התאריך ט"ו בשבט הוא ראש השנה שקבעו חז"ל לצורך מניין שנותיהם של עצי ארץ ישראל – "ראש השנה לאילן", כפי שהוא מכונה במשנה. נהוג ביום זה להרבות באכילת פירות העץ של ארץ ישראל ובמיוחד פירות משבעת המינים.
מכיוון שההיבטים החקלאים וההלכתיים של ט"ו בשבט ייחודים לארץ ישראל, לא יכלו הללו לבוא לידי ביטוי בקהילות ישראל בגולה – אולם במשך דורות ט"ו בשבט היה חג של געגוע לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, שבאמצעותו ציינו יהודי העולם את אהבתם וכיסופיהם לארץ הקודש ואת חלומם לעלות אליה.
בקהילות ישראל חגגו את ט"ו בשבט ברמז, בסימן בלבד. יש שנהגו לאכול פירות שגדלו בגולה אשר מזכירים את פירות ארץ ישראל, ולכוון לפרי הארץ.
לפניכם תצלומים וקטעי תיעוד מתוך ארכיון 'גנזך קידוש השם' המתעדים את ט"ו בשבט בקהילות השונות בארץ ובעולם , גם במחנות, ובשארית הפליטה..
מנהגים רבים ומגוונים נהגו בקהילות ישראל בליל ט"ו בשבט וביומו.
יש האוכלים ט"ו מיני פירות , ויש האוכלים ל' מינים ויש אף העורכים "סדר ליל ט"ו בשבט"
ומאריכים בדברי תורה ובזמירות.
ארץ ישראל
בירושלים נהגו כמה מקהילות הספרדים ללכת אל קברות הסנהדרין וקבר שמעון הצדיק, וכן לצאת למקורות מים ולשבת שם בצל העצים, המחדשים ביום זה את נעוריהם.
המקובלים במפת היו יוצאים למערת רשב"י ובנו מפקיעין, לקטוף חרובים מהחרוב שצמח ליד המערה.
ט"ו בשבט בסלוניקי
יהודי סלוניקי היו מסבים לסעודה שעיקרה היה "חמין" עשוי מגריסי חיטים מבושלים בשומן עם רגל פרה וערמונים. בסוף הארוחה היה אבי המשפחה מחלק פירות ומציין את מעלותיהם והכוונה שיש לכוון באכילתם.
הסעודה הייתה נמשכת שעות ארוכות והילדים היו נשארים ערים כדי לראות את המלאך שנשלח להכות על כל צמח ולומר לו "גדל"! כמו כן, נהגו לשלוח מנות של פירות, לתלמידי חכמים ולעניים.
הייתה נערכת מעיין הצגה שבה "התווכחו" האילנות על סגולות פירותיהם, ובסופה התפללו תפילה לגאולה.
ט"ו בשבט בטורקיה
בטורקיה היו התלמידים נאספים לקרוא בצוותא ט"ו מזמורי תהילים. אכילת הפירות הייתה מתקשרת לברכת הבית לשלום בית. בעל הבית היה מברך על פת חיטים, שהחיטים יפים לשלום שנא': "השם גבולך שלום חלב חיטים אשביעך" (תהילים קמ"ז, י"ד) עקרת הבית הייתה מברכת על פרי הגפן
שנא': "אשתך כגפן פורייה"(תהילים קכ"ח, ג')הבנים ברכו על הזיתים שנא': "בניך כשתילי זיתים" והבנות על רימונים ואגוזים כנאמר: כל כבודה בת מלך פנימה.(שם, מ"ה, י"ד)
מנהג אכילת חרובים
מערת רבי שמעון בר יוחאי היא מערה עתיקה בפקיעין, בה לפי המסורת התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר במשך 12 שנה וחברו בה את ספר הזוהר. בפתח המערה עץ חרוב עתיק, לפי המסורת זהו העץ שצמח בנס עבור רשב"י ובנו, ממנו ניזונו בשהותם במערה. זהו עץ החרוב הגדול והמקודש ביותר בישראל.
