ערבות הדדית

חסד של אמת בבית הקברות בלודז'

בודד אך לא לבד

נס גלוי ארע לי באחת השבתות. כשהגעתי לעבודה בשבת בבקר התפללתי מיד את תפילת יום שבת- קדש, לאחר מכן השתלטה עליי עייפות והחלטתי לנוח מעט. בחצר עמדו ארונות לרוב, סמוכים זה לזה. נכנסתי לאחד הארונות, שקעתי בשנת שבת עמוקה.

בעשר בבקר הגיעה לפתע ביקורת של קצינים גרמניים, אולם אני לא הייתי מודע כלל ל"ביקור" כי הרי הייתי שקוע עמוק בשינה. פתאום נפתח הארון ואני רואה מולי קבוצת קצינים גרמניים...החוורתי כסיד.

טבע האדם כשמעירים אותו בפתאומיות פניו חיוורות כסיד, על אחת כמה וכמה כשהמעירים הם קצינים הצבא הנאצי...

למזלי הרב עמד יחד אתם השומר היהודי הממונה עלינו, ובסכנו את עצמו אמר להם: בחור זה לא הרגיש בטוב הוא פנה אלי ונתתי לו אישור לנוח כאן. הגרמנים הסתפקו בתשובתו, והמשיכו בדרכם...בנס הסתיים האירוע בשלום, אצלם על עבירה כזו חייבים מיתה. חסדי ד' כי לא תמנו, כי לא חלו רחמיו.

אל מנהל העבודה שלנו הגיעה יום אחד הזמנה מיוחדת: איתור רהיט מסוים עבור איש גסטפו בשם ברנד. חרדה מהולה בסקרנות ליוותה אותנו כשהובלנו את הרהיט לביתו. כשהופענו בפתח הבית, קיבל אותנו בכבוד: מסתבר שהלה היה ממונה על חפצי יודאיקה, זאת הסקנו מאחר שביתו היה עמוס בכלי כסף יהודיים, ובמשרדו האישי ניצב ארון קודש קטן מכסף ובו ספר תורה...על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עיננו"....לראות ארון קודש וספר תורה הנמצאים בשבי, בגלות- במקום טמא שכזה.

כיוון שעבדתי מחוץ לגטו, שפר מזלי והצלחתי להבריח אוכל ליושבי הגטו המורעבים. זו הייתה סכנה גדולה, ורבים סיימו את חייהם כשנתפסו עם אוכל מוברח באמתחתם. קשרי משפחתי הי"ד עם שכננו הגויים עמדו לי בעת הזאת: גויה פולניה שלפני המלחמה עבדה כשומרת הבניין במקום מגורנו סייעה לי והחליפה עמי אוכל תמורת בדים. את הבדים הבאתי ממחסן שבו הוחבאה סחורה מהחנות של המשפחה, ובתמורה לכך קיבלתי לחם, חלב, ביצים, גבינה ואפילו וודקה הסתדרנו יפה מאוד. ליהודים הייתה -רווחה זמנית.

                                              תפילת אם, ר' נתן גינצברג

ילדים עומדים בתור לחלוקת מזון בגטו קובנה, ליטא

אנשים בתור לקבלת סעד במסגרת מפעל העזרה העצמית היהודית בגטו ורשה

יהודי עומד בפתח בית 'הכנסת אורחים' בעיר סלונים, בלארוס

הרב הרצוג בקבלת פנים שנערכה לכבודו בפראג, עם אנשי ארגון הסעד אונררא

מטבח ציבורי לילדי הגטו

זוג קשישים מקבלי סעד, במסגרת מפעל העזרה העצמית בגטו ורשה

חבילות סיוע לנצרכים מאורגנות בבית היודסה ראד באמסטרדם

חברי חברת מלביש ערומים בעיר חלם, פולין

משפחת פליטים בבית תמחוי בגטו ורשה

חדר האוכל לילדי פליטים שנמצא במרכז ארגון הסעד היהודי איטלקי דלאסם במילנו

חפירת קבר בבית הקברות בעיר לודז', פולין

טלגרמה שנשלחה אל הרב אליעזר סילבר מאת גב' חיה פינקלשטיין מפונביז', ליטא, הפונה אליו בבקשת עזרה

