פורים

תמונה של יהודים מדונאסרדאהלי מחופשים בחג הפורים

תלמידים במוסד התורני תפארת הנוער שליד ישיבת תפארת בחורים בווילנה, עם מלמדיהם.

רעשן לפורים מעירק עם הכיתוה המן הרשע

פורים שפיל במונקאטש בחורים מחופשים לשניים עשר השבטים

משפחה מתימן בעת קריאת המגילה

מסיבת פורים שנערכה לילדי טהרן לאחר הגיעם לארץ ישראל.

מחזור מאויר לפורים

ילדים מחופשים במסיבת פורים שנערכה בבית יתומים לפליטי השואה בעיר בריסל, בלגיה

ילדים מחופשים במסיבת פורים שנערכה בבית הספר של 'עדת ישראל' בעיר ברלין, גרמניה

בנות בית יעקב בעיר קולבוסוב, גליציה - פולין, מחופשות בחג הפורים

בחורים מחופשים בחתונת בתו של הרבי מבאבוב, בן ציון הלברשטם, שישב בטשבין

מגילת אסתר מאוירת

רעשן שהוכן במחנה המעצר בקפריסין. עליו תלויה דמותו של היטלר.

קריאת מגילה בגיטו קרקוב פולין תש"ג

"מצאנו אתכם", נשמעה שאגת ניצחון מפיו של הרשע שמחה ספירו מפקד האו-דה (המשטרה היהודית בגטו) בהגיעו לאשנב הבוקר, בו הסתתרנו למעלה מיושבי הגטו, אלומת אור חזקה מפנסו האירה פתאום את היהודים הנפחדים שישבו בבונקר. בו ברגע, כאשר ראינו את עיניהם של שוטרי האו דה יורקות אש, וכל אחד מאתנו ראה את המוות לנגד עיניו, בקעה זעקה אדירה מפי כל הנוכחים בבונקר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"!

אבא פנה תיכף והודיע לר' אליעזר לנדאו להשתדל עבורנו. ר' אליעזר לא נח ולא שקט. הפעיל את מיטב קשריו ועשה מאמצים כבירים, ואומנם הובטח לו כי כל אזרחי החוץ שבאו – דה ישוחררו ואנו יחד איתם. הודות למאמציו, הותר לנו לקבל מפעם לפעם חבילות מזון. אכן לקראת פורים שחל 5 ימים אחרי מעצרנו - קבלנו מאבא את החבילה הראשונה. אין אנו יודעים מי הביא את החבילה, אך בבוקר אחד נקראה אמא למשרד האו-דה, ולהפתעתה הרבה מסרו לה חבילה . אבא שלח לנו" משלוח מנות" שכלל לחם, ריבה צימוקים ועוד "מעדנים" כפי שהשיגה ידו. אמא חלקה מיד את המזון גם לבני דודינו שהיו כלואים עדיין בתאים אחרים.

בפורים, יום ג' ט"ז אדר תש"ג עוד היו כל אנשי הבונקר שלנו ואלה שבאו אחרינו, עצורים באו-דה. מכל מצוות היום, רק את מצות קריאת המגילה אפשר היה לקיים שם. כולם- גברים ונשים הורשו לשמוע את קריאת המגילה שהתקיימה באחד מתאי הגברים. רובם שמעו אותה בפעם האחרונה בחייהם.

(דבר הישועה)

רעשן עץ מאלזס

משלוח מנות של הרבי מפיאסצנה בגיטו ורשה

מספר ר' אברהם הנדל  מגיבורי גטו ורשה.

גיטו ורשה כבר אז לא היה אותו הגיטו שהיה מקודם. מחצי מליון יהודים שהתגוררו ועברו דרך שערי הגיטו הגדול והנורא הזה, נשארה לפליטה רק שארית קטנה, שרידי משפחות, שבר אדם.

והנה בא חג פורים לגיטו. ופורים כמו פורים! בתוך השופים" של פריץ שולץ התעשיין הגרמני מדאנציג, שאני הייתי המנהל הראשי שלו נשכחו בבת אחת כל האסונות והפורענויות.

פורים זה פורים! מילא, את זה דווקא הבינותי היטב. ידידי הקדוש רבי אלכסנדר זושא פרידמן שנפשי נקשרה אליו בשנות האימים כבר ידע איך לארגן באותו פורים את המצווה  של "מתנות לאביונים", כדת וכדין. הוא סידר שכל אחד מבין הפועלים העובדים "בשופים", לרבות שרידי גדולי התורה הרבנים והאדמו"רים שנשארו אצלינו עד אז ידע וירגיש מה זה פורים, כל זה היה בסדר גמור.

רק האדמו"ר מפיאסצנה הוא שהפתיעני כל כך!בבוקר השכם מיד לאחר שגמרנו את "קריאת המגילה" שסודרה בכמה "מחלקות" ובכמה "שכבות" כדי להסתיר את שמחת פורים שלנו מעיני המשגיחים הגרמניים, נחפז הרבי לקדם את פני. מה יש?הוא בעצמו הזדרז לקיים את המצווה, של משלוח מנות ו"מצוה בו יותר מבשלוחו".הרבי הוציא בידים רוטטות מאריזה כפולה תפוח זהב שלם ורענן והגיש לי את זה בתור "משלוח מנות" וזה הכאיב לי מאוד. כלום תדעו לצייר לעצמכם מה משמע "תפוח זהב" שלם ונוצץ בתוך חשכת הגיטו המבודד והמורעב עד מוות? וכלום יכול מישהו לתאר לעצמו כמה יגיעות נתיגע הרבי מפיאסצנה עד שהשכיל לארגן "הברחה" כזו של תפוח זהב מעבר לחומות הגיטו? חיש מהר נתברר לי כי גם הנהג הנאצי של "השופטים" נמשך והשתתף בעסק זה, ובכמה סכנות הסתכנו בגלל זאת. פרצתי בבכי, כי לא יכולתי לשלוט ברוחי מפאת ההתרגשות על שהצדיק דאג כל כך לכבדני."מצוה מן המובחר "הצטדק בפני, ולא מצאתי דבר יותר חשוב ומובחר לקיים את מצוות משלוח מנות בגיטו, כי אם תפוח זהב...

