דינה'לה וגזיר העיתון

לפני שמונים שנה, בסוף חורף 1945, התפרסם בכתב העת היידי "פארווארט" מכתב ובו מתאר חייל יהודי את רשמיו מביקורו בבית אישה הולנדית נוצרייה, שמגדלת שבעה ילדים יתומים פליטי שואה. החייל התרגש משיחה קצרה שהצליח לקיים עם ילדה בת 7 בשם דינה דסברג, שהיא לדבריו בת של רב בהולנד. ילדה זו עברה תקופה קשה של נדודים ומסתור, וכעת בסוף המלחמה היא חיה בזהות בדויה בבית של "האחות פאפ" יחד עם עוד ילדים שחלקו גורל דומה בשנות השואה.

האב הרב נתן דסברג

החייל, כותב המכתב, מספר שהוא זיהה בעיניה זיק של עצב או פחד תמידי, אך היא אמרה בגאווה: "לאבא שלי יש זקן ארוך והוא מתחבא היטב. לעולם הגרמנים הרשעים לא יגלו היכן הוא כפי שלא יגלו גם היכן אני מתחבאת". להלן התרגש כותב המכתב מידענותה של דינה, שלא גדלה בבית ספר ואין לה בית, ולמרות זאת היא יודעת תורה, והיא סיפרה בקול צלול על חלומותיו של יוסף הצדיק, על כתונת הפסים ועל חלומות פרעה על הפרות השמנות והרזות.

הינה תרגום מתומצת מהכתבה (לא תרגום מושלם):

פארווארט, 5 פברואר, 1945

רופא יהודי בצבא הפולני בחזית ההולנדית מבקר את פדו ומשוחח איתה ועם ילדיה – היא כעת ללא כל אמצעים – היא מבקשת עזרה! פרטים מעניינים.

מכתב מהחזית ההולנדית מאת לייב קורלאנך.

איפשהו בהולנד, 24 בדצמבר 1944.

מייד נוכל לראות כיצד מתמודדים היהודים ההולנדים, ובייחוד היהודים באזור הקרבות של הולנד. למרבה הצער, אין לי כעת הרבה חומרים על כך, אך בשל נסיבות בלתי צפויות, נאלצתי לדחות זמנית את תוכניותיי. לא יכולתי לצפות מראש שהגרמנים יחליטו פתאום לתקוף ולגרש אותנו מהעמדות הקדמיות, וייאלצו אותנו לסגת אל מעבר לנהר מאס. מצב העניינים כעת חמור למדי.

האנשים בצד השני של נהר מאס, ההולנדים, צופים בנו מקרוב ומנסים לסייע לאחיהם הסובלים בבלגיה. בדיוק עכשיו, בזמן שאני כותב שורות אלו, נודע לי כי לא הרחק מדונגן, כמה מאות מטרים בלבד מבית החולים שלי, צנחו כמה צנחנים נאצים. מחפשים אחריהם באזור, אך קשה למצוא אותם. הם מחופשים בבגדים אזרחיים או לובשים מדי חיילי בעלות הברית, כך שקשה לזהותם. בנוסף, ישנם פשיסטים מקומיים ובוגדים המסייעים להם ומסתירים אותם. בעבר קרה שכאלה התחפשו לפטריוטים הולנדים עם סרטי זרוע, הסתובבו באזור, אספו מידע חשוב, רצחו חיילים שלנו והצליחו לחזור לשורותיהם מצידו השני של הנהר.

אך כדי להילחם בהם, אני יושב בפוסט שלי כרופא צבאי יהודי, מוצב בבית חולים שדה הרוס למחצה, בכפר חרב על שפת הנהר. אני יושב בפוסט שלי וכותב על מכונת הכתיבה היהודית שלי… על השולחן, ליד פנס הנפט, מונח האקדח שלי. כן, האקדח הזה הוא כעת שלי; לפני חודש הוא היה שייך לקצין גרמני שהובא אליי פצוע קשה על אלונקה לאחר קרב קשה. כשנלקח בשבי, החרימו ממנו את הרימונים, הכידון, סכין הכיס ואת האקדח שנשא לצידו. ציוו עליו למסור את כל נשקו, בהתאם לחוקי המלחמה, והוא מסר את הכול. אך עד כמה הופתעתי כאשר במהלך חבישת הפצע שלו גיליתי כיס נסתר שבו הסתיר אקדח נוסף… הוא ניסה להגן על עצמו בטענה שזו מזכרת מחבר שנפל, ולכן לא רצה למסור אותו. אך אף אחד לא היה תמים מספיק להאמין לדבריו. כוונותיו האמיתיות היו ברורות לנו, בייחוד לאחר מקרים שבהם ירו חיילים גרמנים פצועים באחים הרפואיים שטיפלו בהם, רק כדי להרוג בשם הטירוף הנאצי…