סדר ט"ו בשבט השפיעה ישירות על מנגי עדות ישראל בארץ ובגולה
בסלוניקי שביון נהגו לקיים הצגות מיוחדות בלאדינו שבהן השתתפו צעירים מחופשים לעצים, וכל עץ שר את שירו בליווי מקהלה.
בחאלב שבסוריה- נהגו לקרוא בבית הכנסת בערב ט"ו בשבט את "עשרת הדברות".על פי נוסח סדר טו בשבט שנחגג שם, ולאחר סיום התפילה היו שבים הביתה לסעודת חג שכולה הייתה מפירות.
בכורדיסטאן – נהגו לאכול מספר רב ככל האפשר של פירות, והיו שולחים זה לזה צלחות ועליהן שלושים מיני פירות. רחובות היהודים בערי כורדיסטאן היו נראים בט"ו בשבט כמו בפורים עם ילדים אצים רצים מבית לבית ובידיהם מגשי המנות, ועוד.
חמישה עשר בשבט בארץ
בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח...מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקדוש ברוך הוא . שדות הם יעודנו הטבעי. מי ייתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלוקית ישראלית, כי אז היה הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו. שוב היה נשמע קול כינורו של דוד, ושוב הייתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז...
אחד מגדולי החסידות בהונגריה הוא רבי יצחק אייזיק מקאליב. בהיותו נער התרועע עם הצאן והבקר עד שנתגלה על ידי רבי לייב שרהס, (מתלמידי הבעל שם טוב)ואחר עלה ונתעלה להנהיג את צאן קדושים,.
וכך היה המעשה: באחד הימים רמזו לרבי לייב שרהס, כי בעיר מסוימת מצוי ילד מופלא, ועליו לגלותו ולהדריך אותו באורחות חיים. נטל את צרורו והגיע לאותה עיר. שקל את צעדיו, והחליט לצאת לשדה ולהימלך בדעתו כיצד לגלות את ילד הפלא שאור גנוז בתוכו. לפתע הגיעה לאוזניו נגינת רועים שהסעירה את ליבו. משנשא את עיניו ראה מרחוק, בשיפולי הגבה, ילד יפה עיניים, המפקח על להקת אווזים, ומחולל בחלילו והאווזים נאספים אליו מתרפקים עליו באהבה. קרב רבי ליב שהרס אל העדר ורועו , והטה את אוזנו, ונפעם מאוד "הנה זה הוא". הוא נכנס בדברים עם הנער הרועה ושמע מפיו את המילים והמנגינה, שלמד אותם מפי הרועים הנוכריים , והם נסובים על מראות הטבע, והרהורי לבו של הרועה:
"יער יער מה גדול אתה,
שושנה שושנה מה רחוקה את,
לולי היה היער קטן יותר,
הייתה השושנה קרובה אלי יותר,
ולו הוציאני מן היער, היינו שנינו ביחד."
ואותו נער תמים הוא שהכניס רוח קדושה בתוך הנגינה, והתקין להם מילים שיש בהם מערגת ישועה וציפייה לגאולה.
"גלות גלות מה ארוכה את,
שכינה שכינה מה רחוקה את,
לולי הייתה הגלות קצרה יותר,
הייתה השכינה קרובה יותר,
ולו הוציאנו מן הגלות,
היינו שנינו ביחד".
נטל רבי לייב שהרס את הנער והכניסהו לישיבתו של רבי שמלקא מניקלשבורג ולא ארכו הימים, ואותו נער עלה ונתעלה עד שנתפרסם כרבי יצחק אייזיק מקאליב.