(משה פראגר בית יעקב אדר כו')

תמונה של משתתפי ההצגה 'יוסף שפיל' שנערכה במונקאטש לכבוד פורים

סיפורה של מגילת אסתר שנכתבה במסירות נפש רבה במחנה כפייה נאצי

מנהג יפה היה לו לר' יעקב שוורץ בליל פורים, באחד מבתי החסידים דגור בתל אביב. לאחר ברכת "אשר הניא" היו כל המתפללים מתקבצים סביבו. ר' יענקל פתח בזהירות את המגילה שלו.

האות ניתן, הקהל שר "שושנת יעקב", ור' יענקל הראה להם כיצד נלחם עם המן הרשע של דור השואה. "הם יכלו לשבור את גופנו, אך לא את רוחנו", אמר ר' יענקל, והמילים של הפיוט "שושנת יעקב" קיבלו משמעות עמוקה יותר.

זהו סיפורה של מגילת אסתר שנכתבה במסירות נפש רבה בימי הרת עולם במחנה כפייה נאצי.

ר' יעקב יצחק שוורץ נולד למשפחה עשירה. אביו, ר' אברהם יהודה, היה סוחר טקסטיל מצליח. טרם עלה הכורת על יהדות פולין לקחו אביו בכל נסיעה אל כ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זי"ע.

יענקל היה מוכשר מאוד, בעיקר בביצוע עבודות יד. הוא היה מצוין בכל מלאכה והיה לו כתב יפה, אבל הוא הפסיק להתעסק בתחביבים הללו עם כניסתו לעולמה של תורה באחד מבתי החסידים של גור בעיר לודז'. הוא שקע בים התלמוד, התורה והעבודה – ולא שיער כי הכישרון שיש לו יושיע אותו בבוא העת וישמש מקור של חיזוק עבור יהודים רבים.

בגטו לודז'

"כבר בפרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הנאצים ימ"ש לפולין הרגשתי את נחת זרועם", מספר ר' יענקל.

"שבעה ימים לאחר שההתקפה על פולין החלה הייתה לודז' כבושה. היהודים הפכו מטרה למכות, לשוד ולגזלת רכוש".

"בחודשים שלאחר מכן נלקחו היהודים לעבודות כפייה, וגם ספגו מכות מזדמנות מגויי העיר"...

"בשלב הבא כלאו אותנו בגטו לודז'. 230,000 יהודים הצטופפו בשטח קטן מאוד, והמזון הפך למצרך מבוקש ביותר".

בחדר קטן הצטופף יעקב עם הוריו, עם סבא וסבתא, עם אחיו הצעיר ועם חמש אחיותיו. יענקל הצעיר ראה בכאב גדול את מותם האכזרי של אמו, סבו וסבתו וכמה מאחיותיו, שהשיבו נשמתם לבוראם מרעב. אמו וסבתו נקברו בגטו.

כדי להמחיש את הרעב הנורא שממנו סבלו מספר יענקל כי בדרכו הביתה לאחר העבודה במפעל בגטו היה אוסף את העלים מהכביש ומבשלם במים, כדי לתת למשפחה קצת מים בטעם של מרק. למרות שרוב היהודים של הגטו נרצחו או גורשו במהלך השואה שרד ר' יענקל בס"ד בגטו עד לחיסולו הסופי בידי הנאצים ימ"ש.

במחנה העבודה זוננברג

בשנת תש"ד גורש יענקל למחנה המוות בוכנוולד. הוא לקח אתו את התפילין בתקווה לשמור אותן אצלו זמן רב ככל האפשר.

כאשר הוכנס לחדר החלפת הבגדים הרגילים במדי אסירים במחנה ראה את ה"טיפול" הסדיסטי שהעניקו הנאצים ליהודי שנתפס עם תפילין. יענקל לא אמר נואש והחליט לשים מבטחו בהקב"ה ודחף את התפילין עמוק לכיסו. כשהגיע תורו אמר לו הנאצי כי מדי האסירים אזלו וייאלץ להמתין לאספקה חדשה, ושבינתיים יישאר לבוש בבגדיו.

כך זכה ר' יענקל לשמור על התפילין שלו עד תום השואה, והייתה לו הזכות להניח תפילין כמעט בכל יום.

אחרי ארבעה חודשים בבוכנוולד נלקח ר' יענקל עם עוד 250 צעירים לעבודות כפייה במחנה זוננברג, סמוך למחנה בוכנוולד. ר' יענקל נמנה עם קבוצה של יהודים חרדיים ושהה במקום יחד עם החסיד הנודע ר' לייבל קוטנר זצ"ל. במחנה שהוקם בספטמבר 1944 ייצרו גלגלי שיניים עבור הטנקים הגרמניים. למרות שהמפעל היה במחנה זוננברג, הצריפים היו במרחק כמה קילומטרים ביער, והאסירים נאלצו לצעוד שעתיים בשלג למפעל. השלג הגיע עד הברכיים, והיהודים המעונים נאלצו לשיר כל הדרך.