האקדח הזה מונח כעת לפניי, לצד מכונת הכתיבה היהודית שלי, טעון בכדורים חדשים, מוכן להיפגש עם אחד מאחיו הנסתרים של אותו קצין. הייתי רוצה לראות את פניו ברגע שיבין שאותו נשק שבו השתמש לרצוח חפים מפשע מונח עכשיו כאן, מחכה לנקמה.

כעת אני רוצה לספר על ביקורי אצל שישה ילדים יהודים ו”האמא הזמנית” שלהם, האחות קתרינה פאפ מברדה, הולנד.

הינה הם עומדים לפניי – שישה ילדים מבועתים, מצטופפים בפינת החדר, נאחזים בבגד המרופט של “אימם”. לא מפחדים מסכנה ממשית, אלא יותר מפחד שטבוע בהם. פחד שהפך להרגל.

הראשונה שהשתחררה מהמתח הייתה דינה הקטנה.

“לא ימצאו אותו… נכון, אחות?”

גברת פאפ חיבקה אותה ברוך והרגיעה:

“כן, דינ’קה, הם לא ימצאו אותו. אל תדאגי”.

פדו פאפ, בעלת בית יתומים קטן בברדה, הקריבה את חייה למען ילדים יהודים. היא לקחה ילדים אחדים בכל פעם, טיפלה בהם במסירות אין קץ, והעניקה להם אהבה. מבטה הקרין טוב לב אימהי עמוק.

“אבא שלי רב בהילברסום”, אמרה דינה בביטחון הולך וגובר, “קוראים לו נתן. יש לו זקן ארוך כמו של ניקולס הקדוש, שמביא מתנות לילדים בחג המולד”.

נדהמתי. כך דיברה ילדה יהודייה על אביה, הרב, כאילו היה חלק מאגדה נוצרית.

פדו פאפ הבינה את פליאתי והסבירה כי דינה הובאה אליה ממשפחה נוצרית. היא חולצה ממנזר, שם כמרים קתולים ניסו לטבול אותה לנצרות.

“אינני יודעת הרבה על יהדות”, אמרה פאפ, “אני עצמי פרוטסטנטית אדוקה, אך קניתי במיוחד תנ”ך לילדים יהודים, וקוראת להם סיפורים קדושים בכל יום”.

היא שלפה תנ”ך גדול מהמגירה, הניחה אותו על השולחן, הראתה לי אותו ואמרה:

“אתה יכול לבדוק אותם”.

פניתי לדינ’קה ושאלתי:

“את מכירה את הסיפור על יוסף ואחיו?”

והילדה הקטנה החלה לספר בהתלהבות על כותונת הפסים, אחיו של יוסף, שבע הפרות השמנות והרזות, והחלום… כולם דיברו בבת אחת, ניסו להראות את ידיעותיהם.

“לא כולם יחד, ילדים!” נזפה פאפ בעדינות.

“אל תכעסי עליהם”, אמרתי לה, “הם רק ילדים!”

פניתי לילדה בכחול ושאלתי לשמה.

“יאניקה”, אמרה בגאווה.

גברת פאפ הוסיפה:

“יאניקה ניידרסדורף”.

היא הסבירה כי כדי להגן עליהם מפני הפשיסטים ההולנדים והגרמנים, סיפקה לילדים מסמכים מזויפים ושמות לא-יהודיים. הם התרגלו כל כך לשמות המזויפים עד שלעתים שכחו את שמם האמיתי.

שאלתי את פאפ על מצבם החומרי, והיא סיפרה כי כבר שלושה רבעים של שנה לא קיבלה שום תמיכה כספית. בעבר, ועד יהודי חשאי באמסטרדם היה שולח לה כסף ומזון, אך מאז שהגרמנים כבשו מחדש את הולנד וניתקו את הקשרים, היא לא קיבלה דבר.

