אקסודוס

עקורים על ציודם, ליד צריפי מגורים במחנה פופנדורף

פליטים מגיעים למחנה העקורים פפנדורף, גרמניה

פרסום בעיתונות על האונייה אקסודוס

תעודה של מעפיל מהאונייה יציאת אירופה תש"ז

קבוצה מבין מעפילי האנייה אקסודוס שגורשו חזרה לצרפת

אוניית המעפילים יציאת אירופה ההרוסה למחצה.

אונית המעפילים אקסודוס עמוסה בנוסעים

אונית המעפילים אקסודוס

אניית המעפילים אקסודוס בהגיעה לחופי הארץ.

אניית המעפילים "יציאת אירופה" מגיעה לנמל חיפה ומתקבלת על ידי ההמונים הממלאים את החוף

דגל ישראל מונף על אוניית המעפילים אקסודוס

המנון האקסודוס ביידיש כפי שפורסם במחנה פופנדורף בשנת 1947

הפגנה של ילדים במחנה קיץ בשוורצנבורן נגד גירוש האנייה יציאת אירופה תש"ז (אקסודוס) מחופי ארץ ישראל.

הפגנה שנערכה בארץ ישראל למען מעפילי האנייה אקסודוס.

חיילים בריטים מפנים את נוסעי אניית המעפילים אקסודוס אחרי שהשתלטו עליה ופגעו בה ובחלק מנוסעיה

חיילים בריטים מפנים יהודים מאוניית המעפילים "אקסודוס" תש"ז בנמל חיפה. 18 ביולי 1947

חיילים בריטים מפנים יהודים מאוניית המעפילים "אקסודוס" בנמל חיפה

חיילים בריטים נושאים אלונקה ועליה מעפיל פצוע, שהורד מאוניית המעפילים אקסודוס

חיילים בריטים עוזרים למעפילי אקסודוס שהגיעו להמבורג לרדת מהרכבת

חיילים בריטים מחפשים נשק על ילדים שיורדים מהאוניה

זהבה שוורץ

בריחה מפולין

בתחילת שנת תש"ו (1946) פשטה שמועה שגבולות פולין עומדים להיסגר, ולא יתאפשר עוד להגר ממנה. בן דוד של אמא, לייבל שרמר, הגיע לבילסקו ולקח אותי למשפחת רפפורט, שהייתה ידועה בפעילותה להעברת ילדים יהודים אל מחוץ לפולין. ביקשתי את רשותה של הדודה לעזוב את פולין, אך עד שקיבלה הדודה את ההודעה והגיעה לבילסקו כדי להיפרד ממני, כבר הייתי בדרכי לצרפת.

מלווים בשליח, ועימנו שלושה ילדים נוספים, חצינו ברכבת את גבול פולין ועברנו לצ'כיה, לדיאבליץ'. משם המשכנו ברכבת עד לצרפת.

כך נפרדתי מפולין, ארץ מולדתי. פולין, ארץ שבה כל עץ ספוג בדם יהודי, הארץ המשופעת בנופים יפהפיים, אשר בכל פעם שאני מביטה בהם, אני מתמלאת כעס אין קץ על האומה, ועל האדמה שנתנה לפשעים הללו להתרחש עליה.

אקס-לה-בן

באקס-לה-בן שבצרפת שהינו עד חודש סיוון תש"ז (יוני 1947) במוסד חרדי של "פועלי אגודת ישראל". המוסד שכן במלון יפהפה בעיר. היו בינינו ילדים רבים פליטי שואה, והמלון היה בעינינו כארמון, שכמותו לא ראינו מעודנו.

ביוזמתו של אחד מהפעילים מארץ ישראל, אשר וסרטיל שמו, עלה על הפרק נושא העלייה לארץ. החלטנו, קבוצה קטנה של בנות, לעלות לארץ ישראל. קבוצתנו מנתה את הלה קוגלר, רותי אשל ולילקה ז'יטו.

אשר וסרטיל לקח אותנו למחנה פליסן במרסיי שבצרפת, ושם התכנסו כל האנשים עד ההפלגה. במחנה פליסן התגבשה קבוצתנו, קבוצת "פועלי אגודת ישראל".

אקסודוס – המאבק והגירוש

האונייה התקרבה לנמל חיפה.

כשגילו אותנו האנגלים, הם פקדו על האונייה לסוב על עקבותיה ולשוב לצרפת, אך המעפילים היו נחושים בדעתם להילחם.

ארבע משחתות התקרבו לעברנו, והתפתח קרב בין אנשי הצי הבריטי לניצולים היהודים. ממקומי בבטן האונייה יכולתי לשמוע את זעקות הקרב ואת צעקות הפצועים. הנוסעים הוציאו את כל מלאי האוכל שנשאר, ולחמו באנגלים בקופסאות שימורים, תפוחי אדמה ובקבוקים.

בראש חודש אב תש"ז (18 ביולי 1947), יום הולדתי השישה עשר, שהיה יום שישי, עגנה האונייה בנמל חיפה, שבויה בידי האנגלים. הורדנו מן האונייה על הרציף, ושם עוכבנו כיממה, שמורים היטב על ידי החיילים הבריטים.

זוכרת אני כיצד השקפנו חברותיי ואני על הלילה השחור ועל אורות הכרמל הנוצצים ממרחק, שנראו מבטיחים כל כך. מן החלונות הבליחו שלהבות קטנות של נרות השבת בבתים. אושר מילא את ליבי. הייתי בטוחה שהגעתי סוף סוף למקום הנכסף! אך למוחרת נכזבה תקוותי. הבריטים היו נחושים בדעתם.

העבירו אותנו לשלוש אוניות גירוש, שנועדו לחזור לאירופה. את חפצינו האישיים נטלו מאיתנו. לא ראיתי אותם עוד.

ושוב – בדרך לארץ ישראל

בחורף תש"ח (פברואר 1948), לאחר יותר משמונה חודשי המתנה במחנות בגרמניה, עליתי בגורל. עימי זכו בסרטיפיקטים גם מאיר טיפינברון, רות וייסברג ולילקה ז'יטו. נפרדנו מיושבי המחנה, נסענו לצרפת ברכבת, ולאחר ימים מספר עלינו על האונייה "פרובידנס", שהפליגה לאלכסנדריה ומשם – לארץ ישראל.

האונייה "פרובידנס" הייתה אוניית תיירים מפוארת, ובאופן סמלי היוותה בעבורי מעין תחנה סופית של רוגע ושלווה לאחר הטלטולים האין סופיים שהעברתי.

(הדסה צ'ולק, ומחדרים אימה: סיפור חייה של זהבה שוורץ)