כתיבת מגילה

מה דעתך על כתיבת מגילה? שאל רבי לייבל קוטנר את ר' יענקל, בהתקרב חג הפורים.

ר' יענקל חשב שאיש שיחו מתכוון בדרך הלצה, משום שאיש מאנשי הקבוצה לא חלם שיחיו עד פורים, שהרי מדי יום מתו יהודים או נרצחו בדרכם למפעלים. אבל רבי לייבל קוטנר לא התלוצץ, ובעוד שרוב האנשים היו בעד ביטול הרעיון של כתיבת המגילה לקח ר' יענקל את המשימה ברצינות.

ר' יענקל ידע שכתיבת המגילה בתנאי מחנה העבודה הנאצי אינה פשוטה. הוא לא למד ממש את אותיות הסת"ם, אבל זכר אותן מימי ילדותו.

כעת התעוררה השאלה איך הוא משיג דיו. ר' יענקל נזכר שהסתיר דיו שבו ציין את פרטי האסירים על לוחות העץ שעליהם ישנו.

עכשיו אני מבין למה הסתרתי את הדיו, אמר ר' יענקל. עכשיו כבר היה דיו, והוא ידע איך לכתוב את האותיות. הצעד הבא היה מציאת קולמוס. ר' יענקל לקח חתיכת קש ממזרן ישן, והוא שימש ככלי כתיבה. לאחר שקלף כשר לא היה בנמצא, החליט לכתוב מגילה על גליל של נייר. אבל איך משיגים מצרך יקר ערך כזה במחנה נאצי?

ר' יענקל עבד ליד התנורים, שם היה מכשיר שמדד את גובה החום והדפיס את התוצאות על נייר, כמו ברנטגן. ר' יענקל תפס את השנייה בהחלפת משמרות העובדים שבו השמירה התרופפה במקצת, ושלף במהירות את הסליל.

כתיבת המגילה נעשתה על נייר בגובה תשעה ס"מ, באותיות זעירות ביותר. השלב הבא בסיפור המרתק היה מציאת סידור "חורב" שהוברח למחנה.

הסידור היה הפריט היקר ביותר בחייו של צעיר חרדי, והוא לא נתן לאף אחד לגעת בו. עם זאת, כאשר שמע כי ר' יענקל מתכנן לכתוב מגילה נתן לו את הסידור; בסופו של הסידור הופיעה מגילת אסתר מודפסת עם סימני הפרשיות. עכשיו, אחרי שהכל היה מוכן, התחיל החלק הקשה ביותר של כתיבת המגילה.

במחנה היו היהודים מחולקים לשתי קבוצות, כל עובד עבד במשמרת של 12 שעות. אלה שעבדו ביום ישנו בלילה, ואלה שעבדו בלילה ישנו ביום. מדי שבוע הם התחלפו.

זה היה בלתי אפשרי עבור ר' יענקל לכתוב את המגילה בזמן שהוא עבד ביום, כי אז לא היה אור כשחזר לצריף.

אמנם הנאצים לא שמרו בתוך הצריף, ולכן היה יכול לכתוב בימים שבהם עבד בלילה והגיע לצריף ביום, אבל הסיבה שהנאצים לא שמרו בתוך הצריף הייתה שהם ידעו שהיהודים מותשים מהעבודה ומהעינויים והיו בטוחים שהם נרדמים מיד. בזמן הפנוי היחיד שלו היה עליו לפוש מעט מעבודת הפרך. זאת ועוד: ר' יענקל ידע שהוא אינו יכול לעשות טעות אחת בעת כתיבת המגילה, שכן כאשר סופר כותב מגילה הוא יכול לתקן את שגיאותיו על ידי גירוד הטעות בסכין ולכתוב כראוי, אבל ר' יענקל היה משולל זכות זו, שכן כתב על נייר דק. למרות הקשיים החליט ר' יענקל לקחת קרש מה"מיטה" שלו וכתב עליו ליד החלון. ר' יענקל קורא לזה "חלון", אבל בעצם זה לא היה יותר מאשר חור בקיר, כי דרכו לא נכנס אור אלא רוחות ושלג.

במשך שעתיים מדי יום, כשחבריו ישנו, ישב ר' יענקל וכתב את המגילה שלו. רבי לייבל קוטנר ישב לצדו והעיר אותו בכל פעם שהעייפות הכריעה אותו. רבי לייבל ייבש את התקרה מהשלג שנצטבר, שמא תיפולנה טיפות על המגילה.

כשבועיים לפני פורים הייתה המגילה מוכנה. כשהאסירים במחנה שמעו על המגילה התרוממה רוחם בהתרגשות רבה. "אי אפשר לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה בקרב האסירים", סיפר ר' יענקל. כאשר הגיע פורים, מי שעבד באותו יום שמע את המגילה בלילה, ואלו שעבדו במשך הלילה שמעו את המגילה במהלך יום הפורים.

"ידענו בדיוק מי הוא המן"

"אנחנו לא יכולנו לדפוק בעת קריאת 'המן', אבל ידענו בדיוק מי הוא 'המן' בדורנו", אומר ר' יענקל. שמיעת המגילה בגיא צלמוות הצילה את היהודים משמד רוחני, ורבים מהם קיבלו חיזוק רב ועידוד לאחר שזכו בס"ד להינצל מהתופת הנאצית על אדמת פולין הארורה.

