מארץ שבי לארץ הצבי

רשיון כניסה לארץ ישראל

הפגנה למען עליה חופשית לארץ ישראל באחד ממחנות העקורים

הפגנה נגד סגירת שערי הארץ בפני ניצולי השואה

עולים ממתינים בתור במחנה העולים שער עליה בחיפה

תעודת עלייה ממשלת פלשטינה

נערות משארית הפליטה במחנה העקורים אולם, גרמניה, מפגינות במחאה על סגירת שערי הארץ. הן נושאות שלטים באנגלית הקוראים הגירה חופשית לפלסטין לכל יהודי ו ... האדמה הספוגה בדם.

אב ובנו הקטן - מעפילים שנתפסו עי הבריטים

רשיון כניסה לארץ ישראל תש'ו - 1946

נשים ניצולות נושאות את דגל מדינת ישראל בצעדה שאירגנו במחנה העקורים בו שהו

יהודים משארית הפליטה צועדים בתהלוכת תמיכה בנשיא טרומן ובפתיחת שערי הארץ. הם נושאים שלט בד הקורא ... עד מתי נחיה חיי בטלה במחנות, פתחו את שערי פלסטין!

אונית המעפילים מדינת היהודים עוגנת בחופי חיפה אחרי שנגררה ונקשרה לרציף הדמעות

אחרי הכל ולמרות הכל – בשערי הארץ

ר' נתן גינצברג יליד טרנוב  לאחר פרוץ המלחמה , נלקח לגטו טרנוב, , ולאחר מכן שהה במחנה פלאשוב,  מפלאשוב הועבר למאוטהאזן שבאוסטריה. בצעדת המוות הובל למחנה גונסקירכן, ושם התבשר על השחרור. משם המשיך למחנה הפליטים באיטליה, ושם התארגן לעליה לארץ ישראל.

וכך כותב בספרו: "תפילת אם"

מיד אחרי חג הפסח תש"ו נרשמתי לעלייה לארץ ישראל, הצטרפתי לקבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של ר' לייבל קוטנר. ר' לייבל היה חסיד גור, ואף שאיבד את רעייתו , ואת ילדיו במחנות לא איבד את שמחת החיים ואת המרץ ומאור הפנים. הוא היה מנהיג במלוא  מובן המילה, ודאג לכל צרכינו הגשמיים והרוחניים.

בליל היציאה אל הים היתה התרגשות רבה. יצאנו לדרך בחשאי באישון ליל. ירדנו לסירות קטנות, והן הובילו אותנו ללב ים. שם טיפסנו בסולמות חבלים על אניית "ארבע חרויות" שהפליגה ארצה באופן בלתי ליגאלי. השייט באנייה היה קשה ומתיש. שנים עשר יום ארך המסע. למעלה מאלף בני אדם על אנייה שהקיבולת שלה למאתיים איש בלבד, המים חולקו במשורה, וכשהצמא גבר ממילא פחת החשק לאכול.

שלהי חודש אלול תש"ו. כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל אביב כבר ארבו לבואנו האנגלים . החל "קרב" ביננו לבבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו מים מזרנוקים. כצפוי גברו האנגלים. ואנייתנו נגררה לנמל חיפה. החולים והזקנים הורדו ממנה, ואותנו שילחו למחרת היום לאי קפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות כשחופי הארץ הלכו והתרחקו מעינינו....

בקפריסין נכלאנו "במחנה 60" תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם לא נח ולא שקט ר' לייבל קוטנר. הוא יזם והקים שוב, עם קבוצת עוזריו, בית כנסת ובית מדרש , עם תפילות כסדרן ושעורי תורה לרוב. אני ואשתי לעתיד היינו חלק מקבוצה זו. במוצאי שבת קודש פרשת שמות, ליל כ' בטבת נערכה לנו סעודת אירוסין. "הסעודה" התקיימה בבית הכנסת המאולתר במחנה במסגרת "סעודת מלווה מלכה" , ובה שולבו גם האירוסין שלנו.

מדי חודש שחררו האנגלים כשבע מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף  וחמש מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. סוף סוף הגיע גם תורנו.

ביום שישי יז' בשבט תש"ז, עלינו על האנייה בדרכנו לארץ ישראל. השמחה הייתה עצומה. באנייה קיימנו את תפילת ליל שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות רוח עילאית.

בשעה עשר של בוקר שבת קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה, נוסעי האנייה מהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו "הצדיק" ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאנייה כרוכה בחילול שבת, ועל כן עלינו להשאר בה עד צאת השבת.

האנגלים חשדו שזו תוכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו שיחזירו אותנו לקפריסין אולם אנחנו עמדנו על דעתנו. "כשיופיע שלשה כוכבים ברקיע נרד מן האנייה" הבטיח להם ר' לייבל.

