ליז'ענסק – עיירה בדרום מזרח פולין. בתקופת הממשל הפולני השתייכה ליז'ענסק למחוז לנצוט.
רבי אלימלך מליז'ענסק – "הנועם אלימלך"
נולד בשנת תע"ז (1717), נפטר בשנת תקמ"ו (1786).
לפי הסדר הכרונולוגי רבי אלימלך משתייך לדור השלישי של החסידות, בהיותו תלמידו של המגיד ממזריטש – תלמיד הבעש"ט. אולם בנוסף, בראייה היסטורית, רבי אלימלך נחשב למי שהביא לראשונה את תנועת החסידות לפולין והפיץ אותה שם, ורבים מתלמידיו היו למנהיגים ופתחו חצרות חסידיות משל עצמם. מסיבה זו כונה רבי אלימלך בפי רבים מגדולי הצדיקים "הרבי של הרבי'ס", או בכינויו המפורסם ביותר בעולם החסידות: "הרבי ר' אלימלך". ואומנם, כל גדולי החסידות בפולין ובגליציה בדור שלאחריו יצאו מבית מדרשו, ביניהם: "החוזה" מלובלין, "המגיד" מקוז'ניץ, ר' מנחם מנדל מרימנוב ו"האוהב ישראל" מאפטא.
רבי אלימלך ואחיו רבי זושא מאניפולי ערכו יחד "גלות" במשך שתים עשרה שנים. סיפורים רבים נפוצו על קורותיהם בשנות הגלות, שבמהלכן הסתירו את עצמם ונדדו בערי פולין במסווה של כפריים המוניים.
בשנת תקל"ג, עם פטירת המגיד ממזריטש, הוכתר רבי אלימלך כיורשו העיקרי וממלא מקומו, והתיישב בגליציה. הוא קבע את מושבו בליז'ענסק, וזו הפכה במהרה למרכז רוחני שאליו נהרו אלפים ורבבות.
רבי אלימלך נפטר ביום כ"א באדר תקמ"ו (ויש אומרים תקמ"ז), ונקבר במקום שבחר לעצמו בחייו. קברו מקודש ונערץ בישראל ומשך אליו המונים בכל הדורות, מאז פטירתו ועד היום. חסידים מספרים על רבי מנחם מנדל מרימנוב, מגדולי תלמידיו של ר' אלימלך, שאמר כי הביקור בציונו של ר' אלימלך הוא סגולה להתעוררות בתשובה.
כאשר שאלו את האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק, בעל "תפארת שלמה", שנהג לנסוע לליז'ענסק ביום ההילולא מדי שנה בשנה, מה הטעם לכך שהוא מקפיד לבוא ולהתפלל אצל קברו של רבי אלימלך דווקא, השיב ואמר: "זה המבין את הטעם שעושים הילולא על קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי דווקא ולא על קברי תנאים אחרים, יבין גם מה טעם הולך אני לקברו של ר' אלימלך דווקא ולא לקברותיהם של צדיקים אחרים". עוד אמר ה"תפארת שלמה": "צדיקים שנפטרו, אין להם כל שייכות עם העולם הזה, אבל רבי אלימלך עומד עד היום מוכתר בטלית ובתפילין ושומע כל בקשה".
אוהל קברו של רבי אלימלך הפך למוקד עולמי של עלייה לרגל, תפילה והתעלות בכל השנה, ובפרט ביום ההילולא – יום השנה להסתלקותו. רבים חשים כי במקום זה נוצרת התעוררות מיוחדת לתפילה, ומסורת מדור לדור מוסרת בשמו הבטחה שכל מי שיפקוד את קברו לא ימות מבלי שיזכה לעשות תשובה. רבים מאוד זכו לראות ישועה בענייניהם, לאחר ששפכו את ליבם באוהלו של רבי אלימלך.
ספרו – ה"נועם אלימלך"
חיבורו "נועם אלימלך" היה מראשוני ספרי החסידות שנדפסו, ובו דברי התורה על סדר הפרשיות אשר נאמרו מפי רבי אלימלך בשבתות השנה ונכתבו בידי בנו רבי אלעזר, והם משקפים את עיקרי דרכו ושיטתו. לאחר שהראם לאביו קיבל את ברכתו, אך נמנע מהדפסת הספר, על פי הוראתו, עד לאחר פטירתו. הספר תפס מייד את מקומו והתקבל כאחד מספרי היסוד של תנועת החסידות. בהסכמות שהעניקו לספר גדולי הרבנים בדורו הם מהללים ומשבחים את המחבר ואת הספר בהערצה בלתי רגילה. בפי חסידים בדורות קודמים זכה הספר לכינוי "ספרם של צדיקים", זאת משום שלעיתים תכופות מתייחס רבי אלימלך בספרו זה לדרכי הצדיקים ולתפילותיהם, ואף מתווה דרך כיצד עליהם לפעול ישועות ולעורר רחמים. רבים נוהגים להניחו כסגולה ושמירה בחדר היולדת, וכן למראשות החולים, כדי שיחלימו במהרה.
רבי אלימלך חיבר תפילה מיוחדת שנועדה כהכנה לתפילת שחרית, והיא התפרסמה בשם "תפילה קודם התפילה", או "תפילת רבי אלימלך". להלן קטע קצר, מפורסם ביותר, מתוך התפילה:
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה, וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ".
ליז'ענסק בתקופת השואה
באלול תרצ"ט – ספטמבר 1939 נכבשה ליז'ענסק בידי הגרמנים. כבר בכניסתם החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה, העלו באש את בית הכנסת והחרימו את הרכוש היהודי. תחילה עודדו הגרמנים את היהודים לצאת מהעיירה ולעבור את נהר הסאן, שנקבע כגבול וחצץ בין שטחי הכיבוש הגרמני לשטחי הכיבוש הרוסי. אך אלו שלא עזבו את ליז'ענסק הוכנסו לגטו, שאליו הובאו גם יהודים נוספים מכפרי הסביבה. מאוחר יותר הוציאו הגרמנים מהגטו קבוצות של יהודים אל בית הקברות היהודי, או ליער הסמוך, שבו נחפרו בורות, וירו בהם למוות.
גטו ליז'ענסק חוסל באלול תש"ב – ספטמבר 1942, ויושביו נשלחו ברובם למחנה ההשמדה בלז'ץ.
אחרי השואה העידו ר' יוסף פויגל ור' ישראל זלנר, יוצאי ליז'ענסק, כי הנאצים, לאחר שכבשו את העיירה, פקדו על יהודי המקום לחפור בקברו של הצדיק, משום שהפולנים שכנעו אותם כי בתוך אדמת הקבר טמנו היהודים את כספם וזהבם. תחת איום בעונש מוות נאלצו היהודים לחפור בקבר, ואז נגלתה לעיני כל הנוכחים דמות קודשו של הצדיק, שוכב שלם בתכריכיו, ומראהו כמלאך אלוקים, כאדם חי הנם את שנתו. חרדה גדולה נפלה על הרשעים, וכאשר נוכחו כי אכן לא נמצא במקום שום כסף או זהב ציוו לסתום מיד את הקבר ולכסותו כפי שהיה. הם עזבו את המקום ללא שנגעו לרעה ביהודים שנאספו שם על פי פקודתם. שני המְסַפרים הנזכרים נכחו במקום בשעת מעשה, וזכו להיות עדים למחזה הנדיר.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
