ליל הבדולח

בט"ז בחשוון תרצ"ט, בלילה שבין ה – 9 ל – 10 בנובמבר 1938, התרחשו בגרמניה ובאוסטריה המאורעות המכונים "ליל הבדולח": פוגרומים המוניים נגד היהודים בהוראת המפלגה הנאצית ובהשתתפות כוחות מטעמה. מאורעות אלו היוו למעשה את תחילתה של שואת יהדות אירופה.

במהלך הפוגרום נשרפו מאות בתי כנסת, נבזזו חנויות בבעלות יהודית ובתים פרטיים של יהודים הותקפו. 400 יהודים נרצחו, וכ- 30,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז. הרחובות התמלאו בשברי זכוכית מהחלונות הרבים שנופצו, ומכאן השם "ליל הבדולח".

הייתה זו הפעם הראשונה בה נעשו פרעות ביהודי גרמניה בקנה – מידה כה נרחב, ונערכו מעצרים כה המוניים. ב-10 בנובמבר הסתיימה באופן רשמי ההתנפלות האלימה אך היא נמשכה במקומות רבים עוד כמה ימים. באוסטריה החל הפוגרום רק בבוקר ה-10 בנובמבר, אך היה חמור במיוחד. נערכו מעצרים רבים ו-4,600 יהודים מווינה היו בין הנשלחים לדכאו.

הגורם הרשמי למאורעות היה תקרית דיפלומטית שהתרחשה בשגרירות הגרמנית שבפריז. צעיר יהודי בן 17 בשם הרשל גרינשפן, ששהה בפריז, קיבל מכתב שבו נאמר לו כי משפחתו, שהייתה ממוצא פולני, גורשה מגרמניה לפולין יחד עם עוד למעלה מ-12,000 יהודים. הממשלה הפולנית סירבה לקבלם, והם רוכזו בעיירה זבונשין שבגבול הפולני-גרמני. המכתב תיאר את מסע הסבל והייסורים שעברה משפחתו, והצעיר הזועם והכאוב החליט להתנקש כנקמה בפקיד זוטר בשגרירות הגרמנית, ארנסט פום ראט.

המעשה עורר את חמתה של המפלגה הנאצית, שניצלה את ההזדמנות ללבות את היצרים נגד היהודים ביתר שאת ולהעמיק את השנאה ואת ההכפשה. יומיים לאחר מכן, בט"ז בחשוון תרצ"ט, ה-9 בנובמבר, כינס יוזף גבלס את פעילי המפלגה ואת חיילי האס-אס במטרה להבעיר פוגרום יזום ביהודים. לאחר מכן דווחו הפרעות כהתפרצות ספונטנית של מחאה כנגד היהודים.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה, נוכחו הגרמנים לראות כי תגובת העולם לרצח יהודים אינה נחושה ומשמעותית, ושפגיעה ביהודים לא תוביל לצעדים נחרצים בזירה הבינלאומית. כך נסללה הדרך להשמדת יהודי אירופה, כשגרמניה מבצעת את הזוועות והעולם שמסביב שותק. ליל הבדולח היווה נקודת מפנה בגישה הנאצית כלפי היהודים: את החקיקה והתעמולה האנטישמית החליפה מדיניות של טרור ופגיעה פיזית ביהודים.

היעדים שעמדו לנגד עיני הנאצים כשחוללו את הפרעות הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה התעצמה בעקבות האירועים הקשים וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף שנת 1938 לבין פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם תהליך ה'אריזציה' – סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית – הואץ מאוד לאחר ליל הבדולח, וזאת כענישה קולקטיבית על "פגיעתם" של היהודים בכלכלה, שכן נזקיו הכספיים של ליל הבדולח היו כבדים מאוד. במקום שהפורעים יואשמו בהרס שזרעו, הואשמו בכך היהודים, שכן במעשיהם הם כביכול הביאו עליהם את הפוגרומים.

מאורעות ליל הבדולח היו יותר מהתפרצות אלימה ומחרידה של רגשות אנטישמיים. לילה זה היווה נקודת מפנה, שקבעה שיא חדש בתעוזתו של המשטר הנאצי ובנכונותו למסד את האלימות נגד היהודים ולגייס לשם כך את החוק הגרמני. עד לליל הבדולח אופיינו צעדיו של המשטר הנאצי במדיניות הדרגתית של ניסוי וטעייה, תוך בדיקה מתמדת של התגובות הציבוריות. מדיניות זו התבססה על שלילת הזכויות האזרחיות במסגרת חוקתית, דוגמת "חוקי נירנברג" (ספטמבר 1935). בליל הבדולח הותר לראשונה הרסן ונעשה החיבור בין מערכת השלטון והחוק לבין אלימות פיזית. דפוס זה של אלימות ממוסדת ופומבית עתיד להוות מכאן ואילך את לב ליבה של המדיניות הנאצית כלפי היהודים, שביטויה הקיצוני ביותר היה הניסיון להשמיד את יהדות אירופה כולה כשלוש שנים לאחר מכן.