סופר גנזך קידוש השם שקרא את העיתון החליט לבדוק מה עלה בגורלה של דינה דסברג, וב"ה לאחר מאמץ רב נודע לו שהיא שרדה את השואה וכי היא מתגוררת בקיבוץ בארות יצחק.

השבוע, ביום שלישי, עלה גנזך קידוש השם לביתה הצנוע של דינה דסברג (אמיר) ושמע ממנה במשך שעות ארוכות את סיפורה המופלא.

זה סיפור עוצר נשימה על ילדה קטנה שנפרדה מהוריה ושהתה במסתור בכנסייה הולנדית. היא ידעה שהיא יהודייה, ומדי לילה לאחר הטקסים הנוצריים שאולצה לבצע אמרה שמע ישראל בשקט. זה סיפור על ילדה שכמרים רצו להטבילה לנצרות וכמעט הצליחו לולי התערבות אנשי המחתרת ברגע האחרון. סיפורה של דינה יש בו הרבה מסירות נפש, בייחוד מצד הוריה רבי נתן ואלישבע ז"ל, שלאחר השואה פתחו את ביתם לעשרות יתומים עזובים וגידלו אותם באהבה וברחמנות.

ילדה יהודייה בהולנד בזמן השואה עם טלאי צהוב על בגדה

השיחה שתועדה בידי מחלקת התיעוד של גנזך קידוש השם היא מסמך יהודי יקר ערך שיש בו מסר חינוכי עצום.

את סיפורה של דינה נספר בעז"ה לבני נוער ומבקרים שבוודאי יתרגשו מהדברים המרטיטים וייטלו מהם צידה לדרך.

להלן קטע מצילום העיתון.

בנה של דינה, מר מיכה אמיר, כתב "בדם ליבו" את הסיפור של אימו, מנקודת מבט מעניינת ומקורית.

דינה, שקראה את הסיפור, אישרה את פרטיו, ואנו אסירי תודה לו על שהואיל למסור לנו רשימה אישית מרגשת זו.

בלעדיי

היום אני צריכה להתלבש יפה. קיבלתי מהגברת אווה שמלה לבנה, סרט פרחוני לשיער ונעלי לכה שחורות ומבריקות. היא לא הסבירה למה. רק אמרה שיש לנו ביקור חשוב ואני צריכה להיראות טוב. מזמן לא יצא לי להתלבש יפה. נזכרתי שגם בבית יש לי נעליים שחורות מבריקות ויפות שאני מאד אוהבת. כשהייתי נועלת אותן, מיד הייתי מרגישה כמו כלה בחתונה. הולכת זקופה, עם חיוך קל ונהנית מהמבטים המחמיאים של אמא ושל אחותי הקטנה. עם הנעליים על הרגליים לא הייתי ילדה שובבה. לא רצה, נמנעת משלוליות ומבוץ. אבל הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנעלתי אותן. הנה, היום שוב אני לבושה יפה. שוב עם נעלי לכה שחורות. אני מרגישה מעט מן התחושה ההיא אף על פי שאני לא יודעת למה…

"תתנהגי יפה כשיגיע האורח, ותחשבי טוב טוב על מה שאת אומרת לו…" מי זה? למה היא לא אומרת? מה יש לי לחשוב על מה שאני אומרת? ממילא לא התכוונתי להגיד כלום. היא יודעת את זה. יצא לי כבר לעשות הצגות בשביל הגברת אווה. כבר היו לנו אורחים, חלק מהם אחראים על הקצבאות שהיא מקבלת, חלק קשורים לילדים שכאן. האורחים תמיד באים לזמן קצר, הגדולים – אני ביניהם – עושים להם את ההצגה, והם הולכים. "בואי". היא נותנת לי יד. למה היא מחזיקה אותי ככה? אני לא תינוקת. דרך החלון אני רואה שבחוץ עומד סוס רתום לעגלה. בטח של האורח החשוב. הוא כנראה כבר כאן. אנחנו מגיעות לדלת הכניסה…