תמונה של ילדי הגן בעיר רוזבדוב, גליציה, בחגיגת הפורים יחד עם הגננת בינה וינשטוק - הלפרין

פורים תש"ג במחיצת האדמו"ר מסלונים

ביום ט' טבת תש"ג התחסל הגטו הברנוביצ'אי. עם שחר התפרץ לתוכו לגיון שוטרים אוקראינים צמאי דם, שהתנפלו על טרפם בחמת זעם. את מאה וארבעים השרידים שנותרו מכל יהודי ברנוביץ' והסביבה, ובתוכם האדמו"ר ר' שלמה דוד יהושע, העבירו הקלגסים למחנה העבודה קדליצ'ובה, הנמצא כארבעים קילומטר מחוץ לעיר, ליד הארדישץ ועומד תחת פיקוחה של מפקדת הס"ס – שם נגזר עליהם לבלות את חודשי חייהם האחרונים בעבודת פרך, ברעב ובתנאי זוועה שלא יתוארו.

מחנה זה לא יועד להוצאה להורג ביריות או להמתה בגזים מרעילים, כי אם – להמתה אטית ואכזרית מכח מציצת שארית לשד החיים של היהודים, על ידי הרעבה והשתעבדות סדיסטית במלאכות מפרכות עד טיפת החיות האחרונה.

על חייו והליכותיו של האדמו"ר מסלונים, הרב שלמה דוד יהושע וינברג, בגיא אבדון זה עד ליומו האחרון, סיפר אחד מחסידי סלונים בברנוביץ', ר' יעקב לכוביצקי, אוד מוצל מאש, אשר נלכד גם הוא באותו מחנה כפייה, אך ניצול בנסי נסים ממלתעות המוות (כיום בבני ברק):

"הייתי יחד עם הרבי בקדליצ'ובה במשך כעשרה חודשים, ואוי לעיניים שראו את רבינו בכך. הרבי היה מופקר למשיסה בידי העריצים השפלים, להתעללויות בלתי פוסקות בידי ה'קומנדאנט' ממוצא רוסי, סטפניוק, שלא חדל מלהציק לו. בראותי את פני הרבי לראשונה נדהמתי וזועזעתי כולי. כל מוראות החורבן הנורא והאיום נשתקפו מהם. את פניו לא היה ניתן להכיר. כפוף ורצוץ, נדכא ונענה, מעוטף במדי ה'קצטניקים' וכולו זועק לרחמי שמים. יום יום היה נלקח לעבודת כפייה ביער, לחטוב עצים. פעם פקדו על הרבי להנחית מהלומות במגלב על גבו של יהודי אחר, וכאשר הוא העמיד פנים כאילו עושה כמצוותם והניף את המגלב באויר כדי להנחיתו על גבו של האומלל, אבל לא נגע בו – התנפלו עליו הצוררים והפליאו את מכותיו בכפל כפליים, עד שכל גופו נתמלא פצעים וחבורות...

בפורים של אותה שנה, שנת תש"ג, שמעתי את קריאת המגילה מפי האדמו"ר, אשר הביא מגילה כשרה מאי שם, מסתרי סתרים. בלילה רקדתי יחד אתו בחשאי חשאין. הייתי נרגש כולי. מסביב שוקע הכל, והרבי רוקד ושר: 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו!'

למחרת היום נכסף הרבי לריקוד בפומבי, בריש גלי, ריקוד לכבוד פורים! אולם איך מגשימים כיסוף כזה בעמק הבכא, כשלכל מלוא העין גויים אנטישמיים – אסירים וממונים? אז הבריקה במוחו של הרב וינברג המצאה מקורית. הוא פנה אל האסירים הנוצריים, שכניו לצריף, ואמר להם: 'הבה ונתחרה בינינו, מי מאתנו מיטיב לרקוד'... משפט זה הספיק כדי ליצור את שיתוף הפעולה הנדרש, וכהרף עין נענו הם להזמנתו ופתחו במחול סוער. כאשר התעייפו וחדלו מן המחול, פנו הם אל הרבי ואמרו לו: 'נו, ועכשיו הפגינו אתם, הז'ידים, את כוחכם'...

או אז יצא הרבי במחול, מזדקר בבת ראש לאחוריו ומתנשא אל על, עוד ועוד. היה זה ריקוד לכבוד השכינה, ריקוד שבטא יותר מהכל את מהות הפורים: 'להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך!' " - - -

(סורסקי אהרן, דמויות הוד מראשי הדור האחרון, מהדורה שניה, ירושלים תשל"ח, עמ' רכח–רלא)

בנות בית יעקב בעיר קולבוסוב, גליציה-פולין, מחופשות בחג הפורים

גביע לחג הפורים מוינה

יהודים מחופשים בחג הפורים במחנה העקורים לנדסברג, גרמניה.

ילדים מחופשים במחנה העקורים לנדסברג, גרמניה.

תלמידי ישיבת 'כתר תורה' בעיר צ'נסטחוב, פולין, במסיבת פורים

שושנת יעקב צהלה ושמחה....

אוסטריה, וינה פורים תש"ה

במרתף החשוך בו התגוררו עובדי הכפייה היהודים, שררה שמחה גדולה ביום פורים. "המגילה", שהגיעה מעזבונו של אחד מבתי הכנסת הנטושים בעיר, "במלץ גאססע" נקראה בפני הקהל בליל החג ולמחרתו..ר' נחמן רובינשטיין שהיה מוכן ומזומן לעסוק בכל דבר מצווה, רכש את "המגילה" עבור הציבור.

...בערב הדהדו במרתף קולות צוהלים: "ארור המן" ו"ברוך מרדכי"- התקווה של כל הדורות על אף כל ההשמדות, התקווה שלא תפוג בשום זמן מהזמנים...

אחת הנשים הצדקניות אפתה דבר מה בהיחבא, אף שהיתה סכנה ממשית להעלות עשן כלשהוא אפילו עשן קליל של סיגריה.