קבורה בווארשה במלחמה

יהודים מחכים בתור לחלוקת מזון בגטו ורשה

יהודים משארית הפליטה סועדים את ליבם במטבח הכשר שהקים וועד הקהילה הדתית בעיר צ'נסטחוב, פולין

לחמך על פני המים

בחודשים הראשונים עבדנו אני וחבריי כפועלים פשוטים במחנה. עבודה קשה, בה העמסנו או פרקנו מקרונות הרכבת את המטען. העבודה החלה בשעה 6:00 בבוקר ונמשכה ברציפות עד ל-6:00 בערב, כשאנו ניזונים מפרוסת לחם קטנה בבקר ובצהרים קבלנו צלחת מרק. אני שטרם חזרתי לאיתני לאחר המחלה שתקפה אותי במחנה בליזין, ידעתי כי במצב זה, לא אוכל להחזיק מעמד. יחלפו שבוע, אולי שבועיים, ואף אני אצטרך  לאותם אומללים שנפחו את נשמתם, כתוצאה מן העבודה הקשה והרעב הכבד...

לאושוויץ הביאו גם יהודים מצרפת, ממנה גלו בעת שהנאצים פרצו למולדתם. ועלה בדעתי לחפש אולי אמצא משהוא מוכר, אולי מי ממשפחות דודי המתגוררים בצרפת. ואכן פגשתי יהודי מצרפת, ונדהמתי לשמוע כיצד קולחת מפיו השיחה "במאמע לשון" אידיש עסיסית בעגה פולנית. הלה העמידני על טעותי, בהסבירו כי יהודי פולני הוא , אף היה אחד הכתבים בעיתון "מאמענט"  שיצא לאור בוורשא. בימים הראשונים למלחמה ברח מפולין לצרפת, שם נפל לידיהם של הגרמנים. בשומעו את שם משפחתי, התלהב חיבקני ונישקני ארוכות. "עולם קטן", סיכם. השתוממתי למראה התלהבותו. "האם דויטשר המתגורר בפריז הינו קרוב משפחתי?" שאל ולא המתין לתשובה, "דע לך כי לדויטשר זה הנני חב את חיי"!

"נע ונד הייתי, גולה ברחבי צרפת בלא מכר ומודע. עד שהזדמנתי לביתו של דודך והוא, ברוחב ליבו, פתח לפני את דלתו לרווחה. התגוררתי בביתו חודשים ארוכים, עד היום בו תפסו אותי הגרמנים ושלחו אותי לאושוויץ- בירקנאו, בה אני נמצא זה קרוב לשנה".

יהודי-צרפתי- פולני זה, שפר עליו מזלו, והוא נימנה על אנשי ה"קנדה", אותם היהודים שהורידו מהרכבות את היהודים שהגיעו לבירקנאו.

אוכל לא היה  חסר לו, והוא הביא לי מדי יום כיכר לחם שלם, ממנו התקימנו בצוותא אני ועוד עשרה יהודים שהתחלקו עימי את מנתי. נוהג זה נמשך אף לאחר שעברתי למקום עבודה בו היו התנאים שפירים יותר.

קיבלתי ממנו כיכר לחם שלם - "אוצר" במושגי אושוויץ – מידי יום ביומו, ממנו ניזונו עוד מספר יהודים. זה הוא שאמר החכם מכל אדם: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". בזכות "   "לחמו" של דודי, ניצלתי אנוכי. לאחר מחצית השנה- היה עלי לעזור ליהודי זה, שהגלגל התהפך עליו, תנאיו הורעו, הוא הועבר למחנה גרוע יותר ומטה לחמו נשבר.

