שבת

יהודים חוזרים מתפילה בבית הכנסת הגדול ברחוב וולבורסקה ברובע באלוט, לודז', פולין

תפילת מנחה בשבת

מחנה ברגן בלזן

שבת אחרי הצהריים בקיץ תש"ד. השעה הייתה שש וחצי לפנות ערב. מאות יהודים חוזרים למחנה רצוצים מהעבודה ורעבים. בכניסתם לשער המחנה חוזרים וסופרים את הנכנסים. מתוך שנאתם הם מונים אותם ביציאתם לעבודה ובכניסתם.

אבא לא חזר באותה שעה מהעבודה ולא התפלל אתנו מנחה. אנשי  הקבוצה שלו קבוצת "בנדיקט", שכולם בגיל העמידה, נענשו והיה עליהם לעמוד עוד שעות אחדות בשער המחנה. התעללות. שמא לא נסרו די עצים מהבוקר עד הערב? ואולי גילו הגרמנים שאינם עובדים באותה מהירות כמו בימות החול? אבא דאג לכך, שבמשך השבוע יחביאו כמות מסוימת של עצים מנוסרים, כדי למעט בעבודה בשבת. אולי נתגלה הדבר?

כך עמדו הם, סחוטים ושבורים, ליד שער המחנה. שומר  הס.ס. במגדל הפיקוח דאג לכך שהאנשים יעמדו "עמידת דום", מבלי לזוז ממקומם. חלפה שעה .שומר הס.ס. ירד מהמגדל ופחד גדול נפל על היהודים. אולי ירד להכות בהם? השומר עבר על פניהם והלך בכביש לעבר בנייני המנהלה. אנשי הקבוצה רשומים ואין חשש שיזוזו ממקומם, אך בכל זאת תחושת רווחה אופפת אותם. השומר נעלם בקצה הכביש ואפשר לעמוד בצורה נוחה יותר ואפילו להחליף מילה. באותו רגע  הפתיע אבא את אנשי הקבוצה וקרא בנעימה:

"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה...ובא לציון גואל... ואני זאת בריתי אותם אמר ה'...יתגדל ויתקדש שמיה רבא...אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל... ועל מנוחתם יקדישו את שמך...רצה במנוחתנו קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך שבענו מטובך ושמחנו בישועתך...חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך".

"ויהי בעלות המנחה",

איש הס.ס. נראה מתקרב. האנשים שוב עומדים זקופים, עד לשעה מאוחרת במוצאי שבת.

למחרת שמעתי את ספור העניין מפי  אחד מאנשי הקבוצה, מר לוי ון- ליוון איש ה"חברה קדישא" בקהילת האג. הוא הוסיף: תפילת מנחה כזו לא שמעתי מעודי!

(יסופר לדור, יונה עמנואל)

יהודים יוצאים מבית כנסת באמסטרדם לאחר תפילת השבת

מסירות נפש לשמירת שבת בגטו וילנה

הרב קלונימוס קלמן פרבר ז"ל תלמיד ישיבת ראדין שזכה להסתופף בצילו  של מרון החפץ חיים זיע"א שהה בזמן השואה הנוראה בגטו וילנה. מתוך פרקי זכרונותיו ליקטנו שני עובדות אודות שמירת שבת קודש מתוך מסירות נפש.

...בנתיים באה השבת. ועלינו, על כל היחידה היה להכין אוכל ליום השבת, וכן ליום ראשון, ביום שיננו עובדים. כבר בררתי בגטו את ההלכה, את הדינים הנוגעים לשמירת  שבת. יש לנו קבוצה של בני תורה, אנו נפגשים כל יומיים כמעט בגטו. בתוך הקבוצה גם בנין של הרב יוסף שוב. שלום ויעקב. וכן שני תלמידים של רבי וועלוועלע בריסקער ראש ישיבת בריסק, שנשארו בוילנה ולא הספיקו לצאת לשנחאי. עפי" רוב מבררים אנו הלכות שבת, טרפות וכדומה. אחרי ברורים סיכמנו כי העבודה בחצר, במכונה לחיתוך התבן לשם עירבוב המספוא בשביל הבהמות יש במלאכה זו בשבת משום איסור דאורייתא. אי לכך תכננתי והתחלתי להכין את כלל העובדים יומיים לפני שבת, כדי שביום שישי נהיה כולנו פנויים לעבודה זו, הפעלת המכונה לחיתוך התבן ונכין מלאי הגון , ולא יכשל  שום יהודי באיסור דאוריתא בשבת....

(זכור ח"ג עמ' 152)

מודעה מטעם היודנראט בגטו לודז' המכריזה על יום השבת כיום מנוחה מוחלט

מנהגי תפילה בשבת

מחנה ברגן בלזן

בצריף שלנו, צריף 11  , התפללנו כל בוקר לפני העבודה תפילת שחרית במנין. התפללנו בטלית ותפילין. בימי שני וחמישי קראנו בספר התורה של דוד נפתלי אברהמס. כשנשלח למחנה הוא ויתר על תרמיל בגדים והביא במקום זה ארגז ובו ספר תורה! היו עוד צדיקים אחדים שהביאו איתם בהיחבא ספרי תורה ובזכותם קראו בתורה בכמה מניינים בברגן בלזן. אבא הקפיד על כך שהמנין לא יפריע לאלו הרוצים להמשיך לישון עד סמוך לשעת המפקד.

בימי שישי התפללנו קבלת שבת אחרי שחזרנו מהעבודה לפנות ערב, ובחודשים הראשונים אף לא החלפנו את בגדי העבודה לכבוד השבת.. קבלנו את השבת מתוך תקוה כי "רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה... והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך".

התעוררה בעיה בעניין קריאת התורה בשבת בחודשי החורף. בבוקר היה חשוך כי, כמובן לא הדלקנו אור בשבת(בצריפים אלה הייתה תאורה חלקית). לכן קראנו את פרשת השבוע בליל שבת מתוך ספר תורה, ללא "עליות" וברכות התורה. אחרי קריאת התורה מיהרנו לשכב לישון, כדי לאסוף כוח לקראת העבודה ביום שבת קודש. בשבת בבוקר התפללנו תפילת שחרית ומוסף, אכלנו במהירות ורצנו למיפקד העבודה. עבדנו בשבת  קודש וניסינו שלא להסיח את דעתנו ממנה. לפעמים נדמה היה לנו, שדווקא בשבת עומד הזמן מלכת והיום נראה לנו ארוך כל כך. קשה מאוד, ואף בלתי אפשרי, לחשוב כל היום איך לעבוד ב"שינוי", "כלאחר יד". הנה, שבת היום ועליך לעבוד שתים- עשרה שעות, שש שעות בבוקר ושש שעות אחרי הצהריים. נדרש אתה לעבוד, לסחוב, לחפור, לבנות, עוד ועוד, עד מתי? היום שבת, מבוקר עד ערב תזכרו שבתכם, שבת שבת ואין שבת!

האם ידענו בעבר.... כמה שעות יקרות יש בשבת אחת, בשבת אחת?

(יסופר לדור, יונה עמנואל)

סעודת שבת במחנה עקורים

שבת - אוצר יקר (בגטו לודז)

עלינו לקדש את השבת, אבל במה? נרות לא היו, גם יין אין ואת מנת הלחם הדלה אכל כל אחד בבוקר. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה לכבוד שבת. אני התפללתי תפילת ערבית. סיימתי" ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"- אמרתי  " גוט שבת", ואחיותיי ישבו בסבלנות על המיטה, הוצאתי את מנת הלחם ששמרתיה מהבוקר וייחדתי אותה לקידוש השבת וקידשתי עליה, חתכתי אותה לשלשה חלקים, לאחיותיי ולי, אך הן סרבו לאכול. רק אחרי שהבטחתי להן שיש הפתעה נעימה אכלו מן הלחם. והוצאתי את סיר המרק שריחו התפשט בכל החדר.

ביום שישי  בבוקר עם שובי מעבודת לילה מצאתי פתק על השולחן ועל ידו פרוסות לחם אחדות, וזה לשונו: לאחינו היקר, החזרת לנו אוצר יקר- את השבת, שכמעט  שנשתכחה מאתנו לולי השבת האחרונה.