תיאור משולחן ט"ו בשבט אצל הרה"ק רבי יצחק אייזיק מספינקא , בעל ה'חקל יצחק', בשנות מלחמת העולם השנייה, מובא בספר 'שלשלת ספינקא' (עמ' תי"ג) מרישומו של חסיד אחד שהיה שם בשעת מעשה :
"אזכור חגיגת ט"ו בשבט בבית הצדיק מספינקא זצ"ל, שולחנות ערוכים בפירות מגדנות ויינות משרים על המסובים מצב רוח חגיגי, מפי הצדיק היושב בפנים משולהבות, זרועי זוהר שמימי, נובעים פתגמים, ברקי רעיונות , וסיפורים, המכניסים אותך לעולמות אחרים...וחנוונים ומוכרי גרוטאות כאילו שכחו חורי חנויותיהם ונמשכו בעל כורחם לעולמות של קסם ויופי שבחיק המכורה שלנו, ארצנו הקדושה...אח"כ נוטל הצדיק פרי חדש לברך עליו שהחיינו, פניו נסוכות שמחה ופתאום נפץ אדיר זעזע את האוויר, ובטרם ידענו מה קרה, כיסו רסיסי שמשות מנופצות ושתי אבנים גדולות נחו וירו על השולחן בדיוק מול הרבי. ונתבהר לעין כל מה קרה, ונעשו פנים חיוורות כסיד, ועיניים הסתכלו בהבעה של פחד.. ובעצם לא קרה דבר יוצא מהכלל, אדוני הארץ לא רצו להודות במלכות שהקימו להם היהודים בתוך הרשויות שלהם, והרשעים רצו רק להזכירם שעל עקרבים הם יושבים.. ורק נס מן השמים היה שמזכרת זו לא עלתה בדמים, ורק שמשות שבורות עמדו בפיות פעורים מבשרות אימה...
כשלקח הצדיק שוב את הפרי החדש בידו, והתכונן לברך עליו, כאילו דבר לא קרה, הסתכלו עיניים תמהות, משתוממות: "שהחיינו לזמן הזה"? הצדיק הרגיש בצפונות הלב. הניח את הפרי מידו פתח ואמר: "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה...כל מצווה יש לה זמן מיוחד להבליט את מובנה הפנימי של המצווה. ט"ו בשבט מזכיר לנו את ארץ ישראל, ואת הגאולה העתידה. כיצד אפשר להבין את מהותה הפנימית, לולא שחושפים לעיניך את מהותה של הגולה המקולקלת...מתוך החושך אפשר להכיר את האור...אלמלא שישנו חושך אין להרגיש באור.."
מיד הדהדו מאות פיות בבת אחת: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה..."
זהו סיפור פשוט על אישה צעירה שהייתי עד ראייה למותה במחנה ריכוז. אישה צעירה זו ידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עמה הייתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותי". אמרה לי "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים, ובענף השני היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, האם העץ ענה לה? "כן". מה אמר לה העץ? ענתה: "הוא אמר לי, "אני פה - אני פה – אני החיים, חיי הנצח".
בבית הילדים בזבשה התחנכו מאות בני נוער שגדלו בתקופת השואה אצל משפחות נוצרים ובמנזרים.
המחנך מר הובל מספר: הגעתי למוסד בליל ט"ו בשבט. זה היה ליל כפור. ספרתי לילדים על השקדייה הפורחת עתה בארץ ישראל, וראיתי לאט לאט את העיניים שלהם נדלקות... לקראת ט"ו בשבט בשנה הבאה, הכינותי מחזה בשלוש מערכות. המערכה הראשונה- חג ט"ו בשבט בפולין. מערכה שנייה- ט"ו בשבט בגיטו בזמן המלחמה. ומערכה שלישית הוקדשה לחג ט"ו בשבט בארץ ישראל, זה נתן הרבה לילדים.
(ספר המועדים)
טקס חגיגת נטיעת הגן הציבורי בית ונחלה בבני ברק
תושבי בני ברק הצעירה נוטעים נטיעות ביום "ט"ו בשבט"
הרב זליג שפירא מעשר את היבול הראשון של פרי הדר בבני ברק
