המפגש עם החיילים המשחררים

חייל יהודי אמריקאי מדליק נרות חנוכה במחנה עקורים.

הרב הרשל שכטר במפגש ראשון עם לולק לאו

אני זוכר את החיילים האמריקנים, אני זוכר את פניהם הנחרדות כשנכנסו למחנה וראו במו עיניהם את התופת, את פניהם של המוזלמנים בבגדי הפסים, את הגופות ואת נחלי הדם של אלו שנקטלו מהיריות שירו הגרמנים בשארית תחמושתם על כל מי שעבר מול עיניהם. ראיתי אותם קופאים על מקומם. ההלם היכה בהם ושיתקם.

גם אני קפאתי על מקומי. הייתי אחוז אימה מהצבא החדש שבא בשערי המחנה. לא ידעתי הלנו הוא או לצרינו. התחבאתי מאחורי ערמת הגופות.

הרב הרשל שכטר, רבה הצבאי של הדיוויזיה ולימים נשיא ועידת הנשיאים של יהודי ארצות הברית, סיפר לא אחת על המפגש בינינו.

הוא ירד מאחד הג'יפים במדי חייל, ועמד מול ערמת גופות. פתאום היה נדמה לו שהוא רואה זוג עיניים פקוחות וחיות. בהלה אחזה אותו. אולי אפילו שלף אקדח כדי להגן על עצמו. בזהירות, כשהוא מהלך לאט לאט, החל להקיף את ערמת הגופות. ואז, וזאת אני זוכר בבהירות, הוא נתקל בי – ילד בן שמונה מתבוננן בו מאחורי גבעת הגופות, בעיניים קרועות לרווחה. התדהמה ניכרה על פניו בתוך שדה הקטל, פתאום ילד! אני הייתי מאובן מפחד. ואילו הוא – היה ברור לו שילד במקום הזה, משמעו ילד יהודי.

הרב החזיר את האקדח למקומו, תפס אותי בשתי ידיו, חיבק אותי חיבוק אבהי והרים אותי על הידיים. אז שאל ביידיש במבטא אמריקני כבד: "וי אלט ביסט דו מיין קינד?" (בן כמה אתה ילד?) ראיתי שמעיניו זלגו דמעות. למרות זאת הייתי אחוז בעתה, ותשובתי הייתה זהירה, "מה זה משנה? בכל מקרה אני יותר זקן ממך". הוא חייך אליי מבעד לדמעותיו, ושאל: "למה אתה חושב שאתה יותר מבוגר ממני?" בלי להסס עניתי: "כי אתה בוכה ואני כבר מזמן לא צחקתי ואפילו לבכות אני כבר לא בוכה, אז מי מבין שנינו מבוגר יותר?".

לאחר הדברים הנוקבים האלו הוא הציג את עצמו בפניי. אז התפתחה בינינו שיחה נינוחה ובוטחת יותר. הרב הרשל שכטר שאל מי אני, ואני השבתי: לולק מפיוטרקוב.

- "מי המשפחה שלך?" הוסיף והתעניין

- "אבא שלי היה הרב של פיוטרקוב"

- "ואתה כאן לבד, בלי אבא?"

- "בלי אבא, בלי אמא, אבל יש לי אח, הוא התמוטט ושוכב חולה כאן במחנה". הרב שכטר קנה את אמוני כאשר סיפר לי ששמע על אבא. שמחה מילאה את ליבי.

אז לקח אותי הרב האמריקאי בידיו ויחד הלכנו לבשר בצריפים את בשורת השחרור. לחלק מהצריפים נכנסתי יחד איתו. אני זוכר ששכבו שם אנשים בעיניים כהות, שלא היה להם די כוח כדי להקים את עצמם מהדרגשים, לרוץ לשער המחנה ולצעוק "הוריי" עם כולם. "יהודים אתם משוחררים!" צעק הרב האמריקני ביידיש. האנשים חננו אותו במבט תמה, ששאל בלי קול "מי זה המשיגינער שעומד כאן במדים וצועק ביידיש?".

היה זה אכן מחזה מוזר. אודים מוצלים מוטלים על דרגשי העץ, ומולם עומד הרב הרשל שכטר, זקוף ונחרץ, מבשר הגאולה.

(אל תשלח ידך אל הנער – הרב ישראל מאיר לאו)

חגיגת הכנסת ספר תורה במחנה העקורים לינץ, אוסטריה. חייל אמריקאי יהודי אוחז את ספר התורה.