קשה לתאר את רגשי ההתעלות, שאפפו את כולם במרתף. חשנו אמנם, שמחה משונה בפורים זה. עם זאת פיעמה בקרבנו תוחלת ותקווה, שנזכה ויהיו לנו שמחות במשך כל השנה.

"קריאת המגילה" של בוקר נערכה השכם, לפני היציאה לעבודה. גם מצוות "משלוח המנות" קיימנו על ידי החלפת "הסעודות" בין איש לרעהו...

(הרב משה נתן למברגר" כלי גולה", קונטרס "זכרון בספר".)

רעשן עשוי עץ

ילדים מחופשים במסיבת פורים שנערכה בבית יתומים לפליטי השואה בעיר בריסל, בלגיה

רעשן לפורים עשוי עץ

רעשן מגרמניה - איור

"פורים שפיל" תש"ה

הם הגיעו מאושוויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחידי שבלט בפניהם היו העיניים: הן היו גדולות והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו, בסלנג של מחנה הריכוז, "מוזלמנים", לרובם, היה זה השלב האחרון לפני המוות. הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. אמרו לנו, שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מס' עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. הוא שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה. אני זוכר, שביום שהובאנו לשם חשבתי: "איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה?" מהר מאוד גיליתי שהיופי היה אך ורק בנוף. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו רוצחים סדיסטים. אנשי לודז' נפלו באותו פח. אחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן. רובם נפטרו זמן קצר לאחר הגיעם מעבודה קשה, ממכות ומהרעבה. אך הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגז של אושוויץ. הם סיפרו לנו דברים שלא יאומנו, על תאי הגז ועל המשרפות של אושוויץ, בהם הומתו אלפי אנשים מדי יום. כמה מהם סיפרו לנו, שהם עמדו עירומים לפני תאי הגז, כשהורו להם לפתע להתלבש ושלחו אותם למחנה שלנו. לגרמנים היה בוודאי צורך נואש בעובדים, אם הם שלחו שלדים מהלכים אלה לכאן, לדרום גרמניה, כל הדרך מפולין הרחוקה.

רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו "ר' חיים". לא גילינו מעולם אם הוא היה באמת רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, הוא היה מזמין אותנו לתפילת ערבית. הקאפו היהודי בורגין שמע עליו וניסה לסדר לו עבודות קלות. רוב האנשים מתו מפני שהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.

בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש, זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת אמריקאים לגרמניה, ושביב של תקווה ניעור בליבנו. לאחר ארוחת הבוקר, שכללה פרוסת לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו "תחליף קפה", חזרנו לצריפים לישון עוד מעט. לפתע שמנו לב שר' חיים עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו. קפאנו על עומדנו נוכח המעמד המוזר ולא האמנו למראה עיננו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים". ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!" היינו בטוחים, שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מיושבי המחנה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, וואסאיז מיט אייך? (יהודים, מה קורה לכם?) היום פורים, בואו נעלה 'פורים שפיל' (מחזה לפורים)"! ואז נזכרתי, שפעם, בבית, לפני בערך "מליון שנה", בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים, משחקים ואוכלים אוזני המן. "הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום. או אז חילק ר' חיים את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי בסופו של דבר, וכולנו רקדנו בשלג. כך העלינו "פורים שפיל" בדכאו!

אולם כאן לא הסתיים הסיפור. ר' חיים הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל, אבל הבלתי יאומן התרחש ובאותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניננו. ובכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את ה"משלוח מנות" שר' חיים הבטיח. כל אחד מאתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב, ולפתע פתאום בפורים אנו מקבלים מתנות משמיים! מאז, לעולם יותר לא פקפקנו בר' חיים.

גם תחזיתו הראשונה התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן של שנת תש"ה, היטלר ימ"ש, אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין, ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945. איבדתי כל קשר עם ר' חיים בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה, שהוא ניצל ושאכן הביא לעולם ילדים רבים, כפי שרצה.

(ברוק יוסף (עורך), עת לחשוב: כתב עת לחשיבה יהודית, גליון 85 (תשס"ז), עמ' 8–9)

משפחה מתימן בעת קריאת המגילה

קריאת מגילת אסתר בחג הפורים במחנה עקורים באיטליה

קריאת המגילה בגטו לודז'

מספר ר' יהושע אייבשיץ

ביום "תענית אסתר", תש"ג נבחרנו קבוצה של 34 יהודים ל"ריק טרנספורט", שבלשון אנשי המחנות היתה : להשמדה. הדבר היה במחנה האימים שוואנינגן ליד פוזן. העיתוי לא היה מקרי. סגן מפקד המחנה הישיש והאנטישמי לא שכח להזכיר לנו זאת. הוא אפילו בקש שנמסור ד"ש למרדכי ואסתר בשמים.

לתדהמתנו והפתעתנו הרבה הגענו במקום לתאי הגזים בחלמנו לגיטו לודז. את פנינו קיבל איש הגיסטפו "אגוטן פורים"(כנראה גרמני לודזאי שידע אידיש). העבירו אותנו לבית הסוהר בגיטו לודז' , צ'רניצקיגו.