"הנרות שלא נכבו" - - מרדכי הכהן דויטשר ת"א

פליטים יהודים בעיר ליסבון, פורטוגל

ילד תומך בזקן עיוור בלובלין

ילדים אוכלים במטבח בית היתומים של אגודת ישראל ברחוב טוורדה 21 בעיר ורשה, פולין

נציגת הג'וינט בברלין שוקלת ואורזת מצות לשם חלוקתן ליהודים שבמחנות העקורים

ילדים ואנשי צוות בפתח הצריף ששימש כמטבח הציבורי בעיירה ז'ליכוב, פולין

ילדות בחדר האוכל בבית היתומים בצ'נסטוחוב

מודעה מצוירת של הארגון לעזרה יהודית עצמית בגטו ורשה

נציג הג'וינט מחלק נעליים חדשות לילדים פליטי שואה במחנה עקורים בגרמניה

נחמן זונאבנד עובד מחלקת הדואר בגטו לודז' מחלק קצבת סעד לנזקקים

פליטים יהודים בעיר בוקרשט, רומניה, עומדים בתור לחלוקת מזון לפסח

תור לחלוקת מזון בגטו ורשה

לחמניה ודג מלוח

הבוקר היה מתחיל בצפירה חדה, והיא הייתה מטלטלת אותן מן הדרגשים אל הכיכר הגדולה בקול מבשר רעות. צפירה ארוכה ואכזרית, שיר הרקע של מחנה העבודה הנאצי. הבנות והנשים היו רצות, מרעידות מצינת טרום-הבוקר תחת שמלותיהן העלובות והבלויות, היישר למסדר.

העמידה למסדר הייתה אופיינית, עמידה דוממת וחסרת תועלת, משפילה בכל בוקר מחדש ומציבה אותן גלויות ושקטות, כמו מטרה נוחה לכל תעלול סדיסטי שיעלה על דעתו של מפקד המחנה המשוטט מסביב בפרגולו.

בוקר אחד ירד גשם עז ושטף את הככר הגדולה בזרם בלתי פוסק, אבל הבנות נאלצו לעמוד כרגיל - רווחים ישרים, שורות מסודרות. גשם עז המכה ישר בפנים וקור איום החודר אל הגוף הכחוש והמורעב.

אמא הייתה שם בגשם, ממלמלת את ברכות השחר בשקט גמור. לא היה ברשותה אפילו פיסת דף של סידור, ותפילת שחרית הייתה שייכת לעולם אחר, רגיל, הגיוני. בעולם ההפוך של המחנה לא היה מקום לתפילות, לא היה מקום למשהו אחר מלבד היכולת לחיות עוד יום. אבל אמא מלמלה כל בוקר בגבורה את ברכות השחר, מתחת לאפו של הנאצי בפרגול. נאחזת בשרידי העבר שנותרו בה, צוהר קטן לנפש האלוקית הגדולה שאף אחד לא יכול להכריע.

הבוקר ההוא היה קשה יותר, קר יותר, והיא הייתה רטובה לגמרי. האדמה הייתה בוצית כבר מזמן, אבל המפקד המשיך כרגיל, מתעלל בבנות המיוסרות כל כך.

היה זה הרגע ההוא בו ברכה אמא את ברכת "שלא עשני גוי".

היא תקעה מבט צלול בנאצי שמולה. הוא היה שבע, וישן היטב, הגשם לא הפריע לו והקור לא נגע בו. הוא היה מוגן, מגפיים נוצצים, מעיל ארוך, כובע איכותי וכפפות. הנאצי היה כל מה שלא היה להן, הוא גילם את השליטה והכוח והן היו כל החולשה שבעולם.

אמא הסתכלה לו ישר בעיניים, מבעד לגשם השוטף, חושבת רגע נוסף על המשמעות של הברכה שהיא ממלמלת מולו: "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שלא עשני גוי", אפילו הגוי הזה... ופתאום נגעה בה הכרה מפעימה ושלווה של שלמות התפשטה בה.

הגשם המשיך להכות על הראשים הגלויים, ולמלא את השמלות במים. אבל אמא הייתה מעבר לכל אלה.

היא הרגישה נעלה על פני הנאצי בעל עיני הטרף שאוחז בפרגול ושואב ממנו את כוחו ואישיותו. היא חשה בוז מלא גאווה על שאינה נמצאת שם כמוהו, מכה בבנות צעירות וחסרות הגנה. "שלא עשני גוי..."

אושר הציף אותה מעבר למציאות ולגוף. פיסה של חרות הנפש בתוך הגדרות המחושמלות ומגדלי השמירה המאוישים. "שלא עשני גוי... ברוך אתה השם..."

♦

הרעב הנורא בהמבורג הביא עימו גם את מגפת הטיפוס שהשתוללה בצריפים, חוטפת צעירות אל זרועותיה המייסרות ומניחה להם לגסוס בהעדר כל טיפול רפואי.

ויום אחד אמא חלתה גם. היא קדחה מחום והתפתלה בייסורים ומתוך דמדומים היא נלקחה אל חדר החולות.