עד לפני שנתיים וחצי הכל היה אחר לגמרי. היה מותר להיות יהודי. היה בזה אפילו כבוד. השכנים היו ידידותיים ולא שנאו אותנו. לא היה על מה, לא עשינו רע לאף אחד. אנחנו היהודים היינו חברים טובים. היה שיתוף פעולה בין כולם במאמצים לשמר חגים, מנהגים, נוסח, הלכה, כשרות. היו שיעורים קבועים. לאבא שלי היתה אחריות על זה שנהיה ביחד. שנעזור אחד לשני. גם כי הוא ידע שזה חשוב וגם כי זו היתה העבודה שלו. הוא היה הרב. חגים, חוגים, שמחות ואבל. סכסוכי שכנים. ענייני כסף. טהרה, שחיטה. דברים בין בני זוג. חברה, תרבות. הכל! כולם כיבדו אותו.

ואז, פתאום, התהפכו החיים שלנו. אני לא יכולה לשכוח את הלילה ההוא. את הפרידה. את אמא. אני זוכרת בבירור מה היא אמרה לנו. זוכרת שלא הבנתי למה היא מסבירה בדיוק איך להתנהג: "תהיי מנומסת, אל תתחצפי, תעשי מה שמבקשים ממך. תשתדלי לא לדבר הרבה, ואם פונים אלייך, תעני 'כן גבירתי', 'כן אדוני'". מה היא ידעה? למה היא התכוונה? היום, אחרי שנתיים וחצי של הסתתרות והחלפת כתובות אני שואלת – רק את עצמי כמובן – אם היא היתה שלמה עם זה שכולנו יורדים למחתרת? שאנחנו מתפצלים למקומות מסתור שונים? יש לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול אותה. נשארתי עם המחשבות, ואין עם מי לחלוק. כשאני משחזרת לעצמי את הדברים שאמא אמרה, אני מבינה שהיו אלה הוראות לחיים…

זוג יהודי זקנים במסתור בהולנד בעליית גג

כמה ימים לפני הלילה ההוא שמעתי את אמא מדברת עם מרגרט. בלחש. לא התכוונתי להקשיב. ידעתי שזה אסור. אבל שמעתי. מרגרט אמרה לאמא: "אם אני לא חוזרת, תבטיחי לי שתשמרי לי על אדית ונטי". אדית, מבוגרת ממני בשנה ונטי צעירה ממני בשנתיים. למה מרגרט התכוונה כשאמרה: 'אם אני לא חוזרת'? לאן היא הולכת? ולמה שלא תחזור? ואז ראיתי שהעיניים של אמא מבריקות… אף פעם לא ראיתי אותה בוכה לפני כן. ואמא אמרה למרגרט, "…ואם אני לא חוזרת…" והיא לא המשיכה. מרגרט הבינה. הן התחבקו. גם זה דבר שלא ראיתי קודם. זה היה מפחיד. גם עכשיו זה עדיין מפחיד. למה הן התכוונו? אני כל כך פוחדת שזה לא יגמר. פוחדת שאני עצמי לא אחזור הביתה. ובעיקר פוחדת שאישאר לתמיד אצל הגברת אווה ואעבוד בפרך. איזה מן חיים יהיו לי? עד מתי? כאן אתבגר? כאן אקבר?

לפני כמה חודשים, קיבלתי בובה. מתנת יום הולדת שאמא שלחה לי. איזו התרגשות. בובה, אמיתית. שאמא שלי, שלחה במבצע מסובך. אליי! אות חיים מהעולם שפעם היה. יש לי אמא. ואבא. הם זוכרים אותי. זוכרים שאני חוגגת יום הולדת שמונה. יבואו לקחת אותי הביתה! המחשבות האלה עשו לי הרגשה טובה. לזמן קצר מאד. השליחה מהמחתרת עוד היתה פה כשהגברת אווה שאלה אותי בקול המעצבן שלה – שאלה, אבל לא באמת ציפתה ממני לתשובה – "נכון שאת רוצה לתת את הבובה הנחמדה הזאת לג'וזפין?" שתי הבנות של הגברת אווה גרות כאן. נסיכות של ממש. בהן אסור לגעת, אסור לדבר עליהן וכל דבר שהן רוצות – מגיע להן. ג'וזפין היא הנסיכה הקטנה. "לא נכון!!" צרחתי. אבל בלי קול. "לא נכון, אני לא רוצה! זאת בובה שלי! ואני שונאת את ג'וזפין! אני קיבלתי אותה מאמא שלי! אמא שלי חיה. היא תבוא לקחת אותי. את אמא של ג'וזפין. את צריכה לקנות לה בובות. לא לגנוב את שלי". הרגשתי ממש דפיקות חזקות בחזה. ויכולתי לשמוע את הצעקות בתוך הלב. אבל רק אני שמעתי. הגברת אווה והשליחה שמעו מילה אחת שאני לא אמרתי: ״נכון״. הצעקות שלי וכל המילים והכעס והעלבון התערבבו ונהיו לגוש שנתקע לי בגרון ולא יצא החוצה. הרגשתי ממש את הגוש הזה חונק אותי וחוסם את המילים. בקושי הצלחתי לנשום. באותו לילה ממש פחדתי להרטיב. לא נרדמתי.