כולנו היינו במצב בריאותי ירוד בבחינת "מוזלמנים" שניים מביננו היו במצב של גסיסה והם: אנשיל רוזנבוים מקוז'מינה ויצחק גולדשטיין מסטאבישין. הרופא במקום הורה להעבירם מיד לבית החולים היהודי בגיטו.אולם רבי אנשיל התעקש- הוא לא ילך לבית חולים לפני שישמע את קריאת המגילה. גם אנחנו הקימונו מהומה גדולה ודרשנו שיביאו לנו מגילה. אחד משומרי בית הסוהר רחם עלינו והתחיל לחפש בין האסירים אולי יש למישהו מגילה. לבסוף הוא מצא אצל שמואל פרנקל, בחור מחסידי גור"ה "השרופים" בלודז' שנקלע לבית הסוהר, והסכים להשאיל לנו את המגילה.וכך זכינו לשמוע מפיו של ר' ראובן ישראל קוט הי"ד מקוז'מינקה את קריאת המגילה, בשעה מאוחרת בלילה בכלא של גיטו לודז' בפורים שנת תש"ג. היינו נדהמים ושמחים יותר מקריאת המגילה מאשר השארותנו בחיים.... ברגלינו הכושלות יצאנו בריקוד בבית הכלא.

עקורים במחנה לנדסברג ליד קבר סמלי לאדולף היטלר

מסיבת פורים שנערכה לילדי טהרן לאחר הגיעם לארץ ישראל.

צלחת מחרסינה מזוגגת למשלוח מנות

מסיבת פורים בתלמוד תורה בלודז' בשנת תשי"ח

רעשן עץ מאיטליה

מסיבת פורים בגן ילדים במחנה העקורים פרנוואלד.

התקווה "לנס של פורים"

שבועות אחדים לפני פורים תש"ג נפוצו שמועות כי מרכזים את יהודי כל עיירות הסביבה כדי להביאם לגטו וילנא. מפי מי באה השמועה, לא ידע איש. "החוגים הרשמיים" של הגטו לא אישרוה, אבל בקרב הציבור הגטואי התעוררה בהלה איומה. כל אחד ידע כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בוורשא ובערים הגדולות שימש בכל מקום פתיחה לרציחות המוניות גדולות.

בערב פורים כבר ידע הקהל בוודאות כי ריכוז היהודים בגטו וילנא עובדה הוא, ובימים הקרובים יצא לפועל.

בערב נהרו המוני יהודים לקריאת המגילה. בית הכנסת שברחוב האטליזים נתמלא עד אפס מקום. חושך ואפלה. רק על הבימה דלק נר קטן. צפופים ודחוקים עמדו האנשים וכאילו ממרחקי מרחקים הגיעה לאוזניהם בת קולו של הקורא:

"שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"...

והפסוקים הישנים, שבמשך שנים רבות היו האנשים חוזרים עליהם כמצוות אנשים מלומדה, קיבלו פתאום בחדר הזה משמעות חיה. דומה היה כאילו איזה קול מסתורי בוקע ועולה מן המחתרת:

"להקהל ולעמֹד על נפשם להשמיד ולהרֹג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אֹתם".

"הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו".

המורה גולדברג נושא נאום: "התאוששו נא. התאמצו להחזיק מעמד. ספורים הירחים, השבועות עד למפלתו של המן". הוא שר עם כל הקהל "שושנת יעקב". "תשועתם היית לנצח, ותקוותם בכל דור ודור".

(מ' דבורזצקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, תשי"א)

נרתיק למגילת אסתר שניתן כמתנת יום הולדת לחיים רומקובסקי לודז - 1941

תהלוכת פורים של צעירים יהודים במחנה עקורים

חיים עמד בשלג וצעק "המן לגרדום"

מספר סולי גנור: הם הגיעו מאושויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחיש שבלט בפניהם היו העיינים: הן היו גדולות  והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו בסלנג של מחנות הרכוז, "מוזלמנים". לרוב, היה זה השלב האחרון לפני המות.

הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. הם אמרו לנו שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מספר עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה.

רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו"רבי חיים".

לא גילינו מעולם  אם היה באמת רב,אך תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. פעם לפעם כשהגרמנים לא השגיחו היה מזמין אותנו לתפילת ערבית.

הקאפו היהודי בורגין שמע עליו, וניסה לסדר לו עבודות קלות.רוב האנשים מתו כשהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו.

ערך באמצע חודש מרץ, קבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג. אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת האמריקאים לגרמניה ושביב של תקווה נעור בליבנו.

לאחר ארוחת בוקר שכללה פרוסת לחם עבשה,חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו: "תחליף קפה" חזרנו לצריפים לישון עוד מעט . לפתע שמנו לב ש "רבי חיים" עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזרי כוכבים מאותו שק עצמו.

היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מאתנו בזמנים איומים אלה. כחמישים מאתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, וואס איז מיט אייך?" "יהודים מה קורה לכם?" היום פורים"!

ואז קלטתי שפעם בבית, בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים. משחקים ואוכלים אוזני המן. "הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום, בסופו של דבר, כולנו רקדנו בשלג בדכאו.

הספור לא הסתיים כאן. " הרבי" הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל.

אך בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים. הגיה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו הייתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניינינו. בכל זאת קבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את "המשלוח מנות" שהרבי הבטיח. כל אחד מאתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב ולפתע פתאום בפורים אנו מקבלים מתנות משמים! מאז, מעולם לא פקפקנו "ברבי". תחזיתו התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן – היטלר אל הגרדום וירה בעצמו בברלין ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי 1945. איבדתי כל קשר עם "רבי חיים" בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה שהוא ניצל. אני תמיד זוכר אותו כשפורים מתקרב, בזכות "הפורים" הבלתי נשכח בדכאו.

(יתד נאמן 2008)

מסיבת פורים בגן ילדים בווילנה שבין שתי מלחמות העולם.

