סוכות ושמחת תורה

ילדים מורשה בערב שמחת תורה, אחד מהם מחזיק בידו דגל

ילדים חסידיים ברחוב העיירה, אוחזים בידם לולב ואתרוג

סוכה בגיהנום של פלאשוב

באחד מימי חול המועד סוכות, פגשתי חבר של אחי שעבד כנגר בנגריה. הוא העיף מבט סביב. "ברצוני  להראות לך דבר מה שישמח אותך" אמר לי".

"מה זה?" שאלתי בחרדה.

"לכי בעקבותי. שמרי על מרחק והזהרי."

שמעתי בקולו, נרגשת, מבלי לדעת למה עלי לצפות. הוא הובילני אל הנגרייה. מחוץ לשטח המגודר היתמרה ערימת ענפים וקרשים מסוגים שונים. הוא לקחני אל צדה האחורי של הערימה. בצד אחד הייתה תלולית עפר, ומן העבר השני הונחה ערימה קטנה של חפצים שעליהם הונחו לוחות  העץ ללא כל סדר.

לא האמנתי למראה עיני. "סוכה"! קראתי בהתרגשות עצומה.

"כן, סוכה כשרה. עליך לראות כיצד ממתינים הגברים בשעות הלילה בתור כדי להיכנס לסוכה ולברך "ליישב בסוכה".

כל אותו הלילה חלמתי אודות אותה סוכה- היפה  ביותר שראיתי מעודי, ניצבת לה בתוככי הגיהנום של פלאשוב. היא הייתה עשויה מן החומרים היקרים בעולם: אהבה , נאמנות,, מסירות נפש. חלמתי על הטורים הארוכים של הגברים המסכנים את חייהם כדי להכנס לתוכה, לברך ולהודות לרבונו של עולם על שאיפשר להם לקיים את מצוותיו, ולשבת לרגע קט, במחיצתו.

"אוי, רבונו של עולם" ,התפללתי, "אנא , הקם נא לנו את הסוכה שהבטחתנו – את סוכת דוד הנופלת. אנא, רחום וחנון, פרוש עלינו סוכת רחמים חיים ושלום".

(הרוח שגברה על הדקון- פרל בניש)

תפילת "הושענה" מתוך מחזור לחג הסוכות מצפון איטליה

ילדים מבית הספר שפעל במחנה המעצר למעפילים מס' 65 בקפריסין, עם דגלים בשמחת תורה תשח.

מחזור לסוכות מגטו לודז'. בשולי הדף נכתב מצב ההשמדה בגטו

מוכר דגלים לשמחת תורה בורשה

שמחת תורה בגטו לודז'

ריקוד בשמחת תורה במחנה פלאשוב

על מבחן האמונה של החסידים המתמרדים מעידים שני האחים, מנדל ומשה בראכטפלד, ניצולי וויליצ'קה הנמצאים כעת באמריקה.

בשנת 1941 גרתי בוויליצ'קה- קראסנו פרבר של וויליצקה, (עיר המלח הפולנית) מעיד מנדל בראכטפלד- שם הסתתרו במרתף כעשרים בחורים מחסידי גור. הם היו סגורים ועסקו בתורה יומם ולילה . אחותי בשלה עבורם מזמן לזמן מאכל של ירקות, גזר וכדומה, והורידה את הסיר למרתף דרך אשנב קטן. לאחר מכן ברחו כולם לגיטו קראקא והסתתרו בבית המדרש ההרוס של ביקור חולים. ברחוב לימאנובסקיקו. שם הם נתגלו פעם ע"י סגן המפקד של "המשטרה היהודית", משה פיילר. אבל הוא התרשם כל כך  מהבחורים, שעזב אותם לנפשם ולא גילה את מקום מחבואם לשום איש. עם חיסול הגיטו בקראקא הסתתרתי בעלית הגג של בית עזוב. הנאצים עקבו אחרי  ונתפסתי.. הם מצאו אצלי  בכיס אבנט חסידי , ואחד השוטרים אמר לנאצים: "זה חסיד"! אם כן נקח אותך אל ה"אוסמקה"(תא מספר שמונה בבית הסוהר) אל החסידים!"