הרב ליפשיץ מלווה בחיילים מהבריגדה היהודית אחד מהם נושא ספר תורה

אסירי מחנה הריכוז מטהאוזן מקבלים בצהלות שמחה את החיילים המשחררים

ביקורו של הגנרל אייזנהאור במחנה העקורים פלדפינג

הגנרל אייזנהאור בפתח בית כנסת במחנה העקורים

הרב אליעזר סילבר חבר נשיאות ועד ההצלה בארצות הברית במדי קצין אמריקאי

ר' אלימלך טרעס (במרכז) והרב משה שרר בפגישה עם הרב אהרן פייפרמן, קצין בצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה, למען שארית הפליטה- 135710

תפילת חג השבועות, הראשון לאחר השחרור, במחנה בוכנוולד

מסיבת חנוכה לילדים במחנה העקורים בעיר פיורדא, גרמניה. המתנות נתרמו על ידי משפחותיהם של החיילים האמריקאים ששהו אז במחנה הצבאי בעיר נורמברג.

ילד יהודי במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה, לאחר השיחרור. לידו חייל אמריקאי ממשחררי המחנה. - 153165

יהודים משארית הפליטה בחברת רבנים ואנשי וועד ההצלה בלבוש הצבא האמריקאי, במחנה העקורים פוקינג, גרמניה

שחרור בפרשת בהר

שאלנו את האמריקנים אם נמצא ביניהם איזה יהודי. קצין אחד הצביע לכיוון מסוים. רצתי לאותו כיוון שהצביעו עליו. כשפגשתי את החייל, השאלה הראשונה שהייתה לי אליו, האם הוא יהודי. הוא דיבר קצת יידיש, אולם במקום לענות לי, הוציא מכיסו סידור. לא ידעתי מה לעשות ברגע כזה ואיך להביע את שמחתי ואושרי. הלא הוא היהודי הראשון שפגשתי אשר בא מעבר לגדרות התיל. נפלתי לזרועותיו ונשקתיו בכל ליבי, כי כעת הרגשתי שאני שוב בן חורין, שהנני שוב אדם ולא מספר, שהנני יהודי שמותר גם לו לנשום. אין מילים בפי לתאר את האושר הגדול הזה... שלמה (סטנלי) לייפר, כך שמו של החייל שלנו, הכין לנו חדר ובו שתי מיטות מוצעות, לעצמו הציע משכב על הרצפה. בשבילנו זה היה מאורע גדול. אחרי תקופה של למעלה משנתיים ימים, נכנסנו לדירה אנושית והועמדו לרשותנו מיטות עם מזרונים וסדינים, כרים וכסתות. ישלם נא ה' לשלמה לייפר על כל הטוב והחסד אשר גמל איתנו מרוב אהבה.

היה מוצאי שבת. באין יין כשר ביקשתי משלמה כוס חלב כדי להבדיל עליה. הייתה זאת הבדלה רבה. לא רק הבדלה מקודש לחול ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, אלא גם הבדלה בין עבדות לחרות, בין שעבוד לגאולה.

בשבת הזאת, פרשת בהר סיני, כ"ב באייר תש"ה (5 במאי 1945) הפכנו בחסדי ה' יתברך לבני חורין.

(בגיא צלמוות – הרב סיני אדלר)

רב צבאי אמריקאי עם ילדים במחנה העקורים באדגסטיין, אוסטריה

חייל במדים חובק ילד קטן משארית הפליטה במחנה העקורים

חייל יהודי אמריקאי נותן מצות לילד במחנה עקורים בגרמניה -

קפטן שמואל קס עורך את התפילה הראשונה בשטח גרמני על ידי יהודים מהצבא הקנדי. אוחז בידו ספר תורה.

טוראי הרשל רייט מצבא ארצות הברית מחלק תפוזים לניצולים המשוחררים

קצין אמריקאי מבקר במחנה העקורים פלדפינג, גרמניה, מוקף ביהודים חרדים משארית הפליטה

אנשי שארית הפליטה במחנה העקורים פלדפינג אוחזים בידיהם חבילות מזון ותשמישי קדושה שקיבלו מקצין הצבא האמריקאי ר' מאיר בירנבוים

חיילים יהודיים בצבא ארצות הברית ממשחררי המחנות עם הרב הצבאי

הרב מאיר בירנבוים

שימש כקצין בצבא בתקופת מלחמת העולם השנייה, לחם בנאצים והיה בין משחררי היהודים מהעול הנאצי, בעיקר במחנה בוכנוולד.