ואומנם כך היה. נשארנו על האנייה, סעדנו שם סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות, ולאחר מכן התפללנו מנחה, אכלנו "סעודה שלישית" והתפללנו ערבית. אפילו "הבדלה" עוד הספקנו לעשות על האנייה, ומיד אחר כך ירדנו ממנה. בכניסתנו סוף סוף לארץ ציפתה לנו קבלת פנים "חגיגית ואוהדת"... מהאנייה הובלנו בשיירה – טנק מלפנים וטנק מאחור!- אל מחנה המעצר בעתלית.

ספור סירובם העקשני של כמאה צעירים שומרי מצוות לרדת מן האנייה האנגלית ביום שבת הכה גלים בכל הארץ והופיע בעיתונים. "המעשה הזה" קדש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הצבור הרחב.

לאחר כחודש במחנה המעצר בעתלית שוחררנו לדרכנו. והתחלנו להתארגן ולפנות למשרדים המסייעים לעולים החדשים בקליטה ובהתאקלמות בארץ.

                                       תפילת אם - השואה - באמונה שלימה - ר' נתן גינצברג בהוצאת גנזך קידוש השם.

אניית מעפילים שיבת ציון

יהודי מתפלל על סיפון אניית מעפילים

הפגנה של ילדים במחנה עקורים למען פתיחת שערי ארץ ישראל לעליה

כרוז לעדוד העלייה הבלתי ליגאלית

מעפילי האוניה 'אטלנטיק' מגיעים לארץ אחרי שנשלחו ב-9 בדצמבר 1940 לאי מאוריציוס, וישבו בו כחמש שנים

רשיון עליה לארץ ישראל

מעפילים בדרכם לחוף

תעודת עליה

מעפילים במחנה המעצר בעתלית

הפגנה של יהודים בעיר ורשה, פולין, נגד הספר הלבן ולמען כניסת יהודים לארץ ישראל. בין הרבנים שבראש נראים הרב צבי יחזקאל מיכלזון והרב יצחק מאיר קאנאל.

מעפילים בשערי מחנה המעצר

הפגנת יהודים במחנה העקורים בעיר באד גסטיין, אוסטריה בעד העליה לארץ ישראל ונגד מדיניות ההגירה הבר

מעפילים בשעת קריאת התורה

מעפילים מאניית תיאודור הרצל עומדים על סיפון האניה בנמל חיפה. על שלט הבד נכתב הגרמנים הרסו את משפחותינו ובתינו, נא אל תהרסו את תקוותינו.

מעפילים מגיעים לנמל חיפה

מעפילים, ביניהם ילדים, מאחורי גדר התיל במחנה המעצר בקפריסין

יהודים משארית הפליטה משתתפים בצעדת מחאה במחנה העקורים לייפהיים, גרמניה, בדרישה לעליה חופשית

ניצולי השואה בדרך לארץ ישראל משואה לתקומה

ספר תורה שהובא באוניית המעפילים התקווה

דרכה של האנייה "המעפיל האלמוני"

בשנת תש"ז, פברואר 1947, קבלתי מברק ממשרד עליה ב' שעלינו להגיע לרכבת המהירה, הנוסעת בלילה, למקום ליד עיר הנמל- מרסיי,, בצרפת.

משם עומדת להפליג בעוד יום קבוצה לארץ ישראל. החלטנו אחי יצחק ואנוכי שאנחנו נוסעים...

יצאנו לדרך עם הרכבת המהירה והגענו למקום שנקבע וכעבור יום היינו באניה המפליגה לארץ ישראל. לא יכולנו להסתיר את ההתרגשות שאחזה בנו. הנה בעז"ה, זכינו. החלום עומד להתגשם ,עוד מעט בקרוב ממש, תעמודנה רגלינו בשערי ירושלים.

עלינו על אניית "המעפיל האלמוני" מבעד לדלת החל זורם קהל עצום של אנשים, שנדחס בבטן האנייה הצרה. מאות בני אדם, אנשים נשים וטף, נכנסו פנימה, בכמות כפולה ומכופלת מהכמות אותה יכלה האנייה  לשאת .רק כאשר נסגרה סוף סוף הדלת, ואנו לא יכולנו להתנונע במקומותינו מחמת הצפיפות הנוראה, נשמעה מפינו אנקת רווחה. באונייה שבה יכלו להכנס  60 איש לכל היותר- כך אמר לי אחד ממפקדי האנייה, איש עליה ב' – נמצאו עתה כשלוש מאות איש.

ומעשה ניסים ראינו על הים: האונייה הקטנה הייתה בבחינת "מועט המחזיק את המרובה".

אל אף הדוחק והצפיפות השתדלנו שלא להתלונן ולא אמר איש צר לי המקום.