תמונה של יהודים מדונאסרדאהלי מחופשים בחג הפורים

מגילת אסתר מעוטרת

מגילת אסתר מאוירת מהמאה ה 18

קריאת המגילה במחנה בוכנוואלד

בהיותי בבוכנוואלד השתייכתי לקבוצת ה"קצטניקים" של "הקומה הרביעית". קומה רביעית זו אינה אלא "הדרגה העליונה" של אותן מיטות עץ שבצריף המחנה, אשר אנחנו מכנים אותם בשמם האמִתי: "קרשים של טהרה", הסדורים בקומות, זו מעל גבי זו. תורה שלמה יש לאסירים סביב אותן הקומות, לכל קומה יתרונות וחסרונות משלה, כשהבולטים שבהם: ככל שהקומה נמוכה יותר – קל יותר לטפס אליה, אולם ככל שהיא גבוהה יותר – נוח יותר להתבודד בתוכה ולברוח קמעא מאווירת השכול והאימים של המחנה, הגווע ממש לעינינו. ברור כי אנחנו, אנשי החבריא החסידית, שעברה מכבר את כל שבעת מדורי הגיהנום והזדמנה יחדיו לפונדק משותף בבוכנוואלד – בחרנו בכוונה תחילה להשתכן בצוותא דווקא ב"קומה הרביעית", שאפנו להתרכז יחדיו בשעות הלילה, כדי לנסות וליצור לעצמנו "קומה" רוחנית אחרת.

באחד הלילות, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה", השתוקקנו להכין חגיגת פורים חשאית, כדת וכדין.

בשארית כוחותי ממש טרחתי כמה ימים באסיפת כל מיני פסולת של נייר, אשר התגלגלו בחצר המחנה – פתק קרוע מאנשי המשרד של הנאצים, חתיכת נייר גס ועבה מתוך שק של מלט או דף מתוך עיתון נאצי מצוייר אשר שוליו נותרו ריקים לשם ניצול; כל זה אספתי מתוך זהירות יתירה, מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזכרון, את "מגילת אסתר"... חילקנו את צרור הניירות בין כמה מאנשי החברותא, כאשר בסך הכל היה לנו עיפרון אחד, יותר נכון: לא עפרון אלא מילוי שחור מאיזה עפרון שביר, שבעלי מלאכה ונגרים משתמשים בו. עפרון זה עבר מיד ליד, וכל אחד רשם מזכרונו כמה פסוקים מן המגילה.

לכבוד פורים הצעתי לחברים גם להתחיל את השיעור במשניות של מסכת מגילה. כך נשמע בערב זה רחש לחש בחלל האוויר הדחוס של צריף המחנה: "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו"...

כל זה היה כמובן רק בגדר של הכנות, עוד בטרם זכינו לאותו ערב של י"ד באדר. כתום הצום של "תענית אסתר" התאספנו כולנו בשעה היעודה ב"קומה העליונה" של הצריף, ומתוך התרגשות השמחה שהייתה ניכרת אצלנו, הרגישו בנו גם כמה מבין אסירי המחנה הנעלבים, הללו שהתגוררו בקומות התחתונות. "גם אנחנו רוצים להתנקם בהמן הרשע!" – נצנצו עיניים כבויות בברק אחרון של זיק האמונה והתקווה.

החלטנו לקיים את "קריאת המגילה" שלנו מאוחר בלילה, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים המרצחים.

על פי הדין, אמנם היה ברור לנו כי לא נוכל לברך "על קריאת המגילה", אם כי ה"מגילה" הועתקה על ידנו באצבעות רוטטות על גבי צרור של ניירות שונים ומשונים. ברם, הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה. ועיקר העיקרים: כאשר סיימנו לקרוא את המגילה במילים "שושנת יעקב צהלה ושמחה", פרץ השיר מפיותינו בהתלהבות, עד שנדמה היה לנו כי מחנה בוכנוואלד כולו עוצר נשימתו ומקשיב לנו ברטט: "ארור המן אשר ביקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי!"

למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום, ובכל זאת הרגשנו כאילו השתנה משהו מאווירת המחנה. כיוון שהעזנו לקרוא: "ארור המן", והכוונה היתה ברורה לחלוטין מיהו זה ואיזה הוא "המן" הרע זה, הוקלה מעלינו במידת מה המועקה הנוראה.

בו ביום זכינו לשמחת פורים עוד יותר מוחשית, כאשר אברהם אליהו, הבחור הנמרץ ביותר בקבוצה שלנו, בא והמתיק לנו באפרכסת את הסוד הגדול, כי הקאפו האוקראיני לחש היום לאחד מאתנו: "היטלר קאפוט!" (היטלר מחוסל) ---

(פרנקל יעקב, עדות בעל פה, בתוך: פראגר מ', אלה שלא נכנעו, חלק ב, בני ברק תשכ"ג, עמ' קסה – קסז)

ילדים בחגיגת פורים בויליצקה, פולין

הצגת פורים בגטו וילפולה, פולין 1942

פורים תש"ב ב"קולוניה"