כשפרצה המלחמה היה הרב בירנבוים בחור כבן עשרים, תושב ברוקלין. הוא קיבל לביתו צו גיוס לצבא ארה"ב, ועל אף חששותיו ורצונו המובן שלא להתגייס, גויס לבסוף לשורות הצבא ונשלח לשדות המערכה.

ערב גיוסו שוחח עם הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שאליו היה מקורב. "בכל יום ויום אמור עשרים פעמים לפחות את פרק צא בתהלים – 'יושב בסתר עליון', ובעזרת ה' תשוב הביתה בריא ושלם", עודדו הרב הוטנר. על אף כל זאת הכין בירנבוים צוואה שבה הורה שאם, חלילה, לא ישוב מהמלחמה – יש להעביר את כספו לישיבתו של הגר"י.

בצבא נאלץ בירנבוים להתמודד עם קשיים רבים, שנבעו בגין היותו שומר תורה ומצוות בסביבה לא-יהודית. אולם מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגבוה הטמון בו, והתעקשו לשלוח אותו לקורס קצינים מזורז בבית הספר לקצונה. לאחר מכן פיקד על כמה יחידות והשתתף בחמש מערכות, שאחת מהן הייתה הפלישה הידועה של כוחות הברית בנורמנדיה.

לקראת סוף המלחמה הגיעה יחידתו לגרמניה והוא היה אחד החיילים הראשונים שנכנסו לשרשרת המחנות שנשאו את השם הכללי "בוכנוולד". שם נכונו לו סדרת חוויות מסעירות ומצמררות, מקצתן מתועדות בתמונות שצילם בעצמו ושפרסמן בספר קורות חייו "לוטננט בירנבוים".

זמן-מה אחר כניסתו למחנה היה נתון לרישומה הקשה של הזוועה שהתגלתה לנגד עיניו, ושממדיה המפלצתיים התחוורו לו רק אז. באחת הפעמים, כשישב באוהלו והכין דו"ח צבאי, ניגש אליו אחד החיילים ומסר לו כי שני צעירים גרמנים מבקשים לשוחח עימו. "קח את הגרמנים ליער ודאג שיהיו בעולם שני אנטישמים פחות!", הגיב בירנבוים בזעם, בלא להניד עפעף.

כעבור דקה חזר אליו החייל. "השניים שואלים אם ידוע לך שהם יהודים", אמר. זעזוע אחז בו למשמע דברי החייל. בשיקול חפוז ובאמירה נמהרת אחת כמעט הביא לידי חיסולם של שניים מאחיו היהודים!

הוא קם ממקומו ויצא בסערה מהאוהל, לפגוש את שני הצעירים. "דיברתם איתי גרמנית!", התגונן החייל שחשבם תחילה לגרמנים. "באיזו שפה רצית שנדבר איתך, שמא ביידיש?! הרי אינך יהודי, אז דיברנו אתך בגרמנית!", ענו השניים.

מאיר שלח את החייל לדרכו והחל לשוחח עם השניים. אלה היו שני נערים חסידיים, יוסל ולייבל בורנשטיין. הם חיפשו יהודי בין החיילים, וכשנודע להם כי אחד המפקדים יהודי, רצו לפגוש אותו.

מאיר פרץ בבכי נרגש וביקש את סליחתם על כי אך לפני דקה ביקש לחסלם. משאלה אחת הייתה בפיהם: להניח תפילין. הוא הציע להם את התפילין שלו, אך הם לא ידעו כיצד להניחן. כשפרצה המלחמה הם היו מתחת לגיל בר-מצווה, ומאז לא ראו תפילין. בהתרגשות עצומה סייע להם להניח תפילין. לאחר מכן נתן להם לסעוד את ליבם בעוגיות ובסרדינים.

הרב אליעזר סילבר, מראשי ועד ההצלה בארצות הברית, מבקר במחנה העקורים בעיר זלצבורג, אוסטריה, כשהוא לבוש במדי קצין אמריקאי

בחורים לומדים גמרא במחנה העקורים פופנדורף, גרמניה. חייל יהודי אמריקאי מצטרף

חיילים יהודיים קוראים בתורה בית כנסת של הצבא האמריקאי