האנייה " המעפיל האלמוני", למרות שלא התנסתה בנשיאת מספר אנשים גדול כל כך נעה בכבדות ממקומה, ובחסדי ה' הגדולים הצליחה להפליג בים...

העוגן הורם, האנייה עזבה את מקומה שהיה מרוחק מהנמל. בכוונה תחילה עגנה האנייה במקום נידח זה, כדי שלא יגלו האנגלים את מטרתה. האנגלים ארבו לכל החפצים " לפלוש" לגבולות הארץ. ויוסיפו משקל לאוכלוסייה היהודית הנאבקת עם שכניה היהודים. הם שמו על הגבולות משמר קפדני שעקב אחר נסיונות  "ההסתננות" ותפסו את האניות כשאלפי פליטים על גביהן. ושלחו אותם לקפריסין.

מטעמי זהירות , על אם הדרך צבענו את הספינה בצבעים חדשים. חשבנו כי בכך נקשה על הבריטים לגלות את האנייה שלנו. אך טרחותינו לשווא היו. האנגלים ארבו לנו מאז  היום בו יצאנו מהנמל וליוו אותנו במשך כשלשה שבועות, לאורך כל המסע שעשינו מצרפת לארץ ישראל...

כעבור כ-  3 שבועות של טילטולים במסע מייגע, נשמעו קריאות גיל ברחבי האנייה, ובמיוחד על סיפונה, "חיפה!"  "חיפה!" קראנו בקול, לא מאמינים למראה עיננו.

הסיפון לא יכול היה לשאת את כל דרי האנייה, אך מי יכול היה להתנתק ממנו? מי יכול היה שלא להזין עיניו במחזה הנפלא, להתבונן ולראות בעיניו ממש את הים והכרמל???

הנה לא עוד ארובות עשן וריח משרפות, לא עוד מראות מות , ייסורים וזעקות כאב, אלא מול העיניים, שטוחה היא הארץ לפנינו ואנחנו קרובים אליה במגע יד. מה יפה הוא המראה הזה, אותו אנו רואים עתה. מה נפלאה ההרגשה... אדמה חומה עליה בתים ועצים וחיים... חיים...חיים... שמש חמימה ומלטפת, וארץ המושיטה לנו את ידיה ואומרת: בואו ילדיי, בואו, בואו נא...

אולם, תכונה מוזרה נראתה סביבנו. על גב הגלים התנועעו צלליות מוזרות. לחרדתנו הבנו , שאלו הם האנגלים...

לא. לא זעקנו במר, הן לא יתכן. אך הצלליות התקרבו. עתה יכולנו להבחין בוודאות בחיילים האנגלים, העומדים על גבי אניות המלחמה. קני הרובים שבידיהם מכוונים היו לעבר אוניתינו, והם נכונים לערוך עמנו מלחמה. ארורים אלו, כיצד הרהיבו הם עוז בנפשם לנתק אותנו מעם ארצנו שלנו??

הניחו לנו לאחר כל התלאות שעברו עלינו, סורו מעמנו ותנו לנו לגשת לארצנו המצפה לנו, אצלה נוכל לחלץ עצמותינו הרצוצות ולשום מעט לרווחה.

לאחר קרב שניהלנו מול אותם חיילים  נכנענו, כוחותינו לא עמדו לנו, ומלאי צער ויגון שלחנו מבטי ערגה לחוף חיפה שער ארצנו האהובה... לא הבנו איך ידיים אכזריות אלו, לא נתנו לנו לבוא בשעריה.

לפנות ערב זזה הספינה ממקומה. חרטומה היה מופנה לכיוון האי קפריסין.

מלבי לא ימחו היללות,, קולות הזעקה והמראת הנוגעים ללב...עמדנו נשענים על מעקה סיפון אונית המלחמה, האנגלית, בוכים בדמעות שליש, צופים בתקווה ובתפילה בחופי ארץ הקודש המתרחקים מעינינו וממשיכים למרר בבכי...

באדר שנת תש"ז (מרץ47 ) הגענו לקפריסין שם שהיתי כשנה עד ה' באדר תש"ח(פברואר 48)

בי"א בניסן תש"ח זכיתי להקים את ביתי בתל אביב, בארץ ישראל .

(הנרות שלא נכבו - מרדכי הכהן דויטשר - הוצאת גנזך קידוש השם)

עולים בלתי ליגאליים עושים את דרכם בחולות

קבוצת יהודים משארית הפליטה מבריחה את הגבול בדרך לארץ ישראל בסיועם של אנשי תנועת 'הבריחה'

תפילה בתוך אניית מעפילים

נשים יהודיות עם תינוקותיהם בעגלות מפגינות נגד ממשלת המנדט הבריטי ולמען פתיחת השערים לעליה לארץ ישראל.

רשימת שמות של חלק מאוניות המעפילים שהגיעו לארץ ישראל.