דמעות זולגות ושביבי תקווה (חלק א')

שמונים שנה לכינוס אגודת ישראל העולמית, תש"ו, חודשים ספורים לאחר השחרור.

מאת יעקב רוזנפלד

בוועידת "כנסי מכינה" של אגודת ישראל העולמית שנערכה בלונדון בחורף שנת תש"ו נטלו חלק נציגים מאירופה, ארצות הברית וארץ ישראל. זו הייתה ועידה קורעת לב. היא נערכה בשנת השחרור, עת החלו פליטי המלחמה לעכל את המציאות כפי שהייתה ולנסות לשקם את החיים, האישיים והציבוריים. הדברים שנאמרו במהלכה נרשמו ביידיש וממנה אנו מתרגמים כעת, לאחר שמונים שנה בדיוק.

בין מדפי ארכיון גנזך קידוש השם עמדנו בנשימה עצורה ועלעלנו בין דפיו המצהיבים של מסמך היסטורי זה, הינה קטעים ממנו.

בישיבה שנערכה בעניין שארית הפליטה נשאל הרב יצחק מאיר לווין על אודות הסרטיפיקטים לארץ ישראל עבור פליטי המלחמה שמתגלגלים במחנות, ובעיצומה של השיחה הנוקבת ניתנת רשות הדיבור להרב טייטעלבוים מסאטמאר (כ"ק הרה"ק רבי יואל זצ"ל. י.ר.).

(קודם לכן, עם כניסת הרבי מסאטמאר, הציג אותו יושב הראש כאורח שבא אתמול עם ייפוי כוח בכתב לייצג בוועידה את הלשכה האורתודוקסית הארצית של טרנסילבניה שמאגדת 70 רבנים וכשבעים אלף יהודים. האורח מתקבל בכבוד ומתיישב על מקומו המכובד בשולחן הנציגים).

"הרב טייטעלבוים מסאטמאר, הנציג היחיד מרומניה, מתאר את המצב של האורתודוקסיה בטרנסילבניה, ומספר כיצד הוא ורבנים נוספים נעו ונדו (זיך געוואלגערט) במחנות שונים.

הוא מספר על מחנה בשם "עבענזעע" (אבנזה, מחנה עבודת כפייה למרגלות הרי האלפים האוסטריים. במחנה זה הועסקו יהודים רבים בתנאים אכזריים ומצאו את מותם לאחר מחלות וייסורים) ב"טיראל" (טירול, מבחינה גאוגרפית קרובה לאבנזה), שלאחר השחרור, בין פסח לשבועות, נותרו בו בחיים רק 10 אחוזים מהניצולים. זה היה המצב כבר תחת ה"משחררים" (המירכאות במקור. אכן, ברישומי מוזיאון אבנזה מובאת עובדה עגומה זו, על מוות המוני של ניצולי עבודת הכפייה דווקא אחרי השחרור, בחודש מאי 1945).

הוא מספר שאלפי יהודים ששוחררו מטרנזיישטאט "יש להם על מה להודות" לאגודת ישראל בשווייץ. הוא מספר על יחידי הסגולה מבין 400,000 יהודי "קארפאטא רוס" (קארפאטו-רוס – Carpatho-Rus, באזור זה נכללו בין היתר יהודי מונקאטש, אונגוור, חוסט, ברגסז ועוד), שכאשר שבו לביתם ומצאו קירות ריקים, נהיה להם קשה יותר ממה שהיה להם במחנות. וכשפנו לראשונה אל הג'וינט בנוגע למטבחים כשרים, החלו הדברים להשתפר. הישיבה הראשונה נוסדה בבוקרשט ובה חוסים פליטים ממדינות שונות. אגודת ישראל בטרנסילבניה הקימה בתי יתומים, כיום יש בטרנסילבניה הנהגה דתית מרכזית ותחתה קהילות בנות 70,000 יהודים, עם 70 רבנים, מטבחים כשרים ובתי ספר של בית יעקב שמשמשים כבתי יתומים. בבתי היתומים נמצאים ילדים בטווח הגילים 15–22, "עלענד ווי א שטיין" ("גלמודים/בודדים כאבן"). ילדים קטנים מאלה לא רואים שם. לראשונה ראיתי ילדים יהודים קטנים בלונדון. בפני היתומים ניצבות שתי דרכים, תורה וארץ ישראל, ולכן חייבת אגודת ישראל להיחלץ חושים…

בין שמות נושאי הדברים אנו מוצאים את מורנו ר' יעקב רוזנהיים (שבביתו בארץ ישראל העלה דברים על הכתב ואלה הוקראו בציבור); את הרה"ח ר' יצחק מאיר לווין; את הרב מייזליש (הרב צבי הירש, ששרד את אושוויץ והיה רב בברגן בלזן), את הגאון ר' חיים יעקב רוטנברג, רב אנטוורפן, את הרבי משאץ מלונדון, את הגאון רבי יחזקאל אברהמסקי, את הגאון ר' משה פיינשטיין, את הגאון ר' אהרן קוטלר, את הרב אשרי ואת הרבי מבאבוב, הרה"ק רבי שלמה זצ"ל.

