נס ההצלה של משפחתנו בבוקרשט
הינה עובדה נוספת על אבי הקדוש, הרה"צ רבי שמואל דייטש, האדמו"ר מקרעטשניף בוקרשט. לחלקה הראשון הייתי עדה, ואת חלקה השני שמעתי מפי עד ראייה.
זה היה בתקופת ינואר 1941. מתוקף היות אבי רב נערץ, גרנו בבית גדול ברובע היהודי בבוקרשט.
בכניסה לבית היה בית כנסת שבו התפלל אבי את תפילותיו המרטיטות עם חסידיו.
ביום בהיר אחד, עת ישבתי להכין את שיעורי הבית, נפרץ לפתע פתח בית הכנסת בחבטה עזה. בין עשרה לחמישה עשר ליגיונרים רומנים נאציים נכנסו בפראות פנימה – אלות עץ בידיהם, עיניהם יורקות גיצי שנאה, ולוהטים כאש בוערת למראה יהודים כמונו.
אבי יחד עם עשרה מחסידיו שקועים היו בתפילת ערבית, ולפתע... האלות של חיות האדם החלו מתנופפות לכל עבר, מי בגב, מי בידיים, מי ברגליים ומי ב...פנים, כן בפנים ללא רחם...
קפצתי ממקומי כנשוכת נחש, ומצאתי לעצמי מקום מסתור שממנו אוכל להשקיף על כל המתרחש. תמונות הזוועה אינן משות מדמיוני עד עצם הרגע הזה ותלוונה אותי לעולם! כך ידעתי.
בתושייה של רגע, בכוחות על טבעיים, התעשתתי ויצאתי ממקום מחבואי, רצתי לחדר השינה של אימי, והתחלתי לצרוח ולצעוק לעברה: "אוניוקו, ליגיונרים בבית הכנסת!". תפסתי בחלוקה כמנסה לקבל תמיכה ומרגוע, אך גם היא הייתה אחוזת חרדה לא פחות ממני.
אמא רצה אל בית הכנסת, כל גופה רעד ורטט, היא החלה ממרת בבכי קורע לב.
נעמדנו כולנו – אימי, אחי ואני – במקום תצפית שהסתיר את נוכחותנו וחזינו במצב הנורא שאליו נקלענו, כשבליבנו אימה ופחד.
ראיתי אותם דוחפים את כל הגברים יחד וצורחים "ז'ידים (יהודים) הסתדרו בטור ישר, כולכם באים איתנו היום".
ואז הם פנו לאבא שלי בצרחה מקפיאת דם: "פופה ז'יד (האפיפיור היהודי) אתה הראשון שבא עימנו!"
אמא יצאה ממקום המסתור ורצה לאבא עם מעיל החורף שלו. אבא שלי לקח את המעיל מידיה, התלבש וקשר את הגארטל שלו, ולפתע צעק בקול רם:
"יידן (יהודים) תחזיקו חזק באבנט שלי, ואני מבטיח שמי שיחזיק בו יחזור בחיים". כולם הצטופפו סביבו, הליגיונרים ממשיכים להכות בהם באכזריות וללא רחם, כאשר הם שוברים ורומסים את כל הנקרה בדרכם.
הם יצאו לעבר המשאית שהמתינה ליד הבית, כל היהודים שהיו בבית הכנסת ביחד עם אבי נדחפו פנימה לתוך המשאית יחד עם יהודים רבים מכל האזור, המשאית פתחה בדהרה ונעלמה.
בבית ובבית הכנסת המשיכה להתרחש מהומה. שלושה מהליגיונרים המשיכו לזרוע הרס וחורבן. הם השליכו את כל ספרי הקודש על רצפת בית הכנסת בזלזול, כאשר בדרך הם מוציאים את חמתם ותסכולם בקללות נמרצות.
לפתע שמענו אחד מהם פוקד על חברו: "לך תביא בנזין, היום תהיה פה חגיגה. נשרוף את בית הכנסת הקדוש להם ביחד עם הנשים והילדים".
רעדה וחלחלה אחזה בכולנו, התחלנו לייבב וללחוש את נוסח הווידוי, ידענו שרק ה' מסוגל להציל אותנו היום ממוות בטוח של אחת מארבע מיתות בית דין.