כך נפגשתי שוב עם קבוצת חסידי גור, בתאי האסירים אשר משם נלקחו כולם להרג, הם אמרו תהילים, לימדו שעור בעל פה. אף האסירים החופשיים התייחסו אליהם מתוך הוקרה.

מתחילה היו כאלה שלעגו להם: "משוגעים"! אבל משהכירו את טוהר לבם ואת עוז אמונתם התרשמו כולם מהם. יום אחד הועברו למחנה עינויים התרשמו כולם מהם. יום אחד הועברו למחנה עינויים ליד פוסטקוב. הם נזכרו שזה  יום של שמחת תורה והתגנבו לאיזה בית מדרש עזוב. אחד מהם הסתכן להוציא ספר תורה בחשאי מתוך המחסנים של הס"ס  אשר שם היה הכל מסודר וממוין. והם רקדו בשמחה עצומה לכבוד שמחת תורה. המפקד של כל המחנות באיזור  קראקא היה געט , הסאדיסט הנורא שתפר לו מכנסי רכיבה מטלית קרועה ואת גווילי ספרי תורה שחוללו  ניצל לכל מיני מלאכות בזויות. והם החסידים הצעירים הסתכנו לגנוב ספר תורה מתוך המחסנים שלו.

(קובץ מחקרים – יד ושם)

שני יהודים מהעיר קשאנוב, פולין, בדרכם לבית הכנסת בימי חג הסוכות

חג הסוכות במחנה וסטרבורק. צעירים יושבים סביב שולחן בצריף מקושט ומעוטר. על השולחן - ספרי קודש

וצוונו ליישב בסוכה

העצמות מדולדלות ושבורות והראש שמוט ברפיון. אבל הנשמה עודנה פורחת... לא נותר להם דבר בעולם, אבל בראש מעייניהם איך מקיימים מצות סוכה...

מעיד ר' מנס בפני הסופר וחוקר השואה ר' משה פראגר ז"ל, והדברים הלא הם כתובים על ספר "אלה שלא נכנעו".

"הייתה זו עבורנו בעיה לא קלה, כיצד לסדר "סוכה" במחנה גרליץ, אשר בשלזיה התחתית. נאחזנו בכל מיני תחבולות וניצלנו כל מיני אפשרויות. בינות לצריפים הגדולים של המחנה נשארו "ליפטים". (מכולות) ריקים, אשר אף אחד לא ידע לאיזה צורך הגרמנים מחזיקים אותם. אולם בשבילנו הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. בערב סוכות התגנבו אחדים מאתנו לתוך "ליפט" אחד, שברנו את התקרה שלו וזו הייתה פעולה  בלתי נעימה לחלוטין, משום שכל "קאפו" עלול היה לתפוס אותנו בשעת מעשה.

לאחר מכן עדיין נשארה תלויה ועומדת הבעיה: "וסכך מנין?" גם בנדון זה צץ עבורנו סיכוי בלתי צפוי. גילינו בשדה מיני צמחים כאלה, אשר בפולנית הם קרויים  "סלונצ'ניק". לקטנו הרבה צמחים ושטחנום על גבי כלונסאות שהורכבו על גג ה"ליפט" . נכון,  בעצם השאלה נותרה בעינה: האם זוהי סוכה כשרה כהלכתה? בכל  זאת חשנו כורח נפשי עצום לסכן עצמנו ולפלוש בלאט לסוכה זו, בליל ראשון של "זמן שמחתנו", בכדי לברך במלוא החגיגיות ברכת "שהחיינו".

ואכן, לא מעטים מבין כלואי המחנה השתמשו בסוכה זו בכל שבעת ימי החג. ברם, בהושענה רבה נתגלה הדבר. מישהו מבין שומרי המחנה עקב אחרינו והזעיק את כל צוות  הנוגשים הגרמניים. בשצף קצף התנפלו הללו על הסוכה, בשעה שכולנו התאספנו בתוכה. אללי, המכות שהעמלקים הרשעים הרביצו בנו אז, עודן טריות ושמורות היטב בזכרון וגם חקוקות בעצמותי.. ברם, את מבוקשם הם לא השיגו. הם הרביצו ללא רחם וחקרו אותנו תחת איומים ועינויים, לגלות להם, מי בעצם היה אותו "מורד" שיזם את הקמת הסוכה בתוך המחנה, ואת הסוד הזה הם לא גילו!"...