את האווירה הקודרת והנוראה שנשבה בין המשתתפים לנוכח הטרגדיה של העם היהודי אפשר למשש בידיים בין השורות הצפופות על הדפים העתיקים. דמעות נקוות בין ריסי העיניים והלב נשבר, וכשנדמה שכבר קראנו הכול, באים דבריו של הרב מייזליש, רב מחנה ברגן בלזן, ומותירים אותך הלום רעם. ביום ראשון בין הערביים דיבר הרב מייזליש, וגם אלו שנאמו אחריו מציינים את דבריו ומתארים כמה הם היו קשים לשמיעה ולעיכול.

אמר הרב מייזליש:

אודה ה' בכל לבב שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כי אילו היו אומרים לנו, אסירי המחנות, אז, שעוד נוכל לעמוד בפני מנהיגי האומה ולהעביר להם דו"ח על הפעילות שלנו, הייתי אומר לעצמי שזו פנטזיה. כל צעד של האדם, וסליחה, את המילה "אדם" בכלל לא שמענו אז. כינו אותנו "הונט" (כלב), "זאו הונט", "שווין", וכדומה! אנו שרדנו את המלחמה, ואם נחיה 120 שנה כדי לספר, לא נוכל להספיק, אפילו מקצת מן המקצת! היודעים אתם בזכות מה ניצלנו? בזכות הילדים! הוא מחווה באצבעו על ילדי ההוסטל (פנימייה / בית יתומים) של אגודה שהיו מוצגים שם, בראש השנה שנת תש"ג היה הדבר! ילדי 2 הבלוקים בבירקנאו שליד אושווינצים, בערך 12 מאות ילד (1,200), היו כלואים בבלוק ועלה בידי הדבר להיכנס לשם, לתקוע להם בשופר. האם אתם יודעים מה דיברתי בפניהם? האם אתם יודעים מה היה לאחר שנשאתי בפניהם דברי התעוררות לבל יאבדו את הביטחון אפילו כאשר חרב חדה מונחת על צווארם? קם ילד אחד, והיה בו כזה להט של אידישקייט, ואמר לחברים, תקשיבו! הרי בין כה וכה נלך מהעולם, הבה נלך בשם השם! ואז אמרו לפני תקיעת שופר מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה! היה נראה אז כי רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות אומרים זאת. נקרעו השמיים מהזעקות (בכי נורא מתפשט בין הנוכחים…) שעה אחר כך העבירו אותם ברכבים לקרמטוריום.

בהזדמנות אחרת לקחו 150 ילדים. חשבתי אז, לאיפה לוקחים אותם, אין אפשרות אחרת כי אם לשרפה. פתאום חזרו 50 ילדים וסיפרו:

הקרמטוריום לא היה מוסק. וציוו להפשיט את הילדים, בינתיים הגיע "שד" מאנשי ס.ס. והעביר סלקציה. אלו, 50 הילדים שחזרו, החזירו למחנה, ואת הנותרים שלחו להריגה. מספרים הילדים: כך, עירומים, יצאו הילדים, הנידונים למוות, בריקוד. הם שרו "וטהר ליבנו".

האכזרים הביטו מהצד, הרהרו בליבם אם יש אומה בעולם שזו תהיה התנהגותם (תגובתם) בכזה מצב.

אנחנו חייבים להיות גאים וחזקים! (כך אמרו הילדים שחזרו).

הרב מייזליש אומר: אני חייב לומר לכם, מורי ורבותי, אם אנחנו, יהודים ניצולי המחנות, אומרים "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", הרי שהמילים האלו הן בעלות משמעות אקטואלית אמיתית (אמתן רעאלען טייטש), כי מי מאיתנו לא ספג מכות עד שהוכרח לשכב לפחות כמה שבועות?

משמו של הרבי הקדוש הישמח משה זצ"ל אומרים, על הפסוק כי אין במוות זכרך בשאול מי יודה לך, את הפירוש הזה: אנו אין אנו מתרעמים, אבל שואלים: בשאול מי יודה לך? "ווער זשע וועט דיך לויבען" – מי יודה לך מתוך הקבר?