"כתובת" זה מקום מסתור. "יש לך כתובת?" אנחנו שואלים כשפוגשים ילדי מסתור, כמונו. ומבינים את הכוונה. אנחנו אחים לצרה בלי להכיר. קל מאד לאבד כתובת. יש הלשנות והמארחים שלנו מפחדים. בצדק. צריך הרבה אומץ כדי להסתיר אותנו ומי שנתפס משלם ביוקר. אם יש לו מזל, משלם רק כסף. הכתובת הקודמת שלי, לפני ה"כלא" של הגברת אווה, היתה בחווה בכפר הורן. בית שסביבו שטח מרעה גדול. המשפחה שאצלה גרתי היתה טובה ונדיבה. הם שמחו שבאתי אליהם. אולי בגלל שלא היו להם בנות, רק בנים. נתנו לי סוס פוני. ״זה שלך את תוכלי לרכב עליו״ אמרה לי סוזן, אם המשפחה. האוכל היה טוב. לא בטוח שהיה כשר. לא שאלתי. וסוף סוף הלכתי לבית ספר. הייתי תלמידה טובה וחרוצה. כשידעתי לענות על שאלות, קיבלתי פרסים. הפרסים היו תמונות של ישו. ידעתי הרבה ובאוסף שצברתי היה לי את כל סיפור בריאת הנצרות בתמונות. נכנסתי לעניין הנצרות מתוך אמונה. בקלות שכנעתי את עצמי שזו דרך החיים הנכונה. זו דרך חיים! דרך שהיא ההפך ממוות. לא הייתי צריכה לעשות הצגה. זו הייתי אני.

החברים שלי שם קראו לי היהודייה הבזויה. הם אמרו לי שהיהודים הרגו את ישו ואני הרגשתי אחראית לפשע הזה. אבל ידעתי, שכשאתקבל לנצרות כבר לא אהיה אחראית על מה שהיהודים עשו. הם אמרו שליהודים יש אף עקום ואני לא הבנתי מה עקום באף שלי. שוב ושוב בדקתי. ושוב ושוב הצביע עלי מן המראה אף ישר לגמרי. הצביע בחוצפה, בעזות מצח, אולי בחרון אף… "הלו, אף" אמרתי לחצוף הזה, "אתה אמור להיות עקום! עוד לא הטבילו אותנו". לאט לאט, התקדמתי. זכרתי את הסיפור מהתורה על משה רבנו שעלה להר סיני לקבל את לוחות הברית. דמיינתי איך הוא הרגיש תוך כדי עלייה להר. דרך קשה, הראש מלא מחשבות. הוא יודע לאן הוא הולך ואיזה שינוי גדול מצפה לו בפסגת ההר. ככה גם אני הרגשתי. גם אני טיפסתי. על הר סיני פרטי. הר בלתי נראה. גם אני ציפיתי לחוויה אדירה בסוף הטיפוס. לחיים טובים ובטוחים. כעבור כמה חודשים של הצלחות בלימודים היה לי אוסף גדול של תמונות. הוחלט שאני מוכנה להיטבל ולהפוך לנוצרייה. תפרו לי שמלה ונקבע תאריך לטקס. הנה אני מגיעה לפסגה. היהודייה הבזויה עומדת להתקבל לנצרות.

