ל"ג בעומר

ל"ג בעומר (י"ח באייר), הוא היום השלושים ושלשה לספירת העומר. יום זה הוא יום שמחה, מותר להסתפר, להתחתן, לרקוד ולשמוע מוזיקה, בניגוד לנהוג בכל ימי הספירה (שולחן ערוך). הטעמים לשמחה הגדולה ביום ל"ג בעומר:

1. בו פסקה המגפה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא (קבלת הגאונים).
2. יום פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא (מסורת הקדמונים), ביום זה גילה רבי שמעון את סודות התורה, כמסופר בזוהר הקדוש (ב"אידרא רבה"), ורצונו שישמחו ביום זה.

ויש האומרים, שביום זה סמך רבי עקיבא את התלמידים שהעמיד - אחרי שנפטרו 24 אלפי תלמידיו הראשונים, והם שהנחילו לנו את התורה שבעל פה, ועל כך השמחה הגדולה. מנהגי היום בתפוצות ישראל בדומה למנהג יהודי ארץ ישראל, במאות השנים האחרונות, לעלות בל"ג בעומר למירון, מקום מנוחתו של רשב"י, כדי לשמוח ולרקוד וכמובן להתפלל, נהגו יהודי פולין, ובעיקר יהודי גליציה, לנסוע ביום ל"ג בעומר לקראקוב ולהשתטח על קברו של הרמ"א (רבי משה איסרליש), מגדולי הפוסקים שבכל הדורות, שנפטר אף הוא ביום זה. אלפים ורבבות היו באים מידי שנה להתפלל ליד קבר הרמ"א, מדליקים נרות ונותנים צדקה. רבים נושעו בתפילותיהם במקום קדוש זה. בבית הכנסת של הרמ"א, הצמוד למקום מנוחתו, היו נאספים תושבי העיר והאורחים הרבים, לשמוע דרשה לכבוד היום, מפי רב העיר. בפולין ובליטא, לא התקיימו לימודים ב"חדר" (תלמוד תורה) ביום זה. ונהגו לצאת עם הילדים אל השדות או היערות שמחוץ לעיר, כדי לירות בחץ וקשת. מנהג הקשת הוא לרמז שכל ימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת, כי זכותו הגינה על הדור מפני הפורענות. אם כי לא נהגו להדליק מדורות כמו בארץ ישראל, היו חסידים ואנשי מעשה מתכנסים לסעודה בצוותא, וכן נהגו להדליק נרות ולזמר משירי היום, כמו "בר יוחאי", "אמר רבי עקיבא" ועוד. הרבה מגדולי החסידות, בפרט בדורות האחרונים, היו עורכים את "שולחנם" במעמד חסידיהם הרבים, ואומרים דברי תורה בציבור לכבוד התנא רשב"י ולכבוד היום הגדול. רבים נהגו להתפלל בקברי הצדיקים, ובכלל לבקש ולהעתיר בכל מקומות מושבותיהם, שכן צדיקים העידו על יום זה, שהוא יום תפילה ועת רצון. יש שנהגו להזכיר מאמרותיו של רבי שמעון, והיו צדיקים שאמרו כי הלומד תורתו של רשב"י, כאילו נמצא אצל קברו במירון, ויכול להעתיר בזכותו ולפעול ישועה. יש נוהגים לאכול חרובים, זכר לחרובים שאכלו רשב"י ורבי אלעזר בנו בהיותם במערה. יש נוהגים לאכול מאכלי חלב בל"ג בעומר, כך נהגו הצמח צדק מליובאויטש וכן אדמור"י גור השפת אמת והאמרי אמת. האדמורי"ם לבית רופשיץ, הידרו לחפש ולהזמין אורח מארץ ישראל לסעודת היום. בפרשבורג (הונגריה) נקבע יום זה כיומה של ה"חברה קדישא", ומנהליה נהגו לערוך סעודה מפוארת, באולם המקושט בפרוכות, עם חופה בראש השולחן, שתחתיה ישבו הגבאים, הרב והדיינים. בכמה מקהילות הונגריה ובוקובינה נהגו לשלוח צלחת ביצים, כמתנה לנכבדי הקהל, ובמקומות שבהם נקבע היום כיומה של ה"חברה קדישא", אספו ביצים מכל הבתים לסעודת הח"ק שנערכה בערב. בוורמייזא ובפרנקפורט (גרמניה) כינו את היום בשם "חג התלמידים", שכן פסקה המגיפה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא. ונהגו שהמלמדים מחלקים יי"ש לתלמידיהם, והרבנים והתלמידים היו רגילים בו במשתה ושמחה. במזרח הרחוק: בהודו, נהגו להחליף בגדים, להתקבץ בבתי הכנסת, להדליק נרות רבים וללמוד בצוותא מדברי תורתו של רשב"י. אחרי הלימוד ישבו יחד למשתה ושמחה לכבוד היום. בפרס, נהגו, שכל אלו שנדרו לכבוד רשב"י ונושעו במהלך השנה ערכו סעודות חגיגיות ביום זה בכל שנה ושנה. הם היו "מחלקים" ביניהם את שעות היום, כדי שכולם יספיקו לערוך סעודה מכובדת בליווי אורחים, ויש שהקדימו הסעודה לפסח שני כדי להשיג אורחים רבים, כך היו חוגגים בשמחת הרשב"י מפסח שני ועד ל"ג בעומר. אנשים היו הולכים מסעודה לסעודה כמה ימים, והשמחה הייתה רבה. בצפון אפריקה: בתוניס נהגו להתאסף בבתים, לחלק ביניהם את ספר הזוהר ולסיימו כולו, ואחר כך הסב לסעודה גדולה וחגיגית לכבוד גמרה של תורה, והעשירים העניקו מתת ביד רחבה לתלמידי החכמים שלמדו בבתיהם. במרוקו נהגו ללמוד בספר הזוהר עד חצות, אחר כך חגגו כל הלילה, ובבית הרב הייתה נערכת סעודה חגיגית. בטריפולי היו נאספים כולם למקום אחד, ומרבים בתפילה ובלימוד בצוותא לכבוד היום.
במקומות נוספים: בתימן, היו סוגרים את החנויות, ולאחר שרחצו והחליפו בגדיהם, נאספו לבית הכנסת והדליקו נרות, ואחר כך קראו יחד את כל ה"אידרא זוטא" במקהלה ובמתינות, בנעימה מיוחדת. ברודוס, נהגו לאסוף ביום זה את ה"גניזה" [ספרי קודש שהתבלו, תשמישי קדושה, דפים המכילים דברי תורה וכדומה] מכל הבתים הפרטיים ומבתי הכנסת, ולערוך להם לוייה המונית לכבוד התורה.