מי חיבר את הניגון הנוגה והמרטיט?

כל נדרי – ניגון קורע לב

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בשיטוטיי בארכיון של גנזך קידוש השם צד את עיניי גזיר עיתון ישן נושן. הוא יצא לאור בערב יום הכיפורים של שנת תש"ב, לפני שמונים וחמש שנה בדיוק; עיתון הנושא את השם "האוואנער לעבן" (חיי הוואנה). הוואנה זו בירת קובה – ושפתה הרשמית היא ספרדית. מי היהודים דוברי היידיש שהתגוררו בבירת קובה ולאיזה עניין הם הוציאו לאור עיתון, שכפי הנראה היה ברמה גבוהה ונחשב כפופולרי?

קובה שוכנת באיים הקריביים וקהילה יהודית קיימת בה החל משנת התק"י בערך, והיא כללה אנוסים רבים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה. שנים רבות התקיימה בה קהילה יהודית ספרדית מבוססת. האשכנזים הגיעו אליה בשנים שלפני השואה, עת ננעלו בפניהם שערי ארה"ב. בקובה התגוררו אז אלפי יהודים יוצאי פולין, שכונו בפי המקומיים "פולאקו".

אנטישמיות, שלא חסרה גם בקובה, גרמה לכך ששערי המדינה הקריבית ננעלו בפני פליטי פולין בשנת טרום השואה, וכך סבה על עקבותיה האונייה סנט לואיס כשעל סיפונה קרוב לאלף יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית.

קהילת יוצאי פולין האשכנזית חיה בקובה יחד עם רעותה הוותיקה, הקהילה הספרדית, ולכן לסיפור היידישאי שמתורגם כאן לראשונה, שפורסם בקובה בעיצומם של ימי השואה, יש משקל רב של אמינות, שכן האגדה הזו נמסרה לכאורה לידי כותב הסיפור בידי יהודי קובני מצאצאי האנוסים.

כך או כך, הסיפור כשלעצמו מעניין ומרגש, והינה הוא מוגש לפניכם, שמונים וחמש שנה לאחר פרסומו לראשונה.

"הסיפור של המלודיה – כל נדרי"

המנגינה של "כל נדרי" היא הפופולרית והאהובה ביותר אצל כל היהודים בכל העולם.

מי היה המחבר של המנגינה הזאת, המפליאה לגעת בלב? מה שמו? באיזו תקופה הוא חי?

בעניין זה ישנן סברות שונות. ישנן אפילו אגדות פנטסטיות שונות על המחבר הנסתר והפלאי הזה, שעד היום נשאר בלתי ידוע לחוקרי ההיסטוריה. אך זה בטוח שמנגינת "כל נדרי" מקורה בספרד, והיא חוברה בתקופה הטרגית של האינקוויזיציה.

אנו מביאים פה אחת מהגרסאות הראשונות שנפוצו בעם על אודות יצירת "כל נדרי".

בתקופת שלטונה של המלכה הספרדייה איזבלה שירת אצלה שר אוצר יהודי בשם דה סילווה. הוא היה נשוי ואב לארבעה ילדים שאולצו לחיות כנוצרים. אך הם היו יהודים בסתר, ושמרו על המצוות בסודיות. הוא היה בן 26 שנה.

פעמיים בשנה, בפסח לליל הסדר וביום כיפור לתפילת ערבית, היו מתאספים כמה אנוסים מספרד במערות נסתרות במעבה האדמה, שבהן היו מקיימים את הסדר וביום כיפור התפללו ערבית ושפכו את ליבם בתפילות לאלוקים.

האינקוויזיציה עקבה אחריהם אך לא הצליחה לתפוס אותם, אף על פי שהחזיקה סוכנים שנשלחו במיוחד, והם חיפשו בתוך המערות הנסתרות במעמקים כדי לתפוס את האנשים הצדיקים הללו.

מובן מאליו שהאנוסים היו שרויים בפחד מתמיד, כשהם נושאים צלב על החזה ונאלצים להישבע לו ולעבוד כביכול את הפולחן שלו, אולם בערב יום הכיפורים לפני שהיו ניגשים להתפלל היו צריכים להתיר את שבועתם כדי שיוכלו לצרף אותם למניין. לפיכך היו מוציאים ספר תורה, מושיבים בית דין של שלושה, והיו מתירים להם להתפלל. תוך כדי כך היו אומרים:

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

לאחר מכן היו אומרים את תפילת "כל נדרי", שמשמעותה היא שכל השבועות שהם נשבעו במהלך כל השנה ונשבעו על הצלב – אינן נחשבות לכלום.