(יעקב קריגר, חייתני)

נשים יהודיות בפולין שבות מתפילת השבת

להדליק נר של שבת

גטו קובנה

בערב שבת תשובה תש"ב, שעה שהיהודים התכוננו לקבל את פני השבת, התפרצו לפתע הגרמנים לתוך הגיטו, ובקולות שאגה, שהתערבו עם זמרת" שיר השירים", קראו ליהודים לצאת מיד מן הבתים. תוך מטר של מהלומות ומכות הוצאו היהודים מתוך בתיהם, מבלי שניתנה להם האפשרות להצטייד בבגדים ומזון.

בין המגורשים הייתה גם אלה שמואלביץ, עסקנית שעמדה בראש " בית יעקב" בגטו קובנה. היא הצליחה להוציא עמה את פמוטיה עם הנרות. ידיה שתתו דם מן המכות שהגרמנים הרביצו בה, אך היא לא הרפתה מנרות השבת.

כשהחלה השמש לשקוע בפאתי מערב, כונסו המגורשים הללו אל "המבצר התשיעי" הידוע לשמצה.

שם ,במגרש ההוא, הזכירה אלה שמואלביץ לאחיה היהודים, ששבת היום ושעליהם מוטל לקדש את השבת לפני שילכו לקדש את השם. היא הדליקה  את נרות הקודש- נרות השבת, בירכה עליהם מתוך רחש תפילה לאלוקי  מרום, שיקבל תחת חסות כנפי השכינה את נשמות הקדושים הללו, שבעצם קדושת השבת יקדשו את שמו יתברך.

בערוב היום, כשהשמש שקעה, צעדו הקדושים הללו למבצר התשיעי לקול שירת " לכה דודי", וביניהם גם אלה שמואלביץ עם קבוצת  חברות " בית יעקב".

(הרב אפרים אושרי ירחון" בית יעקב" גליון 13 סיון תש"ך)

לוח לועזי-עברי שהודפס בגטו לודז', פולין, עם זמני כניסת שבת וחג

שחרור בשבת

חצי שנה אנו נמצאים במחנה העצורים בקפריסין, ואז ביום חורף סגרירי אנו מוצאים עצמנו שוב על אנייה ופנינו לישראל. הפעם הדרך קצרה, ואחרי זמן לא רב אנו מגיעים סמוך לחופי חיפה. חורף בחוץ וקר ואנו כמהים להרגיש כבר את אדמת הקודש תחת רגלינו, אך... שבת היום.

"לרדת!" "לרדת!" מזרזים אותנו החילים הבריטים.

הלכה מפורשת, מזכיר לנו לייבל, "אסור לרדת מאנייה בשבת".

הבריטים זועמים ומנסים לדחוק אותנו החוצה. אנשי ההגנה מאיצים בנו לרדת מיד – האצ"ל מתכוון לפוצץ את האנייה, הם אומרים.

"בשבת – לא נרד", אומר ר' לייבל קוטנר בשם כולנו.

האנגלים אינם יודעים מה לעשות אתנו – חבורת היהודים המסרבת לרדת מן האנייה. על החוף מתקבצים חיילים בריטים, יהודים וסקרנים שעומדים משתוממים אל מול "סרבני הירידה בשבת".

"לייבל!" "לייבל!", אנו שומעים מישהו צועק מן החוף. כולנו מציצים ומחפשים מיהו הדובר. "זה אני, לייבל. אני! בן דודך – מוישל'ה", מנופף האיש בידו. "תרדו! תרדו! זה מסוכן להשאר כאן".

האיש הוא קרוב משפחתו של ר' לייבל, קרוב הגר בארץ שגויס כדי לזרז אותנו לרדת מן הסיפון.

"מוישל'ה...", מחייך אליו לייבל במתק שפתיים, "שבת היום. ואנחנו נחלל את אדמת הארץ הקדושה?!".

אנו מתפללים מנחה על הסיפון ואחר כך מארגנים סעודה שלישית ושרים זמירות. הבריטים ועוברי אורח אחרים מתבוננים בנו כלא מאמינים. ישנה שמועה שהאנייה עומדת להתפוצץ בכל רגע ואילו אנו אוכלים ושרים. אנו ממשיכים לשיר. אין בנו פחד, והאפשרות לדבוק בדבר ה' מוסיפה לנו כוח ושמחה.

כשיוצאת השבת אנו עושים הבדלה ובמתינות יורדים מן הסיפון, לא התפוצצנו ותחושה מתוקה של עמידה בניסיון מפעמת בנו. הבריטים הכעוסים מפנים אותנו למחנה מעבר בעתלית. למחרת מלאים העיתונים בכותרות משתאות: "עולים מסרבים לרדת מהאנייה בגלל קדושת השבת".

מנחם בריקמן, "ירנן יער הנכרת"

יהודים מתפללים את תפילת השבת בבית כנסת חשאי בגטו ורשה, פולין. בראש השולחן יושב הרב קאנאל.

קידשנו השבת ועבדנו

מחנה וסטרבורק, אב אלול תש"ג

למרות הכל מצאנו מעט זמן ללימוד תורה. רבי ישראל גולדשמיט מסר שיעור כמעט ללא ספרים. התפללנו במניין ושמענו קריאת התורה. בשבת בבוקר התפללנו מוקדם יותר כדי להגיע למִפקד היוצאים לעבודה. היתה זו הרגשה מוזרה וקשה. "זכור את יום השבת לקדשו". זכרנו וקידשנו ועבדנו באותו זמן עצמו.

יונה עמנואל, "יסופר לדור"

המלאך בלבן מאושוויץ

שלהי קיץ תש"ג באושווינצים. שלהי קייטא קשיא מקיטא, אין זאת סתם מליצה. בצריף אפשר להיחנק, בחוץ לוהטת השמש, מסנוורת את העינים ומכה בראש. אי אפשר לקבל טיפת מים לרוות את הצימאון. הנני מחכה בכיליון עיניים לנוצרייה העובדת במטבח המחנה. היא הבטיחה להביא לי מעט מים במחיר מנת לחם של היום. אני עצבנית, אולי לא תבוא, אולי לא תצליח להבריח. עצם הרעיון משגע אותי. אני מרגישה שהלשון נצמדה לחכי. רחובות המחנה ריקים בשעה זו, שעה תשע בבקר. כולם עובדים, רק עלינו להיות בצריף, כי לפי החוק האסיר מתחיל לעבוד אחרי שלשה חדשים של שהותו באושווינצים, ואנחנו כאן רק חודשיים. במשך הזמן "מחנכים" אותנו למשמעת, משננים בנו נימוסי המחנה, כבר פעמיים קבלתי נזיפה בגלל עמידתי על יד הצריף, שסופה עונש חמור. סוף סוף ראיתי את הנוצרייה, שכנתי מוורשה, רצתי לקראתה בשמחה. "יש לך?" –שאלתי ברטט. "כן, אבל" – הכרתי איזה היסוס בקולה, "אינני יכולה לתת לך המים. מנות הלחם תהיינה היום קטנות יותר". פני השחירו. הצמדתי את מבטי לבקבוק שהוציאה מתחת סינורה כנגדי, כאילו להתגרות בי ולהגביר את התשוקה החזקה לשתייה. "ובכן מה את רוצה?" – שאלתי בטירוף דעת. – "אני רוצה גם את מנת הלחם שלך של מחר". "טוב!" – עניתי בלי לחשוב, "תני לי כבר", התחננתי לפניה, "למה את מענה אותי?" – "אל תשכחי לתת לי את לחמך מחר", חזרה על דרישתה. לא עניתי, לא עצרתי כבר כח, בידיים רועדות החזקתי את הבקבוק, עוד מעט ואשתה... חשבתי בשמחה. ברגע זה, נפל הבקבוק מידי, נשפכו המים וגם אני נפלתי בלי הכרה. על ידי עמדה פולניה מנהלת המחנה, סטניה, ורצתה להעיר אותי באלות הגומי שלה. לנוצרייה הרשתה לברוח, רק עלי המטירה שאלות ומכות חליפות. "עלי להודות למה פתיתי נוצרייה כשרה לעברה, למה הכרחתיה על ידי המסחר להבריח מים?" לא יכולתי לענות. הרגשתי שפי מלא בדם. היא הלכה אתי למנהלת הצריף שלנו, נזפה בה למה הרשתה לי לטייל בעצם היום. "אגב", המשיכה בלצון, "למדתי ריפוי שיניים בפקולטה בוורשא. עקרתי לה שתי שיניים. לכי איתה עכשיו לתחנת שיניים, הם כבר יגמרו את הריפוי".