כסבורים אתם כי המכות דיכאונו? לא מיניה ולא מקצתיה!! אדרבה! דווקא העובדה שיכולנו להוציא משלוותו את בכור השטנים, הוכיחה לנו מה רב ערכה של מצוות סוכה שלנו! הקדוש ברוך הוא "הקדיר עלינו חמה", מעין מה שכתוב בגמרא, מסכת עבודה זרה, אבל אנו לא בעטנו בסוכה, כמו שגויים עושים....

(לוחות ושברי לוחות - רבי יחיאל מנחם מנס זיטניצקי ז"ל)

דגל שמחת תורה בשנות ה-40

מודעה מטעם הבד'ץ בעיר קרקוב המזהירה מפני בנית סוכות שלא על פי ההלכה. חתומים הרבנים יהושע פייבל פרנקל - תאומים, הרב שמחה פרנקל - תאומים, והרב שאול אטינגר

ר' אייזיק הרצברג עושה דרכו לבית הכנסת שבמחנה עקורים עם לולב סידו

הריקוד בשמחת תורה

היה זה בחג שמחת תורה האחרון בגיטו ורשה, שמחת תורה תש"ג (1942). רק קומץ קטן, כשלושת אלפים יהודים, נשארו מהקיבוץ הגדול של חצי מליון יהודים בפולין.

כמנין וחצי יהודים התאספו במעונו של הרב מנחם זמבה לעריכת "ההקפות" ולתפילה. לפני הקריאה הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, והקיפו את השולחן. כולם היו אנשים שבורים, רצוצים ושכולים מבני משפחתם. הלב היה מלא יגון. הפסוקים המסורתיים שהיו נוהגים לשיר, נאמרו בתוגה.

בין המתפללים היה ר' יהודה לייב אורליאן, המחנך הגדול, מי שהיה מנהל בית המדרש למורות "בית יעקב", אף הוא היה שכול. אשתו ובניו הושמדו בידי הגרמנים.

פתאום נכנס לחדר ילד, כבן 12. היה בזה משום חידוש גדול, כי כבר לא היו ילדים בגיטו. כולם הושמדו בטרבלינקה. עמד ילד יחיד זה, לקח סידור בידו והצטרף לתפילה.

כאשר צעדו המתפללים בכבדות עם ספרי התורה וסבבו בהקפות כביכול, קפץ פתאום הרב אורליאן אל הילד, חיבקו יחד עם הספר תורה שבזרועו ובלחצו את שניהם אל לבו, החל לשאוג בקול קורע לבבות: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה", ופרץ בריקוד ממושך עם הילד ועם ספר התורה, ריקוד מלא התלהבות חסידית, כשהוא חוזר בקול גדול על קריאותיו "יהודי צעיר עם התורה הקדושה".

האנשים מסביב נסערו למראה זה, ומאליו נוצר מעגל של רוקדים סביב שלישיה זו. המחנך הגדול עם הילד וספר התורה.

היה זה הריקוד האחרון בשמחת תורה האחרונה של היהודים האחרונים בוורשה.

(הקדמה לספר יהודה לייב אורליאן – בעיות בחינוך)

שמחת תורה במחנה המעצר קפריסין

יהודים בחג הסוכות בבית כנסת בגטו לודז'

סוכה בחצר בית בוורשה

תהלוכת שמחת תורה בעיירה. מבוגרים וילדים נושאים בידיהם ספרי תורה.

