ב"גנזך קידוש השם" מציינים את…

חייה ויצירתה של רגינה מונדליאק הי"ד

לא הרבה ידוע על חייה ומותה של רגינה מונדליאק הי"ד, שאפילו ערך בוויקיפדיה העברית עדיין אין לה. מעניין הדבר שבוויקיפדיה הגרמנית והפולנית מובאים פרקי חייה באריכות, אולם לא הכול כתוב שם, אף כי קטעים מהביוגרפיה שלה בשלל אנציקלופדיות בשפות שונות זמינים במרחבי הרשת. המעניין הוא שכולם, ללא יוצא מהכלל, מביאים ציטוט אחד של רגינה שראוי להרהר בו: אינני מבינה אמנות מודרנית, היא זרה לי לחלוטין! לכאורה רבים מאיתנו יזדהו עם משפט זה, אבל יש לו משקל משמעותי כשהוא יוצא מפיה של אומנית שיצירותיה נמכרו בתערוכות היקרות ביותר באירופה.

באנציקלופדיה כלשהי של יצירות אומנות מהמאה הקודמת מוסבר מדוע יצירותיה של רגינה, היהודייה הנרדפת שנרצחה בטרבלינקה לפני שמונים וחמש שנה, לא זכו לתיעוד ופרסום כפי שהאומנית הידועה בעולם הייתה ראויה להם, משום שרגינה נצמדה לאומנות היהודית ומשכך ציירה בעיקר דמויות יהודיות. זה הסבר די תמוה, שכן רגינה נרצחה לאחר שעונתה בעבודת כפיים כפויה בגטו ורשה, ומעל אלפיים יצירותיה נהרסו, הושמדו או נגנבו…

כאמור, רגינה עצמה התבטאה בעניין, וזה הציטוט המקורי מהוויקיפדיה הפולנית והגרמנית:

"אינני מבינה אמנות מודרנית, היא זרה לי לחלוטין. לא ניסיתי לצייר אחרת, כשם שאינני יכולה לנסות לחיות אחרת."

מה שכן, עורכי הוויקיפדיה בשפות הנ"ל מוסיפים בנימה עניינית:

"אף על פי כן, יצירתה חשובה, הן כתיעוד של עולמם של יהודי מזרח אירופה והן בזכות הערכים האמנותיים הגלומים בה".

בארכיון גנזך קידוש השם שמורות יצירות יקרות ערך מפרי ידיה של רגינה מונדליאק. בנוסף לכך, זמין לקריאה בספרייה מאמר יקר ערך שכתב יוסף סאנדעל בספרו "יידישע מאטיוון אין דער פוילישער קונסט" ("מוטיבים יהודיים באמנות הפולנית", ורשה 1945). סאנדעל מתאר ביידיש עסיסית את ציוריה של רגינה ואת ליבה הרגיש, היהודי. היא חיה בשנות הדמדומים של העיירה היהודית, בתקופה שבה הפרנסות היהודיות עתיקות היומין כבר לא יכלו לה לעניות שהתפשטה ברחבי מזרח אירופה. לעומת החיים החדשים בעולם הנאור והמודרני, ביכרה רגינה לבטא במכחולה הרגיש את החיים היהודיים הטובים והפשוטים, ולמרבה הפלא דווקא יצירות עתיקות ונושנות אלו כבשו את ליבותיהם של מיטב האומנים ואניני הטעם בברלין, בפריז, בוורשה ובווילנה. תערוכותיה היו שם דבר, ועיתונים נחשבים באירופה היו מפרסמים את ציוריה ויצירותיה. גם גלויות של ארגונים יוקרתיים התהדרו בציוריה של רגינה.