מיטה לידה, שכבה נערה נוספת, הוזה מחום, קודחת וממלמלת מלמולים חסרי פשר.

הטיפוס ייצר הזיות, ובהשפעת החום הגבוה החולות לא פסקו מלמלמל. הנערה החולה פנתה לאמא פתאום, ברק חולני בעיניה ולהט גדול מאוד: "בבקשה", היא אמרה, "את יכולה לתת לי לחמניה ודג מלוח? אני פשוט חייבת עכשיו. לחמניה לבנה ודג מלוח. בבקשה... בבקשה..."

לחמנייה עם דג מלוח? היה צריך הרבה חום והרבה דמיון כדי לבקש בקשה כזאת.

הירח הלבן היה קרוב יותר אל הצריפים מן הלחמניה והדג, מציאותי יותר. בהמבורג לא הייתה שום לחמניה ושום דג, אפילו לא בחלומות.

אמא החלה להחלים. בהעדר כל טיפול היה הדבר נס. היא חזרה אל רות ואל שאר החברות, רועדת וחלושה אבל בריאה. בקשתה של החברה החולה נמוגה אל דמדומי המחלה אי שם, בצריף החולות.

כעבור כמה שעות נזרקו אליהם חפצים ממחנה הגברים. לגברים לא היו יותר חפצים מאשר לנשים, אבל המחשבה שאולי במחנה הנשים נמצאת רעייה, בת או אם. גרמה להם לתת לפעמים את כל מה שהיה להם.

אמא התקרבה אל הגדר, ופתאום, מבין החפצים הדלים, נחתה ליד אמא חבילה קטנה. אמא פתחה אותה והתאבנה. הייתה שם לחמנייה ודג מלוח. בדיוק זה, ולא עוד. לחמניה ודג מלוח.

החברה מצריף החולות עמדה מולה. היא ראתה שוב את עיניה, בריכות של ייסורים.

על פי הכללים הייתה אמא צריכה לחלק את הלחמניה בין החברות הקרובות, זה היה חוק בלתי כתוב, חוק קדוש שלא הפרו. כולן מתחלקות בשל כולן, אין דרך אחרת לשרוד. אבל אמא נתנה בהן מבט מתחנן וביקשה לתת את כל הלחמניה לחברה החולה.

"יש נערה חולה בצריף, והיא ביקשה ממני בדיוק את זה. אולי זוהי הבקשה האחרונה שלה. מוכרחים לתת לה!"

"את מדברת בלי היגיון!" התלהטו העיניים הרעבות, "היא בין כך עומדת למות והלחמניה הזאת לא תועיל לה. אבל אותנו היא תציל!"

אמא הפצירה בהן.

היא אמרה: בחיים לא היינו חולמות לבקש משהו כזה. בחיים לא היינו חולמות לקבל אותו. הנה, זה קרה בדיוק לה... הבקשה האחרונה... מוכרחים לתת לה.

אמא ניצחה. היא יצאה אל צריף החולות, ובידיים רועדות הגישה לחברה החולה את בקשתה האחרונה, החברה הושיטה זוג ידיים חלושות ותפסה בלחמניה הלבנה. שואלת את עצמה אם היא חולמת, הוזה, או שיש לה משהו אמיתי ביד.

זו הייתה אמא.

שנים רבות עברו מאז ואמא קיבלה דרישת שלום ממלכה וולף מבני ברק. "מלכה וולף?!" אמא גלגלה כמה פעמים את השם במערות הזיכרון. לא, היא לא מכירה מלכה וולף. זו בטח טעות. מישהי מתבלבלת עם גיסתה, הורוביץ מן הבית.

ויום אחד. הייתה אמא בבני ברק. והנה ניגשת אליה אשה מרשימה ותמירה. "אני מלכה וולף", היא כמעט נחנקת מהתרגשות, "אינך מכירה אותי?!" אמא מביטה בה רגע נוסף ופתאום, היא מזהה את העיניים. עיניים תכולות גדולות ויפות... חום גבוה...טיפוס... המבורג... לחמנייה ודג מלוח.

"זו את?!" אמא כמעט התעלפה ותפסה בה בידיים רועדות, "האומנם הייתה לך תחיית המתים?!"