נטילת ארבעת המינים בגטו לודז'

סוכה בחצר בית בגטו לודז', פולין

סוחר אתרוגים במחנה עקורים בגרמניה

יהודים קוצצים ענפים לסכך בעיר רוגובה, ליטא

יהודים עטופים בטלית מתפללים ביום "הושענה רבה" של חג הסוכות תשב בבית הכנסת בגטו לודז, פולין

יהודים משארית הפליטה בסוכה שהקימו בעיר המבורג, גרמניה.נראים הרב זינגר ואברהם מלאך מזבולן (ראשון משמאל)

הסוכה החשאית

הנה מה שהתרחש במחנה פלאשוב, בלילה הראשון של חג הסוכות שנת תש"ד. "ירח האיתנים" זה הפך לחודש ההריגה הגדולה במחנה שלנו. הצוררים דרשו מאתנו קרבנות לכל חג ומועד. ואף על פי כן, על מה טרחו ודאגו היהודים הנותרים? הם חשבו תחבולות כיצד לקיים מצוות סוכה ולברך את ברכת "שהחיינו" על "זמן שמחתנו"!

בלילה הראשון של החג נמשך מצעד חשאי באחת מפינות המחנה. לאן נמשך המצעד? אל הסוכה הארעית באמת, שהוקמה ב"ככר העצים" של המחנה. הפועלים שעבדו במחלקה זו בנו בו ביום "מחסן", כאילו לשם אחסנת כלי העבודה שלהם. "המחסן" היה ללא תקרת גג והוא כוסה בסכך כשר שנצטבר משאריות של נסורת העצים, וסוכה זו משכה אליה את כל אסירי המחנה. הבשורה הועברה מפה לאוזן, והיהודים הסתכנו לעזוב את צריפיהם ולפנות לכיוון הסוכה החשאית. גם אני הייתי בין הפונים שמה. רגע אחד נעצרתי בפנים "המחסן", אמרתי "שהחיינו" ויצאתי מן הצד השני. לא היה זמן להתעכב, כי המצעד נמשך הלאה.

(מפי שמואל ליפשיץ. "אלה שלא נכנעו")

יהודים מוכרים סכך ברובע היהודי בעיר ברלין, גרמניה

יהודים בקאליש בודקים ענפי ערבות לקראת חג הסוכות

יהודי מתפלל בבית הכנסת בגטו לודז', פולין. בידו לולב ואתרוג

חג הסוכות בגטו קובנה

ראש השנה ויום כפור היו השנה ימים עצובים. לכבוד חג הסוכות הקימו סוכות אחדות מקרשים עם כיסויים של סכך. נמצאו גם אתרוג ולולב. יהודים לא מעטים סעדו את לבם בסוכות.

כאשר הלכתי בבוקר לפגישה... נתקלתי בסוכה שהוקמה ליד גוש בתים גדול. תמהתי על רצון החיים של היהודים בגיטו. והנה נדמה כי סכין חדה מונחת על הצוואר ואף על פי כן האנשים אינם מאבדים את עוז רוחם, אינם חדלים מלהיות יהודים. אחר הצהרים נקראתי באופן דחוף לבתי המלאכה, שם חיכו גרמנים ממשרד ה"שטאדט- קומיסר". מהרתי ללכת לשם. בדרכי לבתי המלאכה נתקלתי בסוכה נוספת. דלתה היתה פתוחה לרווחה, ואפשר היה לראות בתוכה יהודי מזוקן ולראשו כובע שחור. הוא היה לבוש בגדי חג, ופניו קרנו משמחה. בסוכה ישבו עוד מספר אנשים. הם שרו ניגון חסידי וליוו אותו במחיאות כפיים וברקיעות רגליים. הם שרו בהתלהבות ובדבקות כאילו לא היו קיימים בעולם גיטו ושליטים גרמניים...

כאשר ראה אותי, יצא היהודי המזוקן מן הסוכה. הוא אחז בשרוולי ושאל שאלת תם: "מה אתה עושה בסביבתנו? שלום עליכם! ויום טוב שמח!" הוא היה שרוי במצב רוח מרומם ואף נראה קצת "מחומם". נראה כי לגם כוסית משקה לכבוד החג. הוא לא הקשיב לתשובתי, שאני ממהר לפגישה ומחכים לי בבית המלאכה.

"האם כבר ישבת בסוכה השנה?" חקר אותי היהודי המזוקן. "לא" עניתי, "לא היה לי זמן. תסלח לי אני ממהר". היהודי, זוסמאן שמו, והוא אגב מכר שלי, סוחר מקובנה וחסיד. הוא הסתכל עלי בתמהון, כאילו הייתי כופר בעיקר. הוא תפס בזרועי ומשך אותי לתוך הסוכה. "נא להכנס" – רעם בקולו. ואני שוב: "אני ממהר לפגישה בענייני הכלל". דברי לא השפיעו על היהודי המזוקן. הוא אמר: "אין דבר. רק לרגע". הוא הושיב אותי בכוח על ספסל בסוכה.