כשכותבים בצער על חייה ומותה של רגינה, ראוי להתבונן בפרט חשוב בתולדותיה שאותו מביא סאנדעל ברשימתו הנ"ל. כשהייתה רגינה בת 14, והצייר היהודי-גרמני הנודע מקס ליברמן הביא אותה ואת אימה לברלין לאחר שהוקסם מכישרון "הציור וההתבוננות" שלה, היא אכן עשתה חיל בעיר זו וקנתה לה תהילת עולם, אולם חזרה לעיירה בפולין (קולסקבה, ליד לומזה) עם אימה, זאת מכיוון שאימה לא מצאה מנוח בעיר זו ולא התאקלמה שם. כיבוד אם! גם בהמשך, כעבור שנים ספורות, כשפרצה מלחמת רוסיה-יפן, והיא בת 18, שבה לברלין עם אימה, וכששוב דרך כוכב הצלחתה בעולם הציור והאומנות, הייתה צמודה לאימה ואחיותיה ועשתה ככל שביכולתה לסייע להם. עשירות מופלגת מעולם לא היה מנת חלקה, למרות שציוריה הדהימו את כולם. הצייר הידוע הרמן שטרוק כתב עליהם ושיבח אותם באופן יוצא מהכלל.

עוד מוויקיפדיה הפולנית:

"הרישומים שפורסמו ב-1901 היו בעיקר מתווים ריאליסטיים של דיוקנאות; בהשוואה ליצירות מאוחרות יותר הם מעידים על יד מיומנת, אך עדיין מעט מהוססת. העבודות שפורסמו ב-1902 כבר מעידות על כושר התבוננות נדיר. מכלול יצירתה כולל בעיקר רישומי עט (דיו); רשמים וסקיצות מחיי מולדתה: החיים היהודיים בפולין, וסצנות מחיי המשפחה היהודית בבית – למשל הדלקת נרות ("ליכט-בענטשן") בערב שבת.

כמו מעט מאוד אומניות יהודיות אחרות, היא נותרה נאמנה לסביבתה החברתית והעמידה כמעט אך ורק דמויות יהודיות ממעמד עני במרכז עבודותיה. בראשית דרכה הדגישה את הרגעים הרציניים, הקשים והריאליסטיים של עולם החוויה היהודי, והטביעה בדמויותיה את כובד גורלן ועולן. מאוחר יותר הדגישה האומנית בדמויותיה פחות את המרירות והקשיחות ויותר את העליצות, טוב הלב והזיכוך הפנימי – לא בלי לאבד לעיתים מעט מן הייחוד האינדיבידואלי שלהן.

בשנות ה-20 שועתקו רבים מן המוטיבים שלה על ידי הוצאת האומנות הברלינאית "פניקס" (Phönix) בצורת גלויות. יצירה של האומנית נמצאת גם באוסף Lost Generation Art ("אומנות הדור האבוד").

אף שהייתה אומנית מוכשרת מאוד והייתה מוכרת בחוגי האומנים היהודים בברלין בראשית המאה ה-20, היא נשכחה כמעט לחלוטין. ניתן לזקוף לחובתה שמרנות מסוימת וחוסר עניין בזרמי האומנות המודרנית"…

כאמור, סופה של רגינה היה מר. היא סבלה את סבלו של העם היהודי בגטו ורשה, שם הועסקה בעבודת פרך, ולבסוף, כשבשנת תש"ב נחטפה באקציה והועלתה לרכבת לטרבלינקה, כבר לא היה מה לעשות.

כשכבר עמדה ב"אומשלגפלץ" (כיכר השילוחים) ניסה עמנואל רינגלבלום, שניהל את הארכיון המחתרתי בגטו ורשה, להציל אותה, אבל בתמורה להשתדלותו חטף מכת מחץ בראשו:

"שם הכריע מפקד כיכר השילוחים, השוטר היהודי המושחת מייצ'יסלב שמרלינג (Mieczysław Szmerling), לחיים או למוות. שמרלינג הכיר רק דבר אחד: כסף. מי שפדה את עצמו אצלו, הוא הניח לו ללכת. לאינטליגנציה היהודית לא היה כסף, ולכן נאלצה ללכת לטרבלינקה. לעולם לא אשכח כיצד התנפל עלי כששוט בידו, משום שהשתדלתי למען הפסנתרנית חנה דיקשטיין, הציירת רגינה מונדלק והכלכלן ד"ר יצחק ליפובסקי…" (דיווח של עמנואל רינגלבלום, ארכיון עונג שבת).

להלן ציורים ששרדו מתוך למעלה מאלפיים(!) יצירותיה של רגינה הי"ד. להתבונן ביצירה היהודית הטהורה ולבכות על האובדן הנורא.