מרגוט קליין, המנהלת, עמדה מבולבלת ולא הבינה את דבריה. היא ניסתה לשאול משהו, אך דבריה נפסקו על ידי סטירת לחי חזקה. "לכי אתה לתחנת שיניים. הבנת?" מרגוט התרתחה. בדרך "כיבדה" אותי בכל מיני כינויים, על ידי איבדה את חינה בעיני סטניה. לא תשכח את זה. לא עניתי, הלכתי אחריה, כאילו הוקהה בי חוש הכרה. הגענו לתחנת שיניים.

מרפאת השיניים גבלה עם מזכירות בית החולים. עבדו שמה רק יהודיות, שתי רופאות שיניים ושתי אחיות. לפי "החוק" אסור היה ליהודייה לרפא. מותר היה רק לעקור בלי הרדמה, או למרוח את החניכיים בתחליף של יוד נגד אוויטמינוזה (מחלה הפה) שהתפשטה במהירות הבזק, על ידי תזונה רזה ותנאים אי סניטריים. בהתחשבות עם המאורע המיוחד שליוותה אותי המנהלת התקבלתי בלי תור. ראיתי לפני חדר יפה, נקי למופת. אצטבות מלאות רפואות. רופאת השיניים הייתה אישה עדינה בשם מרייה מטומשוב, שכל התנהגותה הייתה אנושית ואצילית להפליא. "מה כואב לך?" – שאלה ברוך. לא רציתי ולא ראיתי שום דבר, רק הברז הבהב לנגד עיני בכל מיני צבעים... "רוצה אני לשתות". זה כל מה שהצלחתי לומר. עיניה זלגו דמעות, הבינה, הרשתה לי לשתות. ברגע זה שכחתי את הכל, את כל החרפה וההשפלה, גמעתי מהמים עוד ועוד, הוחלפו כוחותיי. מרייה מרחה את הפצע ואמרה בכאב: "הנני מכירה את מלאכתה של סטניה". נתנה לי מריחה. בקשה להסתירה כראוי ולמרוח בלילה... "אסור לי לתת לאחיות בצרה רפואות", העירה באנחה, "אבל קשה לי להסתגל לאיסור זה שפירושו: חדל להיות בן אדם"... אחר לחשה באזני: "כל פעם שתוכלי לעבור אלי תשתי מים כרצונך". "החיית אותי", פלט פי, "לא פסו אמונים בבן אדם"...

מנהלת הצריף התרשמה מיחסה של רופאת השיניים. גם היא שינתה את קולה ואמרה: "נוחי קצת ושבי על הספסל כחצי שעה, כשתתחזקי נשוב לצריף". ישבתי על הספסל מול המזכירות והמעבדה לצרכים מיוחדים... כולי שקועה במחשבות קודרות, אדישה לגורלי. נדמה היה לי כאילו נרדמתי. היה זה נים ולא נים, כאילו חלומות בהקיץ. לפתע קולות. מה קרה? מה עוד מוכן בשבילי היום? מה עוד עלי לראות?

הביאו אוכל, מים חמים בלתי מלוחים עם קצת גריסים, דייטה לחולות. כל החולות יצאו מחדר ההמתנה של המרפאה בצעקות, נדחקו אישה לחברתה. נשמעו קולות מבקיעים שמים. ברגע זה נשכחה התמונה מהבוקר עם המים, שהגבורה הייתי אני. ואותן הצעקות על יד הדוד, התמונה ששמה שבר בת עמי הבחילה אותי עד הקאה. ברגע זה יצאה בחורה צעירה מהמזכירות, והיא התקרבה לקהל, כאילו נגעה במעגל קסמים, הושקטו הרוחות! הושלך הס. "מי זאת?" שאלתי את הנוכחות. "אינך יודעת?" הסתכלו בי בבוז. "עוד לא הספקת להכיר את טילה שלנו, היא מלאך מן השמים. סמל הטוב". הפריזו בתהילות ובתשבחות. התקרבתי אליה, בראותי אותה מקרוב הבנתי בכמה כוחה טמון. ראיתי לפני בחורה צעירה כבת 19, לבושה בסדר מופתי, ובעיניה הילדותיות בצבצה אהבה בלי לגבול לאדם, רצון לעזור, תשוקה להקל, לחבוש את פצעי המעונה. ניגשה לדוד, בחיבה חילקה את האוכל, מלאה כל כף שהושטה לה. אחרי עבודתה ניגשה לכל אחת, שאלה בשלומה, רשמה צרכיהן של המבקשות, ובצחוק מעודד עמדה להיפרד. ברגע זה שמה לב שעיני נעוצות בה ומביעות פליאה ותימהון... בוודאי מראה פני לא בישר טובות. ניגשה אלי ושאלה: "למה נפלו פניך? למה את מצטערת", הטיפה לי מוסר, "בכך עוזרת את להיטלר". לא הבנתי. "כן!" חזרה בתוקף, "מי שאינו מתחזק ומאבד תקוה, נעשה עוזרו. לא ליפול ברוחנו, להתגבר!" התלהבה בשטף דבריה, ונראתה כאילו התבגרה בשנים.

ספרתי לה כל מה שעיני ראו. "עכשיו, אל תספרי לי, הפסיקה במרירות. את במחנה חודשיים, ואני כבר יותר משנה. אני יודעת את הכל, עיני חשכו ממראה בלהות. בכל זאת אני מאמינה שיהודים יישארו, וצוו השעה" – הנמיכה את קולה – "לא ליפול ברוח, לעזור ולהקל. תפקידי לשבת במזכירות ולכתוב. בזמן הצהרים הנני מתחמקת ויוצאת, יש לי נחת רוח לתת דבר מה למי שהיא". "זה מוזר", אמרתי לה, "זה עתה ראיתיך ואת נחשבת בעיני כאילו קרובה מאוד". "באמת?!" – שמחה. "את מי עוד את מכירה במחנה?" –"בבית משוגעים זה שמחנה נשים שמו אני מכירה את צילה אורליאן". טילה קפצה ממקומה בשמחה, "זאת היא מורתי, הכרתיה בסלובקיה, למדתי שם ב'בית יעקב', ואנחנו בלתי נפרדות". "אוי, טילה, הכרתי בך את מורתך, זה כל שיכולה אני לאמר לך"... נשמעו קריאות, מנהלת המחנה קראה לי, עלי כבר לשוב, טילה ליוותה אותי. "אם טילה מתעניינת בך, אז כבר כדאי לדבר אתך", קבלתי מחמאה ממרגוט. "מי זאת באמת טילה?" שאלתיה, מאוששת על ידי קולה הידידותי, בלתי מוכר לי עד עתה. ומרגוט נענתה: "טילה בין הבחורות הכי טובות שראיתי בעיני, ככל שיחסה לאחיותיה בצרה נעשה יותר טוב, גדלה חשיבותה בעיני הגרמנים. היא מתמסרת כולה. מחלקת את הלחם שלה בין החולות, בלילות הקודרים, כשכל אחד כבר שוכב על מיטתו, מתהלכת טילה מצריף לצריף, מביאה כדורי רפואה שונים לחולות, מביאה אוכל, מביאה מים חמים בחשאי, בהסתכנות עצמית. מעודדת ומחזקת. והעיקר היא עושה זאת בפשטות ובצנעה. היא רק מצטדקת: אולי זה מעט? בזמן ה'סלקציות' היא לא נחה, רצה לרופא והתחננה כדי להציל ולהוציא מישהו מציפורני הטרף. בסלקציה האחרונה, לדוגמא, גנבה טילה עשרה כרטיסים בלילה, ועל ידי זה הצילה עשר נפשות. כשהעירו לה שהיא מסתכנת, ענתה: 'אם אפילו אמות על ידי זה אהיה מאושרת, שאמות כזכה מלחיות כבוגדת' "... מרגוט התאדמה, והמשיכה: "אני מקנאת בה, גם אני הייתי רוצה להיות כמותה. התבהמתי", הודתה.