הנשמות הקדושות של ההרוגים על קידוש השם מבקשים, תובעים ודורשים עזרה לאלו החיים שעדיין, היום הזה, מסתובבים בבגדי האסירים בתוככי המחנות.

הוא מתאר את השחרור. הוא מתאר איך כל אחד חיפש את משפחתו. הרב מייזליש עצמו היה אב לעשרה ילדים ומהם נשארו בת ושני בנים.

"אנו חייבים להתחיל מחדש, לנסות לבנות מחדש, אין מדובר כאן ב'חיזוק הדת' אלא ב'בניין הדת', אנו חייבים להתחיל הכול מחדש!"

מצבת הרב מייזליש זצ"ל

הרב מייזליש ניסה לבנות, אבל ארגונים יהודיים הניחו מכשולים (…) עד שבסיוע פסק בית דין הוכתר לרב הראשי של האזור הבריטי, זאת לאחר פעילות של הרב ד"ר שאנפעלד, ששלח לברגן בלזן את הרבנים בוימגארטן, ווילענסקי ומונק. כיום, לאחר (שהשלטונות) הפקיעו בתים, הרב בונה בתי כנסת, מקוואות, תלמוד תורה וישיבה, שחיטה כשרה. בישיבה לומדים 150 בחורים, שיושבים יומם ולילה ממש על התורה ועל העבודה, בית יעקב עם 400 תלמידות ועוד. הרב מודה לאגודת ישראל באמריקה על עזרתה.

הרבנים שדיברו אחריו מתקשים להביע את התרגשותם וזעזועם מדבריו של הרב מייזליש. קפיטן מנהייט, צ'פלין בצבא צרפת, מביע מחאתו על הנתון המזעזע שניצולי המחנות עדיין מסתובבים בבגדי האסירים שנתן להם הצורר הנאצי – "דאס איז א חרפה און א שאנד"!

מתוך דברי כל המשתתפים עולה תמונה עגומה: הניצולים שומרי התורה והמצוות התמודדו, בנוסף לשכול ולבדידות, גם עם מחסור בצורכי דת בסיסיים, זאת כתוצאה מהתעמרות המפלגות והארגונים החילוניים ששלטו ללא מצרים בכסף הרב שנאסף לצורך הצלת ושיקום שארית הפליטה.

הינה קטע מדבריו של הרב ד"ר שאנפעלד ("שהגיע זה עתה מפולין, ממנה צפויה להגיע משלחת לכאן"):

בכל מקום אגודת ישראל היא ה"שמש" שמדליק את האור בלבבות היהודים, היא הולכת מנר לנר ומדליקה. הוא מתאר את העוולות הגדולות שמתבצעות נגד ה"יראים" במחנות שונים מצד היהודים החופשיים. העצה היחידה היא לייצר קהילות עצמאיות חזקות, קהילות קדושות. רק לא לפחד מהאשמות השווא עלינו שאנחנו "פורשים מן הציבור" בעוד שלפי האמת הם אלו שראויים להגדרה זו, אלו שמנסים לבנות מחדש את חיי היהודים על יסודות חילוניים (סעקולארע יסודות). אלו הם הפורשים מהציבור היהודי! הקהילות הקדושות שלנו אין ביסודן אמירה שאנחנו רוצים להישאר שם, לא! אנו רוצים לנסוע לארץ ישראל ולהשתקע בה, ולחיות בה חיי תורה ומצוות, אנחנו במחנות האלו כמו שוכני מדברות בדרכנו לארץ ישראל. ארץ ישראל חייבת להיבנות על פי התורה והמצוות, אחרת, השי"ת לא ייתן לנו לבנות אותה!

הרב שלמה שונפלד, 1912–1984, לונדון. מגדולי אישי ההצלה בשנות המלחמה, ממארגני הקינדרטרנספורט. לאחר המלחמה היה הרוח החיה בקרב שארית הפליטה. בין פעולותיו: ארגון שיירות משאיות סיוע לניצולי השואה. ע"פ ההיסטוריון נורמן לברכט (גאונות וחרדה, עמ' 353) היה שונפלד אחראי להצלתם של למעלה מ-10,000 נפשות במהלך השואה. הרב שונפלד נהג ללבוש לעיתים מדים צבאיים של הצבא הבריטי (בתפקיד רב צבאי) כדי להקל על תנועתו באירופה המשוחררת ולהגביר את השפעתו מול הקצינים בשטח לצורך סיוע לניצולים.