המצפן של אגודת ישראל

כ"ק הגה"צ רבי דב בער פרידמאן מטשורטקוב:

הגאון, הצדיק והמנהיג שנפטר בפתע שנתיים לפני פרוץ השואה.

לפני תשעים שנה נפטר צדיק מופלא ומנהיג דגול בפתע פתאום, והותיר אחריו חלל עמוק מאוד. זה קרה ביום כ"ד אלול תרצ"ו, בעיר הבירה וינה, שנתיים לפני ליל הבדולח.

האדמו"ר רבי בעריניו

נהרות הדם ששטפו את אירופה ותמרות עשן הקדושים שעלו השמַימה בשנים שלאחר מכן השכיחו מלב הניצולים את המקרים הקשים מנשוא שפקדו את עם ישראל בתקופה שלפני השואה, והיום, תשעים שנה אחרי, אנו צוללים אחורה, מתבוננים בקורות הזמן ההוא, ומשתוממים. היו אז מנהיגים מורמים מעם, קדושים וטהורים שכמעט אין ידוע עליהם היום, אולם אז הם נטלו חלק בראש במלחמת הקיום של כלל ישראל בין שתי המלחמות, והיוו "בריח התיכון" במערך העשייה האדירה למען כל הקדוש והיקר.

הגאון רבי בנימין זאב יעקובזון, מי שמוכר כיום בעיקר מפעילותו הכבירה ב"לידינגה" למען יתומות השואה (רב קופנהגן ושטוקהלם), הטיב לבטא תחושה זו בזיכרונות שכתב מייד אחרי השואה. דבריו של רבי בנימין זאב מכאיבים בנכונותם, שכן הוא אשר הכיר היטב את כל רובדי היהדות השורשית ברחבי מזרח אירופה ומרכזה. הוא היה בתוך צומת העשייה הרבנית הציבורית, ופעולתו, בייחוד במסגרת אגודת ישראל ו"קרן התורה" שלה, חבקה זרועות עולם.

כך כותב הרב יעקובזון לאחר השואה, בעט נוטף דם ודמעות מרות כלענה:

מחשבה אחת אוחזת ומזעזעת את כל קרביי: ה כ ל הכל אבוד. הקהילות ומנהיגיהן, האנשים המורמים והמון העם (…) איה הנשמה של ועד הישיבות, איה כל המורות של בית יעקב, איה החסידים והחסידות, איה כולם הנאהבים והנעימים…

כאשר מתה מרים שטרן, בתו היחידה של רבי יוסף נפתלי שטרן בסרט, היקרה והחביבה של בית יעקב, הצעירה החכמה, נשאנו כולנו נהי ובכי, והיום… מאות ואלפים מתו לנו! כאשר מת בנו של הגדול והמופלא רבי מנחם זמבה בשנת עשרים לימי חייו, אז נשאו לפני ארונו החידושים שחידש יניק וחכים זה, וכל תלמידי החכמים בפולניה בכו, והיום, נשאל אחרי גורלם של מאות אלפים זמבה, אחרי גורלו של הנוער העדין והיקר שידע אך ורק ללמוד את תורת החיים ולמות למענה, נשאל אחריהם, אחרי אבותיהם ואימותיהם, אחרי רבניהם ומדריכיהם, נשאל ונשאל (…) כאשר מת אליהו קירשנבוים בתוך עבודתו הגדולה בעד הציבור והכלל נשמעו הקולות בלי מספר: מי יתן לנו תמורתו? והיום, אנשי אמונה אבדו ומי מביא לנו תמורתם?…

אנחנו, היהודים באשכנז, ובשאר ארצות המערב, כאשר ראינו ששורותינו נתרוקנו, כאשר ראינו בקרב ארצותינו פשיעה ובגידה, אז שמנו ביטחוננו על המזרח (מזרח אירופה, י.ר.) על נחלתינו בלי מצרים שהייתה לנו שם. אך עתה, שנחלתינו זו נהפכה לזרים ובתינו לנכרים, יתומים היינו ואין אב. היהדות בפולניה, היהדות החרדית בפולניה הייתה הסמל לכוחנו הנצחי, להתחדשותנו התמידית, היא, הייתה ואיננה.

כזה היה הצדיק הפלאי רבי בערניו פרידמן זצ"ל, שהיה גאון עולם, צדיק נשגב ומנהיג בעל עוז ותעצומות שזכה להערכה והערצה מכל חוג ועדה.

בגיל חמישים וארבע עלה בסערה השמימה לאחר מחלה קצרה שפקדה אותו בסביבות חג השבועות של אותה שנה. פטירתו היכתה בתדהמה את הציבור האמוני ברחבי תבל, זאת ניתן ללמוד באמצעות עיון קל בעיתונות דאז, חלקה שמור בארכיון "גנזך קידוש השם". בעולם הגדול עוד לא ידעו על המחלה שתקפה את הצדיק, התקשורת לא הייתה חדה ומהירה כבימינו אנו, ולכן, בחלק מהעיתונים, מכונה פטירתו כ"פתאומית".