בבואי מצאתי על המטה פריטי לבוש, לחם, מים ופתקא קטנה: "בערב נתראה". טילה, יד נאמנה בצרה; איזה אושר!

בלילה נשמעה השריקה, לישון. אך אני לא עצמתי עין, חיכיתי לטילה. לפי הרעש הבחנתי בבואה, היא הלכה ממטה למטה והביאה מה שהבטיחה. בהגיעה אלי הצטדקה לפני, על שהיא באה בשעה מאוחרת, כי היא הביאה מים בבקבוקים והלכה לשם כך פעמים אחדות הלוך ושוב. "את מרווה את צימאונן של בנות ישראל!" – "זה לא כלום", ענתה טילה בפשטות, "האמיני לי, לו יכולתי עוד יותר לעשות ולעזור בלי גבול ובלי מצרים..." "אבל", נכנסתי לתוך דבריה, "מעשיך גדולים עד מאד". "עיני מופנות כלפי מעלה", אמרה טילה בצחוק קל, "כך שאני רואה רק מה שעלי לעשות, ולא מה שעשיתי. אנחנו ממררים לא מעט את חיינו על ידי הקטנות שלנו, על ידי חוסר הבנה ועזרה הדדית; לא כדאי להיות רעים בכל התנאים ובכל המצבים, ועל אחת כמה וכמה במחנה. יכול להיות שגם אני הייתי, חלילה, אחרת, אך יש לי מתרס חזק, מצוות התורה הן בשבילי חוק בל יעבור. נדבר יותר באופן מעשי", הסיטה את נושא השיחה, "אני רוצה ללמוד אצלך קצת נ"ך – את מסכימה?"

"ללמוד?!" – השתוממתי – "טילה הגעת לאמת על ידי מעשיך, מה שאחרים לא יגיעו על ידי מוחם היבש, חכמתך היא חכמת הלב ויותר עמוקה מחכמת הראש". טילה לא התרשמה מדברי וסכמה את השיחה במילים הבאות: "פעם בשבוע נלמד. יש לכן פנאי, אתן אינכן עובדות. אתראה עם צילה אורליאן, נשתדל שתקבלי עבודה קלה". למחרת נפגשתי עם צילה אורליאן, ספרתי לה על הרושם שעשתה עלי טילה. בקשתי שתוסיף לי פרטים על חייה. צילה אורליאן נעתרה לי והתחילה: "הנני מעריצה אותה, הגם שהיא תלמידתי. למדה אצלי בסלובקיה, זמן קצר, ב'בית יעקב'. מוצאה מטשין, ברחה בזמן הכיבוש הנאצי לסלובקיה ושמה נפגשתי אתה. בזמן הלימודים הכרתי שכל שעור ושעור מרומם אותה. היא עלתה והעלתה את כל הכתה אתה. אז לא ידעתי את גדלותה, התרשמתי רק מחריצותה, עד שבאתי הנה וראיתי בה אמונה עמוקה, פשטות בהליכות חיים ועקביות בשמירת המצוות". דרכה הבנתי היטב את דבריו של רבי: "מתלמידי, יותר מכולם".

טילה עסוקה מאד. לפני פסח, מוכרחים להכין מקום לעריכת הסדר. איננו דואגים, היא כבר תסתדר, ובאמת סדרה. ישבנו כחמישים בחורות על יד השולחן, באפלולית הלילה. אמרנו בעל פה את ההגדה.

בשביעי של פסח נדהמנו. טילה וצילה אורליאן פוטרו מהמזכירות. העלילה עליהן ונדה הפולניה. הן נשלחו לעבודה קשה. הצטערנו. טילה הטובה בעלת החסד, איך היא תעבוד קשה?! אך היא הייתה שקטה. "גם אני יכולה לעבוד" – אמרה – "דמי לא אדום יותר מדמכן, כדאי להצטער רק על זה שהאפשרויות לעזרה הצטמצמו קצת, אבל עוד יהיה טוב!"

במשך שבועות מספר סחבה את האוכל מהמטבח לצריפים, לסוף נתמנתה כאחות בצריף, בעבודה זאת הרגישה את עצמה טוב. כאן מצאה כר נרחב לעזרה. שמה היה מהולל בין הכל. טפלה בכל אחת ביד אחות נאמנה.

בערב שבת הדליקה נרות כדי להזכיר על בוא השבת. גרמני עבר פעם על יד הצריף וראה נרות דולקים. כולן בקשוה שתכבה אותן, אך היא סירבה, יצאה בראש מורם והצהירה: "היום אצלנו שבת ולכבודה הדלקתי נרות". לא נענשה. השפיעה עליו עמדתה האמיצה.

והנה פעם פנתה אלי בדברים אלה: "גמרתי בנפשי להתפטר מעבודתי". "מדוע" – שאלתי – "את מרגישה טוב, ואת אינך עבודת קשה, עליך רק ללכת בכל יום עם הבחורות למרפאה", טילה התרגזה למשמע תשובתי: "אינני עובדת קשה – האם זה הכל? האם זה העיקר? אבל אני ח"ו יכולה להיות תקלה לאחיותיי. אומרים שממשמשת ובאה שוב סלקציה ואני אצטרך חלילה" – רעדה כולה – "לעשות רשימה של החולות".

למחרת בקשה להעביר אותה לעבודת חוץ. הרבה לא הבינו את צעדה. אחרי שבוע הוברר הדבר. כולן שיבחו אותה והביעו את התפעלותן. "אל תחשבי" – אמרה לי טילה – "שאני שבעת רצון, כי בין כה וכה הדבר נעשה ושוב קרבנות. אני רק לא הייתי יכולה לחיות בנטל זה על שכמי להיות ח"ו גורם ישיר. אני רוצה להיות אך ורק חייל פשוט. לא מפקד".

"שמך ישתזר בדפי הגבורות" – אמרה מי שהיא מן הנוכחות – "האם זאת גבורה?" פנתה אלי טילה בשאלה –"שאלת חכם חצי תשובה, טילה היקרה" – עניתי.

(שרשבסקי פסיה, קרני אור במחשכי התופת: לקט סיפורים ממסירות נפשם של ישראל בשואה, בני ברק תשמ"ט, עמ' 67–78)

סעודה שלישית של שבת במאוטהאוזן

בין עשרות אלפי האסירים של מחנות הריכוז שאולצו לחצות ברגליהם את אירופה הקפואה בחורף של שנת 1945 היה גם איגנץ מהעיירה ליפשה שבצ'כוסלובקיה. האסירים הובלו לשטחים בתוככי גרמניה ואוסטריה, מאימת החזית המזרחית הקרבה. דומה היה כי גם השמים אטמו את לבם למול סבלם של האסירים ושילחו בהם סופות שלגים ורוחות עזות שצלפו בגופם הצנום ועטוי הסחבות של אסירי צעדות המוות.

אף שאיגנץ היה נער צעיר, הוא היה "בוגר" מחנות רבים. עד מהרה עמד על סכנת המוות החמורה שהצעדה טומנת בחובה. הוא ידע שכדי לשרוד, אין די במזל; רק בכוח רצון ברזל של נער יהודי ניתן יהיה להערים על החורף ועל שומרי הס"ס. איגנץ ידע, כי כל עוד שתי רגליו נושאות אותו ואין הוא מושך תשומת לב בלתי רצויה, יוסיפו החיים בעזרת ה' להיאחז בגופו העלוב, אך אם לא יעמדו לו רגליו, יהיה הכביש מקום קבורתו. כל רצון החיים שפיעם בקרבו, כל נחישותו לשרוד – התמקדו עתה בשתי רגליו. הוא פקד עליהן שלא להיעצר, שלא להחליק, שלא למעוד. משאר איברי גופו התעלם איגנץ לחלוטין, כאילו חדלו להתקיים, כאילו התמוססו אל תוך הרוחות הצובטות והשלג הנערם. כל מעייניו נתונים היו לשתי רגליו מוכות הכפור, לשתי העצמות השדופות שהתקדמו ללא הפסקה, מטר אחר מטר, בכבישים האינסופיים, עטויי תכריכים של שלג. מכל עבר צנחו אנשים והתמוטטו על הקרקע, אך איגנץ לא חדל מלצעוד.