הגיע חג הפורים. שוב התעוררו היהודים והשתדלו לשמוח. ראשית כל שמחו על המפלות שהגרמנים סובלים ברוסיה, כשחייליהם שוקעים בבוץ ובשלג ונקטלים בהמוניהם, בקרבות.. יהודי ה"קולוניה" שמחו על הנס הקדום, שאירע לעם ישראל בימי מרדכי ואסתר. על מפלתו של המן הרשע, וקיוו שגם להם ייעשה נס כזה עם "המן הרשע"(היטלר ימ"ש) של ימינו. לא ידעו היהודים המסכנים, עד כמה קרוב הוא קיצם. במגירות השליטים הגרמנים, מוכנים היו כבר גזרי דין מוות ותאריך שילוחם למוות, בחלמנו. אך היהודים עוד לא ידעו על גזר דינם. הם השתדלו לשמוח ולשמח. התאמצו מאוד, עשו מאמץ כדי להיות בשמחה. חבורות חבורות של "מתחזים" התרוצצו בין הכפרים העלובים, בדרכים הבוציות והמטונפות, ושרו בקולי קולות "שושנת יעקב צהלה ושמחה". בביתו של אליקום רוזנצוויג מחברי היודנראט התקיים  "מנין". בפורים ערכה חבורת צעירים "פורים שפיל", בעל משמעות אקטואלית, אך מאוד מסוכנת: העמידו למשפט צבורי" את היטלר! נדהמתי על אומץ רוחם של המעירים, מארגני ההצגה. ועד היום אני תוהה ומלא הערכה על התופעה המופלאה של עוז רוחם, אמת, בהצגה לא הזכירו את השם היטלר, אך כולם ידעו במי דובר. כמה אומץ לב היה דרוש לצעירים האלה?

בכלל היה החג מאוד "מורגש" בסימטאות  המטונפות של הכפרים בפורים. יהודים "גייסו" את כל כוחות הנפש   כדי להיות בשמחה. בכוחות לא להם ניסו להתנתק מן המציאות היום יומית המעיקה.. אולי, משום שהיה זה חג הפורים המסמל להודים בכל הדורות את "המהפך" ההסטורי. כאשר יהודי שושן הפכו את "הגלגל", ומנרדפים שנגזר עליהם כליון: "להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד" –נהפכו לרודפים: "שהמה ישלטו בשונאיהם" .אולי גם להם יתרחש נס כזה. אולי גם להם מזומנת "אסתר" בת זמנינו? והישועה קרובה? אולי גם "המה ישלטו בשונאיהם?" באותם ימים חשבתי: כמה גדול הוא כוחו של חג יהודי, הוא חודר למעמקי הנפש של היהודי. נוסך בו תקוה ובטחון, גם  הקשים ביותר, בחיי הכלל והפרט. עובדה: גם פסימיסטים מושבעים, נסחבו  ונאחזו בתקוה, ולו, לשעה קצרה חיו באשליה המתוקה של "אווירת פורים", המשכרת.

קריאת "המגילה" ו "משלוח מנות"

בפורים קיימו היהודים בדבקות ובהתלהבות רבה את המצוות של קריאת  המגילה, ושל "משלוח מנות איש לרעהו", ומתנות לאביונים" כל אחד לפי יכולתו. שלחו איש לרעהו" משלוח מנות", ופזרו צדקה לעניים, כדי לצאת ידי חובה של שתי המצוות ביחד "משלוח מנות וצדקה לעניים נשלחו חבילות מזון לאסירים במחנות התופת בפוזנן. כי הרי אין לך אדם עניים יותר, מאשר אסירי המחנות. את קריאת "מגילת אסתר", שמעתי במנין אצל אליקום רוזנצוויג. כל פעם שהזכירו, בעת קריאת המגילה, את שמו של המן הרשע, רקעו היהודים ברגליהם במרץ רב. היו אנשים שביוזמתם הוסיפו "תוספת" משלהם, שלא כתובה במגילה: "ארור היטלר, ימח שמו וזכרו, במהרה בימינו."

(כערער בערבה - יהושע אייבשיץ)

חברי אגודת הצדקה מתנות לאביונים בסלוניקי

יוסף גוזיק, פולין, פורים תש"ג

לא אמנע מלכתוב כמה מילים בעניינא דיומא. כפי חשבון הלוח שלי יש לנו היום פורים. אין מן הצורך להעיר שפורים כזה לא היה לנו זה הרבה שנים, לא אפריז אם אומר שמעולם לא היה ליהודים פורים נורא כזה. אם את החג הזה אנו חוגגים לזכר מפלת המן האגגי שרצה להשמיד ולהרוג את היהודים במדינות פרס ומדי מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז, והדבר לא עלה אז בידו, ונכשל בעצתו ובמזימתו, ובור כרה ויפול בשחת יפעל ותלו אותו ואת בניו על העץ – לדאבוננו הרב ולאסוננו הגדול קם נגדנו כעת המן גדול מן הקודם לו, וגם הוא הפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם. ואוי לנו שלא קרה לנו שום נס, לא קם שום מרדכי ואסתר נגדו. והמן הרע הזה איש צר ואויב לנו, ושנאתו לעם ישראל עולה על שנאת המן האגגי וגם ממשלתו גדולה לפי שעה, ויש בידו הכוח והעוז להוציא לפועל כל מזימותיו ומחשבותיו הרעות, והוא גם הוציא עלינו גזירת כיליון ח"ו נער וזקן, טף ונשים, וזה כמה שנים שהתחיל לנגוף בנו ע"י עוזריו המשחיתים, ואין לך יום בלא קורבנות, ומספר ההרוגים עולה למאות אלפים וכבר חרבו ותמו קהילות קדושות למאות, ולא נשאר כמעט מאיתנו לא אחד בעיר ולא שניים במשפחה. וקול דמי אחינו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה צועק מן האדמה, וזרים בזזו ואכלו חילם ועושרם, אוי! מה היה לנו.

יוסף גוזיק, אומנם נר רוחני דולק בי, ירושלים תשע"ט, עמ' 167—168

הצגת פורים בבית הספר בית יעקב בעיר שנחאי. קיצונית משמאל נראית יפה אייזנברג.