תכנית ההטבלה נודעה לפעילי המחתרת. הם סיפרו לאבא. "אנה" אמרה לי סוזן, "את נוסעת היום לבקר את ההורים". חדשות נפלאות! ארזתי את הבגדים שלי במזוודה אחת ואת כל התמונות במזוודה אחרת. כמה שההורים ישמחו. נסענו בלילה. אורות הפנסים של המכונית חשפו שדות בצידי הדרך. האירו ולא העירו פרות שנחו באחו. המחשבות הציפו אותי. חשבתי על ההטבלה. על גאוות ההורים שתמיד עודדו אותי ללמוד. על התמונות במזוודה שכל אחת מהן היא תעודת הצלחה. כשהתקרבנו האזור נראה לי מוכר. העיירות בהולנד כולן דומות. "הגענו" אמרה האשה והוליכה אותי פנימה. זה לא היה הבית שלנו. את הבית שלנו זכרתי היטב. אולי זו ה"כתובת" של הורי? חיכיתי כמה דקות שנראו לי ארוכות. האשה אמרה שלא בטוח שאזהה את אבא. "הוא השתנה". אבא שלי השתנה? מה יכול להשתנות בו? לא ייתכן שלא אזהה אותו. ובכל אופן, הבטחתי לעצמי, לא אביך אותו. לאדם שייכנס אגיד "שלום אבא". ליתר ביטחון. ואז נפתחה הדלת ונכנס אדם שבאמת לא הכרתי. לאבא שלי יש זקן והאיש שנכנס היה מגולח. לא ידעתי מי זה, ובכל זאת אמרתי בביטחון מלא "שלום אבא". וזה אכן היה אבא. בלי זקן. הוא נראה אחר לגמרי. אמא נכנסה מיד אחריו ואותה זיהיתי בקלות. הייתה פגישה מאוד נרגשת, סיפרתי בהתלהבות על המנזר, על הכנסייה, על ההתקדמות וההשתלבות הטובה שלי ועל הטקס שיהיה לי בקרוב. הראיתי להם את התמונות וסיפרתי בגאווה איך קיבלתי אותן ומה הן מספרות. מאוחר יותר אמא עלתה איתי לעליית הגג והשכיבה אותי לישון. אמא קראה איתי קריאת שמע על המיטה. כיסיתי עם היד את העיניים וקראתי איתה. למרות שחלפו שנתיים זכרתי הכל. אחרי שאמא הלכה ירדתי מהמיטה על הברכיים. הצטלבתי ואמרתי את התפילות שלי והלכתי לישון. בלילה חלמתי שאני עומדת בתא הווידוי מול הכומר. אבא שלי עומד מאחורי. הוא מחבק את שתי הכתפיים שלי ואני אומרת לכומר: זהו, אני כבר לא יהודייה בזויה. והכומר אומר לי ברוכה תהיי. ברוכה הבאה בתי. ואבא שלי, האמיתי, שעומד מאחוריי מנשק אותי על הראש.

ילדים יהודים מסתתרים במנזר

למחרת בבוקר באו אנשים אחרים ולקחו אותי. והיתה רק מזוודה אחת. עם הבגדים. המזוודה של התמונות לא היתה. לא הבנתי מה קרה לה וכרגיל, לא שאלתי. הצטערתי עליה מאד. עבדתי קשה כדי להרוויח את התמונות האלה. האמנתי שבזכותן יפסיקו לכנות אותי "היהודייה הבזויה". נזכרתי בחלום ודמעה צצה לי בקצה העין. סילקתי אותה עם השרוול. כל כך רציתי כבר לתלות את התמונות בחדר שלי, אחרי ההטבלה. כשכבר יהיה מותר לי. האנשים אמרו לי שאני לא חוזרת לחווה אלא עוברת לכתובת אחרת. "הרגשתי איך כל העולם מתמוטט עלי. הפוני, הלימודים, החברים, האף, התמונות, ההטבלה. אחרי הטיפוס על הר סיני הפרטי שלי, כל זה לא יקרה? עכשיו אני תוהה אם ההורים ידעו לאן אני אגיע. אם הם ידעו שאעבוד כל כך קשה אצל הגברת אווה. שבמקום סוס פוני ובית ספר וחברים אני אקבל מגב וסמרטוט. וערימות ערימות של פיג'מות וסדינים רטובים. אם הם יודעים מה העונש של מי שקם רטוב בבוקר. שהגברת אווה מכריחה להישאר עם הבגדים הרטובים כל היום. זה לא נעים, זה לא מריח טוב וזה בעיקר משפיל. וכל מי שכאן כבר סבל כל כך הרבה השפלות. האם הם יודעים שאחרי שהגברת אווה משחררת מהעונש, אני זו שאכבס את הררי הפיג'מות והסדינים הרטובים? אני מנסה להבין מה גורם לילדים גדולים להרטיב בלילה ומסבירה לעצמי שזו הדרך של הגוף להוציא מתוכו את כל הסערות שבמשך היום גועשות ותועות ומתבלבלות בתוך הנפש ללא מוצא. אני בטוחה שיש דרכים נכונות יותר לטפל בסערות הללו. וגם אם אין, למי שמרטיב לא מגיע עונש. בטוחה, אבל לא מעזה להגיד לגברת אווה.