משנוכחו הגרמנים כי החורף והרעב עורכים "סלקציה" משל עצמם בקרב האסירים וגוזרים מי לחיים ומי למיתה, הזדעפו פניהם. הם חשו כי נגזלה מהם זכותם הטבעית כבני הגזע העליון לחרוץ גורלות. לפיכך הם החליטו לסייע לאיתני הטבע במשימתם הקטלנית. הצועדים איתנה נצטוו להטעין על גבם היגע את הנופלים ואת הנחשלים. מעתה השיבו האסירים את נשמתם ליוצרים שניים שניים – האחד כשפניו לעבר האדמה הלבנה החשופה, והשני בפה פעור וקפוא למול השמים האפורים שממעל, אך איגנץ עדיין הוסיף לצעוד. דומה היה שרגליו צועדות בלי לחוש כלל בגבו הדואב הכורע תחת המטען האנושי שעליו.

לאחר שבועיים הגיעו כמה אלפי אסירים ליעדם הסופי – מחנה הריכוז מאוטהאוזן הידוע לשמצה. איגנץ היה ביניהם. זמן מה לאחר מכן נערכה במאוטהאוזן סלקציה. האסירים החדשים ניצבו בשורה על מגרש המפקדים, עירומים עד מותניהם, צלעותיהם בולטות ובטניהם דבוקות לגבם. קצין ס"ס צעיר החל בוחר את קרבנותיו.

איגנץ עקב בערנות אחר כל תנועה מתנועותיו של האיש, כשהוא מנסה לפענח את אמת המידה שלפיה נקבעו החיים או המוות. הוא הבחין כי האיש חולף במהירות על פני האסירים החסונים יותר, ומתעכב ליד הכחושים רגעים ספורים, לא יותר מכפי הדרוש כדי לסמן את מספרם, מבלי להגביה את עיניו מעל לבית החזה השקוע של האסיר. עובדים מיומנים, הבין איגנץ, אינם המועדפים; המפתח היחיד לחיים היה קילוגרמים ספורים של בשר, ואילו הוא אינו אלא עור ועצמות. הוא ידע שסיכוייו לצלוח את הסלקציה אפסיים. הוא יילקח עם שאר ה"מוזלמנים" וישמש חומר בערה לכבשנים.

רעיון נצנץ במוחו. שפתיו החלו נעות והוא שינן דבר מה בקדחתנות. עם כל ניע שפתיים האיץ לבו את פעימותיו יותר ויותר! הצבע חזר לשפתיו החיוורות, וזיק של נחישות נדלק בעיניו. הוא נראה כמקיים מנהג קדום שבכוחו להעניק חיים, מעשה קסמים המסוגל להפוך חושך לאור וחיות לבני אדם.

איש הס"ס ניצב מולו. הוא לא טרח להעיף מבט בפניו של איגנץ; עיניו ננעצו בבטנו השדופה. "מספרך", סינן הגרמני מבין שיניו הקפוצות. איגנץ דקלם את מספרו באותו ביטחון ובאותה קלות שבהם מגיב אדם שנשאל לשמו. הנאצי הוסיף אותו לרשימה ופנה לבחור את קרבנו הבא. כעבור שעות אחדות הותר להם לחזור לצריפים. בקצה מגרש המפקדים ניצבו משאיות בשורה. שוב הוכרז על "זיילאפל". האסירים, לבושים במדי מחנה הריכוז, התייצבו פעם נוספת בכיכר הענקית. איגנץ ידע שחייו תלויים לו על חוט השערה, שכן המספר שמסר מוקדם יותר באותו בוקר לא היה מספרו הנוכחי, 7327, אלא מספר שקיבל במחנה אחר. איש הס"ס ממפקד הבוקר הופיע ובידו רשימה. בכל פעם שהכריז מספר, יצא אומלל אחר מתוך השורה וצעד לעבר האזור שהוקצה לכך, סמוך למשאיות הממתינות. אחדים מהאסירים רצו אל המשאיות, בעוד חבריהם צעדו כמהופנטים. אחרים השתהו מעט, בידעם כי אלו הם צעדיהם האחרונים על האדמה העקובה מדם הזאת. מספר הוכרז. איש לא נע. קצין הס"ס חזר על המספר שנית; איש לא יצא מן השורה. בכל פעם שחזר על המספר, גבר הכעס בקולו של הקצין, עד שהפך לצרחת זעם. אך לשווא: אף לא אסיר אחד התייצב לקריאתו. איש הס"ס התחיל לרוץ מאסיר לאסיר, לנעוץ מבט בוחן בפניהם האפורים ולבדוק את מספריהם. הוא נעצר מול איגנץ. עיניו צמאות הדם בלשו אחר טרפו החמקמק. "מספרך!" צרח הגרמני. איגנץ הישיר את מבטו לתוך עיניו ואמר בנחת, "7327". איש הס"ס המשיך הלאה בחיפושי הסרק שלו אחר המספר החסר. בכל מגרש המפקדים לא נמצא אסיר אחד שמספרו תאם לזה שהופיע ברשימה שהוכנה בבוקר. מפקד המחנה הופיע. פחד משתק נפל על האסירים. אף שאך זה הגיעו למאוטהאוזן, הספיקו לשמוע על אכזריותו של פרנץ זיירייס. מפקד המחנה לחש דבר מה באוזני קצין הס"ס הצעיר. רק איגנץ ידע מה היו דבריו. המספר שנמסר לו בבוקר איננו מספר מאוטהאוזן. תם המפקד. בני המזל שבו לצריפיהם. המשאיות עזבו כשהמנועים פולטים צווחה משונה, יבבנית. מגרש המפקדים נותר מיותם, מלבד העשן שהשתרך מאחורי המשאיות היוצאות.

באותו לילה חלם איגנץ חלום. בחלומו, מלחמת העולם השנייה טרם פרצה, והוא היה בחור ישיבה צעיר בדרכו לבקר את סבו ר' אשר זליג גרונצוייג, הרב מדולהא. היה זה בשבת, בשעת בין הערביים. הבית הקטן נמלא בצללי ערב, ואווירת השבת הנינוחה והמיוחדת התפשטה בחלל החדר הבוהק בנקיונו. הגיע זמנה של "סעודה שלישית". בעוד סבתא עורכת את השולחן, נטלו איגנץ וסבו את ידיהם בספל הנחושת הגדול בעל שתי הידיות העצומות. סבא בירך על שתי חלות. חם ונעים היה בביתו של סבא. שם שרו זמירות, וסבא האריך בדבריו על חשיבותה של "סעודה שלישית". הוא אמר כי סעודה זו היא רוחנית ואפופת רז מכל סעודות השבת, וכי כל המאציל על נפשו מרוחה יינצל ממלחמת גוג ומגוג. "זכור את דברי חז"ל, 'כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג' ". סבא ליטף את ראשו של איגנץ ופנה אליו בקולו הטוב והרך. "אתה תגדל, ילדי, ותינצל מחבלי המשיח ומדינה של גיהינום. אך השתדל תמיד להקפיד על אכילת סעודה שלישית בשבת, משום שזכותה תגונן עליך". איגנץ הקיץ מחלומו, עודנו חש במגען החם של ידי סבו על ראשו המגולח, שומע את קולו המרגיע ומתענג על ריח חלת השבת של סבתא, אך איגנץ לא התיר לעצמו לשקוע זמן רב מדי בחלומות נעימים; הוויות המחנה תבעו את כל מרצו ומחשבותיו, ואולם החלום מיאן להישכח מלבו, ולא נמוג אל תוך המציאות האיומה של מאוטהאוזן. לילה אחר לילה שב החלום ונשנה, עד שביתו של סבא הפך למציאות, ומאוטהאוזן – לחלום בלהות. איגנץ התחיל להפריש מקצבת המזון הזעומה שקיבל, קצבת הרעב שלו, פירורי לחם, פירור אחד בכל יום. את הפירורים הטמין היטב בתוך מדי האסיר שלו, כדי שאיש לא יצליח לגנבם, גם לא בשנתו. למרות ייסורי הרעב האיומים הבלתי פוסקים, לא נגע איגנץ בפירורי הלחם. גם כאשר חש שהרעב כמעט מעבירו מן העולם, הוא לא אכל את פירורי הלחם היקרים. בשבת, בשעת דמדומים של יום ארוך ומפרך, היה איגנץ נוטל את ידיו, מוצא קרן זווית שבה לא ימשוך תשומת לב רבה מדי, ואוכל את ה"סעודה שלישית" שלו. באיטיות היה לועס את ששת הפירורים, טועם בהם את טעם מאכליה של סבתו ושומע את קולו המרגיע והמתנגן של סבו השר זמירות שבת. השלווה והמנוחה של שבת המלכה היו אופפות אותו, ונדמה היה לו ברגעים אלו כי תופת מאוטהאוזן נעלמה כלא היתה.