לפתע נפתחה הדלת ומפקדם של הליגיונרים נכנס ואמר:
"באישה הזו אתם לא נוגעים, את ביתה אתם לא שורפים, ואותה אתם לא הורגים, היא יהודייה טובה!". הוא עצר לרגע, ואנחנו עצרנו את נשימתנו. הרגשנו כאילו אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא להצילנו.
ואז הוא המשיך והסביר את הוראתו: בשנה שעברה הייתי חוטב עצים... ומשפחה זו הייתה אחת מהלקוחות הקבועים שלי, ואישה זו הייתה מכבדת אותי כל פעם שהייתי מגיע אליהם בלחם לבן, כרוב ממולא ובשאר מאכלים. תוותרו עליה!!!!". הוא נשתתק באחת.
ואז, כמו בתזמון מדויק, נפתחה הדלת ולא פחות מאשר... אבי עמד שפוף על מפתן הבית, אחריו עמדו עוד תשעה מתוך עשרה מתפללי בית הכנסת.
סירבנו להאמין למראה עינינו, ואף על פניהם של הליגיונרים ניכרה ארשת תדהמה, הם לא הסתירו זאת ומייד שאלו: "איך חזרתם ז'ידים?".
אבא שלי החזיק בידו מכתב חתום ממפקד הליגיונרים, "הירט הידריאני", שבו הוא מאשר את שחרורו יחד עם תשעת היהודים שהתלוו אליו.
הסתכלתי על אבא שלי ולא זיהיתי אותו. זקנו שינה את צבעו משחור לאפור בתוך שעות ספורות בלבד, ונתקצר לחצי מאורכו. הכאב והשמחה שימשו בערבוביה.
שמעתי את אבי מספר לאימי כבר באותו לילה על כל ההתרחשויות, אך לא רציתי להאזין. הפחד והאימה גרמו לסקרנותי להשתתק, בכל זאת בהתחשב בעובדה שהייתי בת שמונה שנים בלבד.
אבל אם חשבנו שבזה זה נגמר, אז טעותנו נתבררה מהר מכדי שנספיק לעכל את קורות הלילה.
כבר למחרת בבוקר שבו תסריטי האימה למחוזותינו!!!
קולות רעש וצעקות חדרו לאוזניי. הצעקות ברומנית התגברו: "שהאפיפיור היהודי יצא החוצה". הכינוי לתואר הרבני היה אפיפיור.
ביתנו היה סמוך לכנסייה, לפתע שמענו פתיחת דלת בקול מחריש אוזניים מכיוון הכנסייה. חשבתי שהינה זה מגיע, הולכים להרוג את האבא שאני כל כך אוהבת ומעריכה, וכולנו יחד איתו נהפוך למאכולת חרב.
אבל לפתע ראיתי כי השער האחורי של הבית, הפונה לכיוון הכנסייה, הוא זה שנפרץ בעוז. הסתתרנו יחד באחד החדרים, והמתנו בחרדה לבאות.
אבי עמד כשרגליו צמודות, הוא היה נראה כמלאך. עיניו היו עצומות, ושפתיו רחשו תפילה מעומק הלב לביטול הגזרות ולהצלתו יחד עם כל בני המשפחה, נדמה היה כאילו לא הבחין בשער שנפתח בחריקה צורמנית.
אולם גם כאן לפתע השתנו היוצרות...
בפתח עמד הכומר הזקן מהכנסייה, הוא נכנס במהירות ובשקט אל ביתנו.
מייד כשראה את אבא סיפר לו את תוכניתו: "כבוד הרב, בואו אתה ובני משפחתך אל הבית שלי. שם לא יוכלו לגעת בכם לרעה".
ואכן כך היה. הכומר הזה, שחסיד אומות העולם היה, הציל אותנו. הוא הלך לליגיונרים שבחוץ וסיפר להם שהרב עזב את האזור ואל להם לחפש אחריו, "הוא ביער יחד עם כל היהודים" סיפר להם, ולנו באה הרווחה.
המסע של חיי, שורשים לנצח – הרבנית חנה מוסקוביץ