מי היה ר' בערניו ומדוע מותו בגיל צעיר כה העציב את "שלומי אמוני ישראל" באותה תקופה קשה, כשחרבו של מלאך המוות הנאצי כבר הייתה שלופה מעל העם היהודי, ומאות אלפי יהודי גרמניה הרגישו היטב את להט החרב הזו וחשו את הטעם המר של הרדיפות, הגירושים והמעצרים?

רבי דב בער מצ'ורטקוב זצ"ל נולד בצ'ורטקוב בסיוון ה'תרמ"ב (1882), לאביו האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב ולרבנית שבע רוחמה, בתו של האדמו"ר הזקן מסדיגורה. בילדותו העמיד לו אביו את המלמד ר' זלמן ברודר, אשר לימים אף שימש אותו בנאמנות.

רבי ישראל מטשורטקוב עם עם בנו הרהצ רבי דוב בעריניו

בי"ז בסיוון ה'תרנ"ט (26 במאי 1899) נשא את מרים, בתו של דודו האדמו"ר רבי יצחק פרידמן מבויאן. החתונה נערכה בעיר בויאן, שם התגורר לאחר נישואיו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה יחד עם אביו וחותנו. בתקופה זו זכה לעושר רב, הקים קרן גמ"ח עבור פליטי המלחמה וניהל בית יתומים בווינה, לצד היותו יד ימינו של אביו בפעילות הציבורית.

עם הקמת תנועת אגודת ישראל, הורה לו אביו לכהן כחבר בוועד הפועל העולמי של התנועה. הוא התמסר לפעילות זו בכל ליבו, וחסידי צ'ורטקוב כינו אותו "המצפן האגודאי".

לאחר פטירת אביו בי"ג בכסלו ה'תרצ"ד (1 בדצמבר 1933) ביקשו החסידים מבניו, רבי נחום מרדכי ורבי דב בער, לכהן כאדמו"רים. בתחילה סירבו, אך לאחר שאימם הורתה לרבי נחום מרדכי לקבל את התפקיד, הסכים לכך בתנאי שאחיו רבי דב בער ינהיג עימו יחד. רבי דב בער ניהל את החצר בווינה לצד אחיו, אך סירב לפתוח חצר משלו. כמו כן, דחה הצעה לכהן כאדמו"ר מחסידות שטפנשט לאחר פטירת קרובו רבי אברהם מתתיהו פרידמן.

אגב, בעיתונות התקופה, בעת פטירת אביו הק' מתואר ר' דב בער כיורש פוטנציאלי, וכתרים רבים ומופלאים נקשרים לראשו.

הוא היה ידוע כגדול בתורה, במושגי גדלות שגם המתנגדים הגדולים ידעו להעריץ.

מתוך ענוותנותו, לא קרא בעצמו קוויטלאך אלא העבירם לאחיו, אך הסכים לקבל פדיון נפש ולברך, באומרו: "כעת, כאשר אינני רבי, אוכל לברך אתכם, שכן אמרו חז"ל: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".

רבי דב בער נפטר בגיל צעיר לאחר מחלה קשה בכ"ד באלול ה'תרצ"ו (11 בספטמבר 1936), ונטמן באוהל אביו בווינה. לבקשתו בצוואתו, לא נכתבו על מצבתו תארים.

בנו אברהם יעקב, נפטר בגיל 12.

בנו רבי דוד משה (נולד בשנת ה'תרע"ד) נמלט מווינה לאנגליה לאחר האנשלוס. לאחר השואה סירב לקבל על עצמו את עול האדמו"רות למרות הפצרות החסידים, ונפטר בכ"ז בשבט ה'תשמ"ח. שניים מבניו ממשיכים את מורשת השושלת: הגה"ח המפואר דוב בער פרידמן באנטוורפן, והגה"ח המפואר רבי ישראל פרידמן במנצ'סטר.

בהיותו רוח החיים של קרן התורה פעל גדולות ונצורות, וכעדות ידידו הרב בנימין זאב יעקבזון שעבד יחד עימו ב"וועד הפועל" הוא היה "המצפן" של הפעילות החינוכית, ופעילות קירוב הרחוקים.