בלית ברירה ישבתי. אמרתי "שלום עליכם" לשאר היהודים בסוכה, והסתכלתי סביבי. זוסמאן שאל את האורחים שלו: האם אתם יודעים מיהו האיש? זה גולוב. הרי אתם יודעים, מן הועד.

היהודים ענו כמו במקהלה: "שאלה אם אנו יודעים? בוודאי שאנו יודעים מן המיניסטרים שלנו". וכל אחד תקע לי שלום עליכם. אני אומר להם: "אני כלל לא מיניסטר. אני יהודי כמו כולם. יהודי מן הגיטו. עכשיו תסלחו לי יהודים, עכשיו אני באמת חייב ללכת. קראו לי לבתי המלאכה".

אך זוסמאן בשלו. הוא רמז לאשתו דרך החלון של הסוכה ומיד נכנסה זו לסוכה ובידיה יי"ש ועוגה. הוא בעל שמחה היהודי המזוקן, בנו נהיה היום בר מצווה. הוא בקש ממני לשתות כוסית יי"ש ולברך את ברכת "שהכול". וכמובן, לטעום מן העוגה. תוך כדי דיבור פצחו היהודים שוב בניגון.

"אם אמרתי מטה רגלי, חסדך השם יסעדני". מילים אלו היתה להן משמעות מיוחדת ועמוקה בסוכה שבגיטו. היהודים בסוכה שרו בדבקות ובאמונה בחסדו של השם יתברך, ואני שכחתי את עצמי ואת שליחותי הצבורית והצטרפתי לניגון ולאמונה.

במשך כל היום הייתי תחת הרושם הטוב של אוירת החג בסוכת החסידים. הערצתי אותם, קנאתי בהם על יכולתם להשתחרר מעול הגיטו, מן הבעיות היומיומיות המעיקות על הפרט ועל הכלל.

"אם אמרתי מטה רגלי" – מזמרים יהודים מלאי אמונה. "חסדך השם יסעדני". אשרי המאמין.

(אברהם תורי, "גיטו יום יום")

יהודי מורשה נושא את ארבעת המינים בדרכו לתפילה

סוכה באושויץ

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הוציאי אותם מארץ  מצרים אני ה' אלוקיכם"

סוכה באושוויץ? מי שיודע מה הייתה אושוויץ בוודאי קשה לו להאמין שמנם הייתה בה סוכה. ראשית, עיני הס"ס פקוחות על כל דבר, איך יתכן לבנות סוכה והם לא ירגישו בדבר. שנית, גם הממונים עלינו בתוך המחנה, שגם הם עצמם היו אסירים, חלקם גויים, כי גם כאלה היו שם, לא היו מרשים לנו להקים סוכה. ודבר נוסף, ממה בונים סוכה באושוויץ?  ובכל זאת באושוויץ הייתה סוכה.

באחד המגרשים שבין הצריפים הייתה ערימה של דרגשים שלא היו בשימוש. מישהו הפך דרגש אחד לסוכה על ידי תוספת של קרשים אחדים שלקח מדרגש אחר. את הסכך עשה על ידי הנחת חתיכות עץ אחדות מעל הקומה העליונה של הדרגש. בצורה כזאת איש לא הבחין במשהו חריג, ובוודאי מי שלא ידע לא העלה על דעתו שיש כאן סוכה. אני כשלעצמי הייתי מסופק בכשרותה של סוכה זו היות שאי אפשר היה לישון בה, וזכרתי ההלכה שסוכה כזו גם לאכילה איננה כשרה.(מבירור שעשיתי לאחר מכן התברר שהסוכה הייתה כשרה)

כפי שהזכרתי כבר במקרים אחרים, התופעה הזאת של קיום מצוות בכל תנאי יש בה גבורה רוחנית עליונה, והיא מעוררת פליאה גדולה. יהודי רואה לפניו כמעט ללא הפוגה את להבות האש העולות מארובות המשרפות, מתוך מחשבה שייתכן שבקרוב גם הוא עצמו עלול להיהפך לכזאת, ובכל זאת אינו שוכח שגם בשעה כזאת חייבים לבנות סוכה למען שמו הגדול. אשריך ישראל , מי כמוך!

