפחות להסתתר.
הוא עצמו, בבוידעם של ביתו בנה מסתור. לראשונה בחייו השתמש בפטיש. הוא בנה לעצמו מקום שאף אחד לא יוכל להיכנס אליו. הוא ביטא אז חרטה באוזני סובביו מדוע לא התעקש באספות על כך שכל יהודי חייב לשאת כלי נשק.
בראותו אלפי יהודים הולכים למותם, ישב לארץ ואמר קינות ואיכה. הוא גם למד את ספר "איוב". הוא קרע את בגדיו וישב על שק. תמיד החזיק עימו את הטלית והתפילין ואת כינורו, שממנו לא הסכים להיפרד.
בלילה, כשלא נשקפה סכנה, היה מנגן בכינור. בשקט בלאט, בחשכת ליל, היה בוקע מביתו קול נהי של כינור בוכה. אלו שהיו בקרבת מקום שמעוהו מדי פעם נוהם ואומר "תמות נפשי מות ישרים"…
יום אחד עלו אנשי ס.ס. לבית הרבי, מלווים באוקראינים ואנשי משטרה יהודים. הם תבעו מכל היהודים לצאת ממחבואיהם.
אבל איש לא יצא, להפך, הקהל נמלט איש איש למחבואו, לבונקרים, למרתפים ולעליות הגג.
האוקראינים ירו אחרי הנמלטים, וממקום מסתורו ראה הרבי אוקראיני רודף אחרי אישה חסרת אונים וחלושה (…) ואז, כהרף עין, רץ הרבי עם התפילין ועם הכינור והתנפל על האוקראיני, שאיים באקדחו על האישה שהייתה הלומה ומבועתת. הרבי נלחם בו בכל כוחו כדי להוציא את הנשק מידיו.
ואז, נשמעה ירייה, והרבי נפל, מתבוסס בדמו. האוקראיני רצה לירות בו עוד כדורים, אולם איש הס.ס. מנע זאת ממנו בצווחו: הנח לו לשכב, עדיף שיאבד את דמו, וימות ככה.
איך שנרגעו העניינים ואלו הלכו, יצאו כל האנשים מחוריהם וניסו להציל את הרבי, אבל כבר לא היה מה לעשות, יותר מדי דם איבד הרבי. הוא שכב גוסס בלי טיפת כוח, ולידו הכינור השבור ושקית הטלית והתפילין.

קשה לקרוא עדות זו. תהי נשמתו של הרבי הק' רבי אהרן בן רבי ישראל, צרורה בצרור החיים. ה' יקום דמו.

נספח: הרבי מסטאלין ווארשה בימים טובים יותר

"חסידי סטאלין בפרנקפורט שותים לחיים עם הרבי שלהם בוורשה, דרך הטלפון". כך מודיע העיתון אונזער אקספרס בסוף חודש אדר תרצ"ב.

והינה גוף הידיעה, מתורגם מיידיש:

בפורים השנה, לעת הסעודה, התאסף קהל גדול אצל הרבי מסטאלין (הרה"ק) רבי אהרן פערלאוו מוראוואסקא 7/9.

במשך הסעודה התחיל הטלפון בבית הרבי לצלצל. כשאחד מהחסידים ניגש לטלפון, הודיעה הטלפנית (טעלעפאניסטקע) שמתקשרים מפרנקפורט דמיין…

מייד ביקשו מהרבי לגשת לטלפון. הסתבר שחסידי סטאלין שמתגוררים בפרנקפורט, באמצע סעודת פורים שלהם, התקשרו טלפונית לוורשה וכך שתו לחיים עם הרבי שלהם.

הרבי נהנה מאוד מכל ההתרחשות הזו.

מהידיעה הזו נמצאנו למדים שבפרנקפורט התגוררו חסידי קרלין, והימים ימי טרום עליית היטלר והמפלגה הנאצית. מי הם החסידים, ומה עלה בגורלם?