ב- 6 במאי 1945 שוחרר מחנה מאוטהאוזן על ידי כוחות הצבא האמריקני. איגנץ נמנה עם האסירים בני המזל ששוחררו באותו יום.

(מבוסס על ראיון שערכה ליילה גרונצוייג עם איגנץ גרונצוייג בדצמבר 1978. מתוך: אליאך יפה, סיפורי חסידים מימי השואה, ניו יורק תשס"ח, עמ' 197–201)

כל עצמותי תאמרנה "שבת קודש"

בשלהי הקיץ של שנת תש"ד עבדו בפרך כעשרת אלפים יהודים בבניית שדה תעופה ליד בודפסט, עבודתם נמשכה שבעה ימים בשבוע, כולל שבת.

לקראת חודש אלול החלה השמש להקדים לשקוע, השבת כבר נכנסה עוד טרם הסתיימה העבודה. את אותה שבת לא שכח הבחור דוד לייב שוורץ עד יומו האחרון. לקראת סיום העבודה, עם כניסת השבת, החליט כי עליו להשאיר את המעדר בשדה הפתוח ולא לשאתו למחנה, מאחר וליערות ולמדברות אין דין רשות הרבים ממש. ואכן כך חזר למחנה. "היכן המעדר?" נשאל ע"י השומר בשער המחנה. "כאבה לי הבטן" השיב. הגוי הבין שזו התחמקות, וגם אם באמת כאבה לו הבטן, תירוצים כאלו לא היו מקובלים... "אתה עושה שוב משחקים, אני כבר אשלם לך מחר, עכשיו תכנס פנימה" אמר, כולם נשמו לרווחה.

כיוון שהבחור דוד לייב השיג פטור מעבודה שבתות, הבין כי הענישה תהיה בוודאי ביחס לפטור זה. הוא העריך נכונה, זו הייתה החלטתו של המפקד הראשי. הבחור דוד לייב היה נחוש והקדים רפואה למכה. בשבת בבוקר לא התייצב למסדר, החיילים היו במצב רוח מטורף, "הבחור שוורץ נעלם" צעקו בקול. "היכן הוא נעלם?!" החל צורח המפקד בעקיבותם, ונתן הוראה לצאת לעבודה. "אני כבר אטפל בו" הכריז. הם חיפשוהו כשעתיים, עד שלפתע מישהו גילה אותו מתחבא בשרותי המפקדים. המפקד רץ למקום, נכנס פנימה. מה התרחש בפנים, איש לא ידע. (לימים גילה דוד לייב ברגע נדיר: "פעם התחבאתי במחנה בשירותים. כשנכנס הרשע בחמת זעם, פתחתי מיד את חולצתי כנגד לבי וצעקתי 'תירה'!"). הוציאוהו החוצה, עיני המפקד ירקו כעס, ובקול זועם צעק "לך מיד לעבוד", דוד לייב התעקש וזעק במר נפשו "היום שבת קודש, אינני הולך!" המפקד ההונגרי כיוון את נשקו לרקתו של ר' דוד לייב. אך לאחר רגע הבחין באחיו של דוד לייב שמתקרב למקום. הוא הוריד את הנשק ואמר "אחיך עוד ינקום את דמך..." משום מה נכנס מורך בלבו. ואז... נתכו המהלומות מכל עבר – בקת הרובה, בידיים, במגפיים. ראשו של ר' דוד לייב עף בין מהלומה למהלומה, החייל ציפה שהבחור יבין מהר את משמעות המכות ויצא לדרך לעבודה, אך דוד לייב נשאר על עמדו. זעמו של הגוי גבר, הוא הגביה את ידו להכות שוב, "ואז", מספר אחיו ר' מאיר שוורץ, "אמר אחי דוד לייב בקול 'אני הולך', והחל ללכת. החיל פקד 'מהר, צא למקום העבודה רגלי, וקח את המעדר לעבוד בו'. הפנים שהתנפחו לא העיבו על מוחו הוא הרהר 'איך אשא על כתפי את המעדר? שבת היום', ומיד צעק שוב: 'לא, לא'. החייל היה המום מתעוזתו של הבחור, הוא ניצת שנית והחל משתולל. השבת עמדה מנגד ובכתה בכי של שמחה: 'כל מקדש שביעי כראוי לו שכרו הרבה מאוד...'. 'לא! לא! שבת', גנח דוד לייב מהמכות. החייל הכה ברגליים ובבטן, הוא בעט בו באכזריות. דוד לייב חש חולשה, וכאבים ניסרו את ראשו הקטן. הוא ניסה להגביה קולו, אך לא יכול. 'אקח, אין ברירה זהו פיקוח נפש!' דוד לייב הגביה את המעדר על כתפו הסוררת ונעמד, היה לו קשה לצעוד עם המשא האסור על הכתף. הסעיף ב"שלחן ערוך" ריצד מול עיניו האדומות: 'כל היוצא בדבר, שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב', וגם ה"מגן אברהם" המפורסם היה שגור על לשונו 'דע דכל מקום שנאמר חייב, אם עשה במזיד חייב, ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת וכו' חייב חטאת', אוי, וה"מחצית השקל" כותב מה שכותב בדין חיוב סקילה. מה יהיה? כאב לו. השבת לפתה את יסוריו... אך דוד לייב נאלץ להתחיל לפסוע. והוא פסע... שלוש פסיעות, ונעצר. הוריד את המעדר על הקרקע, ושוב הגביה על הכתף עוד שלוש פסיעות, הוריד והגביה שוב. בכך רצה להינצל מאיסור תורה שהוא בד' אמות, אך לא ניצל מנחת זרועו של הגוי. הגוי לא הבין מדוע הוא מוריד ומעלה כל כמה פסיעות. פיו הקציף מכעס 'הקטן הזה יתעלל בי?!' הוא לקח שוט, והכה. ר' דוד לייב המשיך לפסוע. ולאחר שלוש פסיעות הוריד ומיד הגביה והמשיך. הגוי זעם. כל פעם שהמעדר ירד מהכתף, ירדה על גבו מהלומה נוספת".

השמש השבתית שלחה קרניה, ודמעות הציפו את עיני הבחור, העצים לא הסתירו אותן. דמעותיו נראו היטב, האדמה ספגה אותן, והשבת התהדרה בהן. מפעם לפעם נשמעו נאקותיו של דוד לייב, בוגר ישיבה סערדהעלי, ונבלעו שוב בין העצים. אוי! אוי! הגוי נח מפעם לפעם, אך ר' דוד לייב לא ריחם על החייל והמשיך להוריד את המעדר כל שלוש פסיעות, הגוי לעומתו החליט להתאמץ ולהכות בו שוב ושוב. עד כמה שהצליח אחיו של ר' דוד לייב להביט ממרחק, הוא ראה כי דוד לייב עדיין מוריד, על אף שכל פעם הוא מקבל מלקות.

הם הגיעו למקום העבודה. הגוי נתן לו לנוח על הקרקע וללקק את פצעיו, מסרו לחיילים הגרמנים האחראים על העבודה. העבודה שבה שילבוהו לא הייתה כרוכה בחילול שבת דאורייתא.