מצוות סוכה באה להזכיר לנו את השגחתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, שגם בהיות אבותינו במדבר הגדול והנורא הוא לא שכח אותם ולא הסיר את עיניו מהם. לכן נצטווינו מדי שנה בשנה לשבת בסוכה כדי שזו תזכיר לנו את כל החסדים הללו של הקדוש ברוך הוא , לבל נשכח אותם.

אולם באושוויץ הייתה למצווה זו משמעות מיוחדת. זכרנו שלא רק אבותינו היו במדבר גדול  ונורא, אלא שבאותו חג הסוכות היינו בעצמנו במדבר גדול ונורא ממנו. הסוכה שישבנו בתוכה לא הייתה רק תזכורת למה שהיה, אלא היא הייתה לנו גם עידוד למה שיהיה. אף שהיה נראה כאילו ה' עזב את הארץ והפקיר את בניו לחייתו ארץ.  בקיום המצווה הזאת העדנו שאנחנו ממשיכים להאמין בהשגחתו עלינו. אומנם מידת הדין הייתה מתוחה עלינו במלוא עוזה, אולם האמנו שמאחוריה מסתתרת מידת הרחמים אשר שומרת על גחלת ישראל שלא תכבה.

ביום האחרון של החג נכנסתי לסוכה ואמרתי את ה"יהי רצון" שנוהגים לאמרו כאשר נפרדים מהסוכה, תפילה מיוחדת הייתה בפי, שלשנה הבאה נזכה לשבת בסוכה כבני חורין.

(בשבתך ומשענתך - הרהורים ומחשבות אחרי השואה - הרב סיני אדלר, בהוצאת גנזך קידוש השם)

חנות לממכר לולבים וארבעה מינים ברובע היהודי בעיר ברלין, גרמניה

חברי תנועת הנוער הציוני בריקוד שמחת תורה יחד עם ספרי תורה בגטו לודז, פולין. ברוך פייקרש נראה מאחור

סוכות תש"ה

מיד לאחר יום כפור נכנס אלי "ראש הצריף" של בלוק 51, והודיע לי כי ברצונו לארגן סוכה. הייתי משוכנע שדעתו של איש שיחי בדוחה עליו. איך יתכן? בין כלבי טרף רבים כ"כ שאינם חדלים לנבוח ולנשוך, נקים תחת גבם סוכה?

אך האיש התכוון לכך ברצינות מוחלטת. ומיש שטח בפני את תכניתו.  היות שמאחורי בלוק 28, מהעבר השני של הגדר, סדורות מס' שורות של חביות, הוא יסד באמצעותן כמעין שלשה קירות, יניח עליהם שכבת קנים ומעט קש, וכך תקום סוכה כשרה כדת וכדין.

האזנתי לתכניתו הנועזת בהסכמה שהייתה  כרוכה בסכנת נפשות, בשל מיקום החביות הללו שעמדו מהעבר השני של הגדר, תחום שגבל עם בנינים של הס"ס, והמעבר לשם היה אסור, באיום של עונש מוות    ובליל א' נכנסנו שם בחשאי וקדשנו ואכלנו כזית, והמקום אשר עמדה שם סוכתנו זו, היה מוקף בחוט ברזל והכניסה לשם הייתה אסורה  ומקום ספק היה אצלי לברך לישב בסוכה כיוון שסכנה לשהות שם. אולם מחמת חביבות המצווה שנעשתה במסירות נפש, ברכנו לישב בסוכה. ואכלנו שם הרבה אנשים בזה יוצא וזה נכנס ואוכל כזית פתו בחשאי ובסתר מיראת עונש ובשמחת הלב שזיכנו לקיים מצווות סוכה.

(עלי מרורות - תיעוד אוטנטי מעטו של רבי יהושע  משה אהרונסון ז"ל)