איך ההורים שלי הסכימו לשלוח אותי לכאן? הם כל כך התלהבו מהתמונות באותו ערב. אולי לא? אולי רק בחלום שלי אבא חיבק אותי והיה כל כך מרוצה? אולי כשהם לקחו ממני את החיים הטובים והנוחים כנוצרייה בכפר הורן הם לא ידעו שהמחיר של שמירה על חיים כיהודייה עלול להיות החיים עצמם? ועדיין, הם עשו את הבחירה הזאת. במקומי. בשבילי. לטובתי? מאז ועד היום, לא היתה להם שום אפשרות לבוא לקחת אותי מפה?

הגעתי לכאן לפני שנה וחצי. זו הכתובת שלי. הבית של הגברת אווה בעיר Breda שבדרום הולנד. כשהגענו ירד גשם קל ונכנסתי מהר. קיוויתי שהכתובת החדשה תהיה באמת מחסה. גם מפני הגשם. הגברת אווה נראית מבוגרת. אולי בת ארבעים. אין בעל בבית. אולי היא לא נשואה? אולי הוא בצבא? יש לה שתי בנות. אחת מהן היא ג'וזפין, שכבר סיפרתי עליה. ילדה מפונקת שלא עושה כלום. רק מעצבנת.

הגברת אווה נותנת כאן מחסה ל-17 ילדים. זה מפעל קטן שהגברת אווה הקימה לעצמה. היא דואגת להם. לנו. רוב הילדים נולדו לנשים שבילו עם קצינים מהצבא הגרמני. הקצינים והנשים שהפכו בטעות לאימהות לא התכוונו ללדת, ובטח שלא לגדל את הילדים, והצבא לקח אחריות על התקריות הללו. ואנחנו, שהחטא שלנו הוא שנולדנו יהודים. הגברת אווה מסתכנת כשהיא מחזיקה גם אותנו, אבל זה משתלם לה. היא משקרת לגרמנים ומקבלת עוד קצבאות עבור כל ילד. הקצבות מזון וקצת עזרה מהעירייה. רק בשביל זה היא מחזיקה אותנו. חינוך? ערכים? תקווה? על זה הצבא הגרמני לא משלם. ולגברת אווה לא כדאי לספק את זה. מה הכוחות של ילדה, עוד לא בת עשר? איך עבודת הפרך הזאת משפיעה עליה? אין מי שישאל וממילא – התשובות לא מעניינות איש. יום רודף יום. התרגלתי לא לפתח תקוות. אחרי שחוויתי את העלייה, אחרי שכמעט הגעתי לראש ההר, אחרי שנפלתי במורד וכל מאמצי הטיפוס נמחו בן רגע, אני מאד פוחדת מעוד אכזבות. אז הנה אני, שוב מטפסת. הפעם לא יודעת לאן. אין סוס פוני. אין הטבלה באופק. לא רואה פסגות. המעלה יותר תלול. קשה לטפס וכבר אין לי כח. אני פוחדת שזה לא ייגמר אף פעם.