כששבו מהעבודה כבר הייתה השבת מאחור, הערב פרש כנפיו להבדיל בין קודש לחול. העצמות כאבו, העור צרב בכל חלקי גופו של דוד לייב, הוא נכנס לצריף, התיישב על רצפת הקש, וגופו המיוסר רטט מכאב, אותם כאבים ליווהו עד סוף ימיו, והם גם ילוו אותו אחר כך, אבל קדושת השבת לא חוללה!

(מערכת הספר, בחוזק יד: "פרקי גבורה מחייו של חסיד", מכון "דעת תורה", ירושלים תשס"ב, עמ' 18–22)

יהודים מהעיר קראקא, גליציה, חוזרים מבית הכנסת לאחר תפילת השבת כשהם עטורים בשטריימל וקפוטה

סעודה שלישית בגטו לודז

הרעב הנורא בגטו היה בכוחו ליטול מהאדם את רצון החיים הטבעי. רבים נשברו עקב הרעב, וכל דבר הוציאם משיווי המשקל הנפשי. כל הווית האומללים נסובה רק על ציר אחד: אוכל, אוכל ואוכל.

לא-כן אחי וחבריו החסידים. הם לא נכנעו לתכתיבי הזמן, וסרבו בכל תוקף לשנות את עקרונותיהם. לפי תפיסתם הצלת גופם הייתה משנית, הצלת רוחם עמדה בראש סולם העדיפויות. הם למדו תורה ללא הרף, ונהגו בדרכי החסידות. את רעבונם השביעו "במטבח המשותף" שהושתת על המזון הדל שקבלו בגטו. סעודותיהם נערכו בצוותא תוך השמעת דברי תורה וניגונים חסידיים. הם לא נשברו ולא פחדו. התקווה מילאה את כל ישותם וגברה על הכל.

ל"סעודה שלישית" שנערכה בביתנו הביא כל אחד מהם את מזונו הדל. הוצבו שולחנות וספסלים, ואמי הכינה מספר "מאכלים" מאולתרים. חשבתי לעצמי כי הבחורים יעוטו על האוכל!!! לתימהוני התיישבו בניחותא, והחלו לשיר ולומר דברי תורה. רק בתום ריקוד חסידי נלהב בהמריאם לעולמות טמירים הואילו לגשת לסעודה...

הבטתי בעיניהם הזוהרות, ואז הבנתי כי בתנאים הקשים של סבל וכאב פחד ורעב שיצרו הגרמנים בכוונה לשבור את הרוח היהודית מבטאים חסידים אלה בעצם הוויתם את המרידה הגדולה ביותר באויב הגרמני.

חנה אייבשיץ - איילנברג, "האשה בשואה"

יהודים מקבלים את פני השבת במחנה עקורים צילסהיים, גרמניה

קבלת שבת ברכבת

בדרך למחנה וסטרבורק, תמוז תש"ג

הרכבת דהרה לעבר מחנה וסטרבורק. היה זה בערב שבת לפנות ערב, כשישבנו בחרדה ובשקט מתוח לקראת העתיד. חיילים גרמניים ניצבו על ידינו. איש לא דיבר, עד שאבא שבר את השתיקה ואמר בביטחון: "הגיע הזמן לקבל את השבת!" התפללנו ואבא קידש על הלחם. אכלנו מעט, ואף ברכנו ברכת המזון "בזימון". "הקידוש" של אבא בליל שבת, ברכבת, בצל המוות בדמותם של החיילים הגרמניים, ישאר עבורנו שיעור לכל החיים.

יונה עמנואל, "יסופר לדור"

יהודים משארית הפליטה בתפילת שבת

נרות שבת באושויץ

בבואנו לשם ב 18 בינואר 1943, הכניסו אותנו לבלוקים בבירקנאו, היו אלה אורוות סוסים לשעבר. קבלנו מדפי עץ, שעליהם היה עלינו לישון, לשכב. אחד מהדברים הראשונים שעשינו, אני וחברותי שהגיעו אתי, היה למצוא מכרים בין אלה שנשארו, אסירים שהסתובבו באושויץ. ומצאנו.

אחד הדברים הראשונים שבקשנו מהם, היו שני זנבות של נרות. בליל שישי התאספנו על המדף העליון  בבלוק שלנו. היינו אז 10 עד 12 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו, ולא היה אז באושויץ, לא רצפה ושום תנאים סניטריים, שהכניסו בסוף. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורים מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב. אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב, מעל כל המדפים שסובבו אותנו. קודם הבכי הבהיל אותנו, זעזע אותנו. נתברר שמכל המקומות- ואפשר היה לעבור ממדף למדף- נשים יהודיות שישבו חודשים, ואפילו שנים, התאספו סביבנו על המדפים השכנים, הקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו ובקשו שנרשה להן לברך על הנרות.

היה זה מקרה ראשון מזעזע. אחר כך אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות אבל את הנרות השגנו איכשהוא.

(רבקה קופר, מתוך עדות במשפט אייכמן)

משפחה יהודית בשבת בגטו ורשה

קידוש

בקרון שלנו (בדרכנו מגטו טרזין למחנה ההשמדה אושוויץ) היו חמישים ושמונה איש ואישה. כל אחד ואחת שעלה לקרון נשא בידו את החבילות שהורשה לקחת עמו. הקרון היה דחוס מאוד, ובקושי מצאנו מקום ישיבה. הקרונות היו מיועדים להובלת בקר ולכן לא היו בהם ספסלים וחלונות. האוויר והאור חדרו דרך אשנב קטן שהיה בסמוך לגג הקרון. היו בינינו זקנים, תינוקות וחולים רבים, אשר בתנאים האלה סבלו מאוד.

הלילה הראשון של הנסיעה עבר בלי שניתנה לנו אפשרות להירדם אפילו לשעה קלה. אחריו הגיעו היום והלילה השני – ליל שבת פרשת בהר סיני.

בשבת כל יהודי הוא בבחינת מלך, כי כך ראוי לה וכך יאה לה לשבת המלכה שתתקבל על ידי מלכים. לכבודה של שבת מדליקים בכל בית יהודי נרות, ולאורם המבהיק סועדים את סעודת השבת המענגת ושרים ברוב שמחה זמירות אשר מבטאות את הגעגועים הגדולים לבורא עולם שציווה לנו לקדש את היום הקדוש הזה. ומי אנו שנקבל בעת כזאת את המלכה הנכבדה? יצורים עלובים מובלים בקרון בהמות, רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים, אפופים בחשכת הלילה ללא קרן אור. האם אנו רשאים בכלל לקבל בתוכנו את השבת? ואולי נהפוך הוא. אולי מלכתנו גאה היא, שלמרות הכל אנו נאמנים לה ואיננו שוכחים את מלכותה עלינו אפילו בתנאים עלובים כאלה. כי מי יודע להעריך את הנפש המדוכאת והעלובה אשר שומרת אמונים לבוראה גם בעת הזאת.

אבא מקדש על פרוסת לחם יבשה, שהיא משמשת לנו גם כסעודת שבת, בצרוף של לגימת מים. וכך אנו מקיימים גם את מצוות עונג שבת. גם אז אבא זכר את השבת. ובטוח אני שהבורא הביט עלינו יחד עם הפמליה של מעלה ואמר להם: ראו את בניי שזוכרים אותי ואת שבת קודשי גם בהיותם כלואים בחשיכה מוחלטת בתוך קרון בהמות, בגיהנום עלי אדמות.

באותה שעה ענתה לו פמליה של מעלה: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הרב סיני אדלר, "שבטך ומשענתך"

פליכס גולדשמיט (צרפת), הלכות שבת בציורים לילדיו במסתור

המשפט בליל שבת

תשעה באב תש"ד במחנה ברגן בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים, ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרון, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה מנער ועד זקן. תשעה באב.

אמא בשלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בתיה, בת הארבע. בלי תנור ובלי נפט על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט!

וכך דרך ניהולו של משפט במחנה. נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם." שחקו על משפטיה"

ה"משפט" של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת "נחמו" תש"ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסנגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים, אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד.

פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מהאשמות המופרזות ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע.