עיני האנוסים היו זולגות דמעות על כך שהם נחשבים למשומדים ושאסור לצרף אותם לשום מניין. אז היו נותנים שבח והודיה להקב"ה שלא נפלו לידי האינקוויזיציה האכזרית, ומייד ניגשו להתפלל.

אפשר לתאר באיזה לב פועם ובאיזו אימת מוות הם התפללו.

ביום הכיפורים של שנת 1498, כאשר האנוסים התאספו כרגיל במערה הנסתרת כדי לשפוך את ליבם לפני ה', בין האנוסים היו שרים, גנרלים, פרופסורים ואנשים רגילים נוספים מספרד. פתאום, באמצע תפילת העמידה, נפתחה הדלת ואל המערה פרצו דמויות רבות לבושות בלבן עם מסכות על פניהן ונרות בידיהן.

אלו היו השוטרים של האינקוויזיציה; את כל האנוסים כבלו בשלשלאות, השליכו אותם על הארץ כצאן עקוד, וסחבו אותם אל התאים האפלים של האינקוויזיציה, שם עינו אותם והביאו עליהם את הייסורים הקשים ביותר. בין העצורים הללו היה גם דה סילווה, השר האהוב ביותר בספרד.

…המלכה ישבה בארמונה. פתאום שמעה רעש ברחוב, ניגשה לחלון ונחרדה לראות שמובילים את שר האוצר דה סילווה להוצאה להורג.

היא מיהרה לדרגות הגבוהות ביותר, נפלה על ברכיה והתחננה שלא יוציאו לפועל את גזר הדין. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הורשה להחזיר אדם ממוות לחיים.

במהירות הבזק רצה המלכה עם האישור אל מקום ההוצאה להורג, ומסרה את הנייר לאחראי שעמד לצד השר. לאחר מכן ניגשה אליו לבשר לו שהוא ניצל ממוות, ובלבד שיישבע לפני האינקוויזיציה והבישוף שמהיום והלאה ישוב להיות נוצרי ולא ישוב לקיים כל מצווה יהודית.

איזה הלם נגרם לכולם כשהשר זקף את קומתו והצהיר בגאווה:

– לא! אבותיי מתו על קדושת אמונתם, וגם אני אעשה כן.

– איני רוצה לקטוע את השושלת, המתחילה מאברהם אבינו. איני רוצה שהשרשרת תתנתק בי.

המלכה, שחפצה בכל מאודה להציל את שר האוצר הפופולרי ממוות, החליטה לשכנע אותו בדרך יצירתית אך קורעת לב: היא הורתה להביא לשם את ארבעת ילדיו הקטנים, והם בכו והתחננו לאביהם שיתרצה ויישאר עימם.

לב האב נקרע מבכי ילדיו, אך הוא נשאר איתן בדעתו ובהחלטתו, מתוך מסירות נפש. בקול נורא ואיום צעק: "שמע ישראל!" וקפץ בעצמו אל האש. הלהבות עטפו מייד את גופו, והוא נשרף בעודו בחיים.

האירוע הזה שבה את ליבו של את המוזיקאי המפורסם דון קסטיליו (אף הוא מהאנוסים), שמאוחר יותר כתב את הטרגדיה במוזיקה ובמילים. את המוזיקה הוא חילק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל ברוגע, כפי שהם עומדים במערה בתפילת עמידה עד שהאינקוויזיטורים התנפלו על המערה, כבלו את כולם בשלשלאות והם איבדו את תקוותם האחרונה לחיים; בחלק השני מתואר כיצד המלכה איזבלה מגיעה לבימת ההוצאה להורג ומביאה לו את הבשורה, אך הוא מוותר על חייו למען שרשרת הדורות מאברהם אבינו. הילדים נופלים לפני אביהם בבכי ומתחננים שיישאר בחיים, אך…

…הוא צועק "שמע ישראל!" וקופץ אל האש.

המוזיקה והניגון של "כל נדרי" מתחילה בשקט וברכות, ואחר כך פתאום ישנה צעקה נוראה. זה מתאר את דומיית התפילה השקטה, האצילית והטהורה, ואז את הבהלה ואת אימת המוות שאפפו את המרתף עת פרצו אליו הרוצחים, ואז את הדרמה, בעת המשפט, תחנוני הילדים, ומסירות הנפש של האב.

המנגינה המופלאה הזו של "כל נדרי" נשמעת בליל יום כיפור בכל הקהילות והיישובים שבהם נמצא מניין יהודים, אף על פי שלא הכול יודעים מי היה מחברה.

מי שהכניס בה את נשמתו ואת נפשו, סיים מאוחר יותר גם הוא את חייו ההרואיים על מוקד האש עם "שמע ישראל" על שפתיו.

פליקס בלוך (1898–1944), כל נדרי, בית הכנסת בעליית הגג, גטו טרזין