"זו אני. אכן, הייתה לי תחיית המתים. הערפל עטף אותי מכל עבר, הייתי כבר יותר בעולם ההוא מאשר בעולם הזה והרגשתי איך רגעי אוזלים כמו גרגרים אחרונים בשעון חול. ופתאום נשלחה אלי יד, חותכת את הערפל ומביאה לי משהו, לחמנייה עם דג מלוח.

החזקתי בלחמניה וידעתי שנכנס בי כוח חדש וחי. מישהו חושב עלי... מישהו ראה אותי... יש מישהו ששמע את קריאתי... יש מישהו שחשב עלי... אני יכולה לחיות... אני זכאית לחיות...

התחלתי להבריא, עברתי בניסים את שארית המלחמה ומאז לא הפסקתי מלברר עליך, מי את והיכן את נמצאת. ועכשיו אני כאן, זוכה לפגוש בך".

 עיניה של האשה זלגו דמעות. "אני כאן בזכותך..." היא אמרה לאמא.

"באותו ערב עמדתי למות. והחבילה שלך הצילה את חיי".

                                   ("איך לא ידעתי", חנה רוטנברג)

תמונה של חברי 'ועד הגמח' בעיר שרפץ, פולין

יהודים סועדים את ליבם בבית התבשיל בעיר ורשה, פולין

ילדים נוטלים ידים לפני ארוחה במטבח ציבורי לילדים שהופעל עי ארגון הסעד סנטוס (CENTOS) ברחוב פנסקה 29 - וורשא

יהודים בגטו וורשה

התור לחלוקת האוכל ליד המטבח הציבורי בגטו אוסטרובצה, פולין

קבלה על תרומה בסך שבעה רובל מכולל פולין שנשלחה ליהודי ארץ הקודש

גמרא של ילדה קטנה

הנאצים לא הסתפקו בבחורים הצעירים, והם החלו לרכז את כל היהודים. המשפחה נלקחה לגטו של פביאניץ. כל אחד הורשה להביא איתו מזוודה ובה כל מה שנחוץ למשפחה. מזוודה!!! למשפחה בת ארבע עשרה נפשות ובית מלא כל טוב מקיר לקיר. איך אורזים את החיים בתוך מזוודה אחת? מה משאירים כאן, למען השם, וכמה זמן הם יצטרכו לחיות את חיי המזוודה האחת?

אמא הייתה נערה בת שלוש עשרה, אבל לא נזקקו לה, הגדולים ידעו תמיד טוב ממנה מה לעשות ואיך. היא הייתה 'הקטנה', היא ואחיה הקטן ממנה. והם שניהם רק עמדו מן הצד, צופים באנדרלמוסיה שפושטת בבית השליו ורואים את קדחת הפחד המתרוצצת באישונים.

אמא שלה איבדה את עשתונותיה במהומה הזאת. כל כך הרבה נשמות היו תלויות בה. והמזוודה הבודדה איימה להטריף את דעתה, היא החלה מתרוצצת כרוח סערה במטבח הגדול בין ארונות העץ הגדולים והמסודרים. פותחת מגרות ודלתות מבלי לדעת מה לקחת עמה. הזמן הלך ואזל לו. והמזוודה קטנה כל כך. אי אפשר להכניס בה סרוויסים? וגם אין טעם בכלי הכסף. מה כן? מה? לבסוף, נטלה האם את מועך התפודים מן המגרה. נופפה בו כמו מי שמוצא אוצר יקר, והכניסה אותו אל המזוודה.

וככה, ייצרב בה היום הזה, שתמונתה של אמה מלווה אותה, אוחזת במועך המגושם והגמלוני, כאילו הכל היה לא הגיוני באותה מידה.

בבהילות הם הוצאו מן הבית. לא ארזו, לא סגרו ולא השאירו מכתב. הכל היה כל כך בלתי אפשרי. קבלת פנים נפלאה לבאים אל הגטו בפביאניץ.

האנדרלמוסיה שלטה שלטון יחיד באותו היום. מזוודות, אנשים, עגלות, סוסים ותינוקות הכל נכנס אל הגטו במהירות בלתי אפשרית. המשפחות היו עסוקות בחיפוש מקום מגורים אפשרי. אבל כלום לא היה אפשרי. כלום.