בברגן - בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים למחנה הנשים ובמשך היום אפשר היה להיפגש. ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר ספרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר ולמה לא נצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מהאשמות. מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חלקו כלל אוכל ועל כן בשלה דבר מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: "לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת!  לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!"

(יסופר לדור, יונה עמנואל)

פמוט עשוי אבן להדלקת נרות שבת ששימש יהודים בקפריסין

נרות השבת במחנה העבודה

אלנדרוף שבגרמניה. שמים אפורים רוחות סוערות, צפורים נודדות, עצים ערומים שהשילו את עליהם, שלכת קודרת ועגומה. הרוח הסתווית התקלסה בעלים בפיסות הנייר ובכל הנקרה בדרכה, סחפה אותם ימינה ושמאלה אחורה וקדימה כמו נאמרה לצאת עמם במחול סוער.

מראה קודר זה לא היה בו כדי לחמם את ליבן השבור של האסירות היהודיות בבית החרושת לנשק. כאלף נשים יהודיות עבדו בבית החרושת ההשגחה הייתה קפדנית. מפקדת הס"ס בקרה לעיתים תכופות את העובדות וכל בקור כזה הסתכם בדרך כלל בעונשים כבדים.

מידע קצר שנלחש באזני באחד הימים העגומים והאפורים היה בו כדי לחמם את ליבי.

יש בידי נרות, נרות לכבוד שבת, התרצי גם את, מרים להדליקם?

הבטתי בה בתמהון

אינך מאמינה? נרות של שבת! מצאתי שומן במחלקה בה אני עובדת , והמסתי אותו לתוך קופסאות אלו, והנה לי נרות. ניצוץ נדלק , כשביב אש . היה בידיעה זו להציתני. שערו בנפשכם, נרות, נרות של שבת בעיצומם של ימי החשיכה והגזירה בלב ליבה של הקדרות המאיימת , יודלקו נרות של שבת קודש... אותו רגע שכחתי מפקדת הס"ס, את קגלסיו חמורי הסבר, ואף מראהו של קנה הרובה המכוון סר מיני, בקצור שכחתי מקומי, שכן היה בהם במילים שמעתי מין כח עילאי שהצית בי שלהבת טמירה ולשונות  האש שלה העלימו מעיני את בית החרושת על יושביו וכל אשר בו..

כן עניתי בפסקנות

ואינך חוששת?

חוששת ממה?

מן המגלב, מן הרובה, מן החיל, מן הכבשן, מתא הגז, מ...ו

מאבינו שבשמים אני יראה , קטעתי את שטף דבורה , את חובתי בתור בת ישראל אני מבקשת למלא.

באותו ערב הגניבה אלי חברתי שני נרות, שני נרות פשוטים. במבט ראשון  ניתן היה לראות כי נעשו ביד בלתי אמונה, והוכנסו לתוכו שפורפרות גליליות. אימצתים אל ליבי, באותה שעה היה דומה עלי כאילו מצאתי את ילדי האובד שנחטף ממני מזה ימים רבים או כמו החזירו לנפשי את החלק שכרתו בזדון וברוע לב.

מה כוחם של נרות פשוטים אלו להדליק בליבי,? לא ידעתי לתת הסבר להרגשה זו אך חשתי כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות קשורות קשר אמיץ בנרות... אפשר שראיתי אותה שעה את פניה של אימי המכוסות וחשתי כיצד זכותה של אמי יש בה כדי להאיר את ליבי הדווי.

הסתרתים באמתחתי\ אמתחת יקרא לה, צרור בלוי של סמרטוטים שלפעמים זכה לאכסן בו איזו פת קיבר שחסכתי עבור חולה , אך הפעם גדלה חשיבותה. היה עלי להמתין עוד יומיים לבוא שבת קודש, יומיים של עגמומיות וקדרות ,יומיים נוספים של חולין ,אך דומה היה עלי כאילו נתקדשו הפעם בקדושת הערגה וכיליון הנפש לבוא שבת קודש.

הגיע ובא יום השישי. בחדרי 14 בנות יהודיות שסיימו זה אתה יום עבודה מפרך והתכוננו לקבל את פני שבת מלכתא. רהיטים לא נמצאו בחדרנו פרט לארגז ישן וחדרי שינה , על אותו ארגז הנחתי את נרותיי. בקשתי לזכות את כל חברותי בעניית אמן לברכה.

שעת  הדלקת הנרות קרבה. הייתה זו שעה יפה של טרם שקיעה . המערב כבר נדלק בגוון אדמדם הארגמני, אותו יום היה המראה יפה שבעתיים  כמו רטט אישון עינה של החמה העומדת לשקוע למראה חדרנו שהתקשט לכבוד שבת , קרן האור שריצדה בחדר התעכבה לרגע קט ואמרה לנוח על השולחן בו עמדו הנרות. הנרות הקטנים  הוארו לפתע בפס  אור  זהבהבי  ששיווה להם מראה אציל שלא מעלמא הדין , רטט עבר בליבי ,גם קרן החמה רטטה ונדדה...

13 זוגות עיניים נצמדו בי באותה שעה , בחלק מהם ניכר הפחד שמא... שמא יבואו גויים בנחלתינו זו.... אך עיני כולם הבריקו... הבריקו באש שיקדה בליב כולנו. נכר היה בן בבנות ישראל טהורות אלו כמה קשורות נפשן בהדלקת הנרות... הן היו נכונות לכל "כמו אמי בעת שהדליקה נרות" לחשה האחת והאחרות נענעו בראשן לאות הסכמה כי הדמעות חנקו בגרונן.

הצתי את האש והדלקתי את הנרות.

העברתי עליהם את ידי ובקשתי לסוכך על עיני כשלפתע...

קול פסיעות גסות עלו מן המסדרון , כולנו הכרנו את קול הפסיעות , לא השלינו עצמינו, ידענו יפה אלו פסיעותיה של מפקדת הס"ס. ליבן של חברותי כמו עצרו מלכת...סוככתי על עיני וברכתי ברוך אתה... אשר קדשנו ... להדליק נר של שבת . והמשכתי לסוכך על עיני ולא הסירותי את ידי, אותה שעה בקשתי בקול לא קול "רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא עשיתי זאת לכבודי אלא לכבודך... לכבוד שבת קודש... שידעו ויזכרו הכל... כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש".

המפקדת כבר פתחה בסערה את הדלת. לעיניה נגלה המחזה במלוא הדרו דממה עמדה בחדר. היא לא העיזה להפריע... כל אותה עת שסוככתי על עיני , הייתה עומדת ומחרישה עומדת ומשתאה...

כשהסירותי את ידי שמעתיה פוקדת: "צאנה אל הרכב הממתין"!

כולן מהרו למלא את פקודתה, והיא יצאה בעקבותיהן.

נותרתי בודדה בחדר. הבטתי בנרות "האם בגלל הדלקת נרות תילקחנה כל חברותי אל האי שם?"

הנרות האירו שפתי מלמלו תפילה, חשתי כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות, מביאות בכנפיהן אל כסא הכבוד ושוטחות אותה לפניו יתברך שמו

אז ידעתי, הן לא תנזקנה בשל הדלקת נרות טהורה...

יצאתי בעקבות חברותי , מרחוק נראה הרכב החונה, החשתי צעדי לעברו, כשהגעתי אליו מצאתי את חברותי כשהן פורקות ממנו לחמים. ראיתי את פניהן הרגועות כשהן משיבות לעומתי " המפקדת פקדה עלינו להעביר את הלחמים אל המטבח".

כמו מאליהן שטפו  מפי פסוקי הלל והודיה. אחר מצאתי את עצמי משיחה ואומרת :"ברוך שעשה לי נס במקום הזה" שלוחי מצווה אינם ניזוקין....

נשאתי עיני למרום . השמש כבר שקעה . פס אור ניצת עוד לרגע בפאתי מערב כשלהבת המתנשאת בטרם תדעך כמו בקש להאיר ולהעיד לכל יושבי תבל על הנס שעשה במקום הזה.. הוא סיים את תפקידו ונעלם.

השמש שקעה . שבת המלכה ירדה לעולם...

(מ. וינשטוק - זכור ח"ח עמ' 96)

אשה מדליקה נרות שבת, במחסה למגורשים בגטו ורשה