ועכשיו, אני יפה וחגיגית. לבושה בשמלה לבנה, לרגלי נעליים שחורות ומבריקות, ממש כמו נעלי הַכַּלָּה עִם הַלַּכָּה היפות שלי. אנחנו עומדות מול הדלת מבפנים ומצפות לאורח חשוב שהסוס והעגלה שלו כבר בחוץ. הגברת אווה פותחת את הדלת ואני לא מאמינה למראה עיני. מעבר לדלת יש פסגה! הטיפוס נגמר. האורח הוא אבא שלי! אני רוצה לצרוח מרוב שמחה 'אבא שלי בא'! אבל הלחיצה של הגברת אווה על היד מקפיאה את הצרחה במעלה החזה. זה אבא שלי. זה אבא שלי! אין לי ספק. הפעם אני לגמרי בטוחה. יש לו זקן, וזה אבא שלי. כמה זמן לא ראיתי אותו. כשהוא עומד מולי, במרחק נגיעה, אני מרגישה את הגעגוע בכל הגוף. הטיפוס הסתיים. כמה התגעגעתי אליו. כמה אני צריכה אותו עכשיו והנה הוא כאן. רציתי וקיוויתי וציפיתי. חלמתי בלילות ובימים על הרגע הזה, שאבא שלי יבוא. ויקח אותי מכאן. קשה לתאר כמה אני רוצה כבר הביתה. אל אמא. אל האחים והאחות שלי. יש לי כל כך הרבה לספר להם. אני סקרנית לשמוע מה עבר עליהם. סוף כל סוף!! אבא! אני רוצה לצעוק אבל מתאפקת. הגברת אווה ממש על ידי. היא הזהירה אותי שאתנהג יפה, ובאיפוק. וזה מה שאעשה. ועכשיו אני מבינה למה. אבא שלי בא לקחת אותי ואני לא מתכוונת לקלקל את הרגע המופלא הזה ולהתגלגל מהפסגה. אני נוסעת הביתה.

הגברת אווה מחזיקה עם היד שלה את הברז של המילים שאני רוצה להגיד. היא קצת משחררת ומה שיוצא לי בקול חלש מהפה, דרך חיוך מבויש, זה: "שלום אבא מה שלומך? ומה שלום אמא?" "אנחנו בסדר גמור אנה שלי. ומה שלומך?" "מצוין!" אני עונה בשקט כמו שהגברת אווה ציוותה. "באת לקחת אותי?" אני כמעט שואלת, אבל מרגישה את הלחץ על כף היד ואת ברז המילים נסגר. "איך החיים שלך כאן?" אבא שואל. "אני…" לא מספיקה לענות. "היא ילדה נהדרת!" עונה הגברת אווה במקומי. "היא תלמידה טובה. כולם אוהבים אותה. היא עוזרת לכולם ולי במיוחד. אוכלת היטב, ישנה טוב. לא חסר לה שום דבר". "מה??? למה היא אומרת את זה???" "אבא, אתה תיקח אותי מכאן, נכון?" אני "אומרת" בנחישות רבה, אבל בלי קול, והיד כואבת לי מהלחיצה.

"יופי! אני מאד שמח לשמוע ולראות שטוב לך ושהסתדרת יפה. את רוצה לחזור איתי הביתה? או שאת מעדיפה להישאר אצל הגברת אווה? אם היא תסכים כמובן".

"הביתה! אבא! אני רוצה הביתה! אל אמא! אל האחים שלי! תגיד לי שגם הם כבר בבית! אבא! תספר לי קצת על המשפחה שלנו, על הילוורסום, על המזוודה שלי עם התמונות. אבא!!!" אני בוכה וצורחת מבפנים. וחיוך לא אמיתי על פני משדר את ההפך הגמור כלפי חוץ. כף היד שלי כבר אדומה אבל אני קבורה בתוך היד של הגברת אווה.

"אם אני אסכים?" עונה הגברת אווה במקומי. "אני אשמח! לך יש בטח עוד דרך ארוכה והרבה משימות, עכשיו שהמלחמה נגמרה. אין לך מה לדאוג. היא בסדר גמור וטוב לה פה מאד. היא ילדה חברותית וכולנו אוהבים אותה".אני עדיין מרגישה את הדקירות הקלות של זיפי השפם של אבא על המצח. הנשיקה שקיבלתי ממנו עדיין צורבת. העגלה מתרחקת לאט. קול הפרסות של הסוס נבלע בצעקות של הגברת