נאדז'ה הקטנה הביטה בהכל בעיניים גדולות וקמות. ריח הפחד נדחס בכל הרווחים, והיה מוחשי כמו מועך התפודים של אמא. המזוודה האחת הכילה גיבוב של חפצים. וכלום לא היה כמו שאמור להיות. אבל הנורא מכל קרה כשצעק אבא: "הוי, שכחתי את הגמרא!" וכולם השתתקו הלומים. אבא שכח את הגמרא בבית... ובחוץ כבר התחיל העוצר, לא ניתן היה לחזור את הבית הגדול. וזה היה הרגע בו נשפכו על פניו, לראשונה, כל הצער והיגון.

הגמרא שלו, תמצית חייו ואהבתו, נותרה שם, בבית הגדול על השולחן, מעל המפה המעומלנת, היכן שנותרו החיים השפויים.

אבא שלה השאיר את הגמרא. האם ייתכן הדבר? מה יכול להיות חשוב יותר מגמרא? מה'הייליגע תורה'?^[1]

אמא לא חשבה על כלום. רק דבר אחד מילא אותה, הכאב של אביה. היא ידעה שברגע בו ישתרר איזשהו שקט, אבא יזדקק לגמרא הגדולה, כדי למלא שוב את הבית בשיר, הגם שזוהי דירה דחוסה בגטו, ואולי דווקא בגלל זה? איכשהו הבינה אמא שכאשר תהיה שוב גמרא בבית. החושך יתעמעם לו ומשהו מן האור המוכר והטוב ישוב אל הבית שלהם.

אמא קמה חרש, מדלגת בלחש מעל המזרונים, ומחפשת בגישוש אחרי הנעליים שלה. עשר בלילה, היא אמורה כבר לישון, אבל במקום זה היא מתגנבת בלאט מן הבית, חומקת בין רחובות הגטו ההומים חיילים ורובים. ומוצאת את עצמה בגבול הגטו, החומה עדיין לא הוקמה ורק הפטרולים הצפופים חסמו את הכניסה. והיא הייתה ילדה יהודיה קטנה שאסור לה לצאת מהגטו.

אבל היא הצליחה לצאת. הייתה זאת הסתכנות שאפילו היא לא יכלה לתאר לעצמה עד כמה. ומשם, קלת רגליים כאיילה, היא רצה על פני הרחובות המוכרים אל עבר הבית שלה. ביד רועדת היא פתחה את הדלת שלא הייתה נעולה ונכנסה מתנשפת. הבית הכה בה - הריח, החפצים והקירות. אבל לא היה זמן לנשום את כל אלה שוב, הגמרא הגדולה הייתה על השולחן סגורה וממתינה. ואמא נטלה אותה ואמצה אותה אל ליבה. וככה היא חזרה אל הגטו, מערימה שוב על השומרים ומסתכנת. ושוב לא יודעת עד כמה.

אמא נכנסה אל הדירה בגטו, והגמרא בידיה. היא הושיטה אותה לאביה כמו דגל ניצחון בסיום הכיבוש המתיש.

מסביב הכל עמדו הלומים. "נאדז'ה, מאיפה הגמרא? מן הבית? אבל איך, למען השם, איך הגעת הביתה?!" ההורים היו נסערים.

אביה נטל ממנה את הגמרא, חיבק אותה בכל האהבה שבעולם ואחר כך היכה אותה מכה קלה על כף ידה, בכל האהבה שבעולם.

אמא הייתה ילדונת קטנה וחלושה שהיו רגילים להפציר בה לסיים את כוס החלב או את צלחת ה'קאשע'^[2] כדי שתתחזק. ופתאום, דווקא היא, גוזל קטן ועדין, היא יצאה מן הגטו וחזרה אליו. "אסור היה לך לסכן את חייך..." הוא אמר בדאגה, "גמרא לא חשובה יותר מהחיים

בלילה שב הניגון ומילא את הבית. לוקח עימו את הצער והכאב. את הפחד והמבוכה הבלתי נסבלת. ועולה עימם השמימה: "זאגט די הייליגע גמרא..." הנשימות בחדר הצפוף התרפו פתאום, וכולם נשמו עמוק את המילים ואת השיר, את החיים שנמצאים גם כאן. ואמא ידעה שהיא סיכנה את חייה, אבל אביה קיבל אותם במתנה.

                                     ("איך לא ידעתי", חנה רוטנברג)

[1] תורה קדושה - אידיש.

[2] כוסמת – אידיש.