"קרן התורה" – שהוקמה בידי גדולי התורה לאחר חורבת עולם התורה בעת מלחמת העולם הראשונה ונוהלה על ידי ראשי אגודת ישראל, פעלה גדולות ונצורות. הקרן שתמכה בישיבות ומוסדות תורה בכל רחבי פולין, ליטא ועוד, הייתה בריח התיכון של עולם התורה ופעילותה תמכה אפילו במוסדות בארץ ישראל דאז. עשרות אלפי דולרים חולקו כבר בשנה הראשונה לפעילות הקרן, כאשר חלק גדול מהכסף הושג בעמל ויזע על ידי צדיקי בית רוזין זיע"א, בייחוד הרה"ק ר' מרדכי שלום יוסף שהיה אז אברך צעיר אך כבר אז שימש כ"נשיא הקרן".

חודש לאחר פטירתו כתב עליו רעו הרב יעקובזון:

שלושים יום עברו מיום הסתלקותו של רבי בער פרידמן. שלושים יום, שבהם התעוררנו ע"י "הימים הנוראים", שבהם חגגנו את "זמן שמחתנו", שבהם הרגשנו את ההתרוממות של "שמחת התורה". בכל הימים האלה עמד הוא לפנינו, וכבשנו את יצרנו שלא להתאבל, שלא לבכות, כדי לאמת את דרישת החכם מכל אדם: "ביום טובה היה בטוב". אך עתה, כשימי החול באו, ימי העבודה, וכל אחד מאתנו יוצא לפעלו, ומי שהוא מפעילי האגודה, מי שמתחיל מחדש את עבודתו לטובתה, הוא: "וביום רעה ראה"! הוא רואה מחדש לפניו את יום הרעה ונפשו תרע לו: אני מוכרח לעשות את מלאכתי, והוא, היקר ביותר, המסור ביותר, האמיתי ביותר, הוא איננו. גדול הכאב, גדולה המרירות, כי כולנו, שהכירו את האיש, ומפני שידענוהו כבדנוהו, כולנו יודעים, "כי נלקח ארון האלקים", רבי בער'ניו איננו – ונלקח ממנו מצפונה של אגודת ישראל.

אנו מבכים אותו כמו שבני ישראל בכו את משה, כי כאשר ראה בקרב מחננו הופעות, שהסכינו או רק טשטשו את הרעיון הטהור של אגודת ישראל, אז עמד בפרץ כמשה בחיר ה', והוכיח בדברים חזקים, דברים שיצאו מעומק לבו הטהור, וכן נכנסו ללב.

אנו מבכים אותו כמו שכל בית ישראל בכו את אהרן, כי הוא היה מלא אהבה לכל זולת, כקטן כגדול, כאיש וכאשה. עוד על ערש דוויו, עוד מתוך יסוריו הכי גדולים, הוא דאג לקדושת הבית ולטהרת המשפחה.

אנו בוכים אותו כמו שהדור בכה את רבי, שספדוהו בכל הכרכין. כי כמו רבנו הקדוש כן דאג הוא עבור למוד התורה. חנוך הנוער, לו הקדיש רבי בער את כל עתותיו, לחדר מסר את נפשו הטהורה. תמיד זירז את מנהלי ה"קרן התורה", לחזק, לשפר ולבנות את בתי תלמוד תורה. הוא זירז להכין לנוער מקצועות שמבטיחים את היהדות ואת יושר בעליהם. כסולם מוצב ארצה וראשו הגיע השמימה, כן היה הנוער, נוער האגודתי.

וכאשר הוא הלך מעמנו, הבן הגדול של האב הגדול, בנו של האדמו"ר הקדוש מצ'ורטקוב רבי ישראל פרידמן זצ"ל, זכרנו את השעה שרבנו הקדוש הלך לעולמו, ושמענו את הדברים שדבר רבנו הקדוש באותה שעה, שמענו והבינונו: "לבני אני צריך". נכנסו בניו אצלו. אמר להם: "הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה" (כתובות קג.).

אנו שומעים את דבריו האחרונים של רבי בער'ניו היקר והאהוב. ודבריו אינם מופנים לבן ולבת לבדם, ליוצאי חלציו היקרים, שהם יכבדו ויקדשו את זכרונו באהבתם לאם ובשמירת הקדושה ששרתה על ביתו המורם, דבריו מופנים לכל אלו שהיו קשורים בו בעבודה עבור האגודה. בכל אלו שאהבו כמוהו את האגודה, בכל אלו שראו כמוהו באגודה את הצלת עם ישראל, בהם ראה את בניו. לבני אני צריך, ואם אני בעצמי לא אוכל לבנות עוד את בניננו, יבואו הם וישלימו מה שאני התחלתי ולא גמרתי.

הזהרו בכבוד אמכם: אגודת ישראל היא אמכם, כבודה, שמרו את משמרה, שלא יעדיפו את רעיונה, שמרו את משמרתה, שלא יעמדו זרים במקדשה, שלא יחלישו את כחה ושלא יחשיכו את זהרה. עשו ועשו, תחזקנה ידיכם, כי עם ישראל זקוק לה במלחמתו הקשה עבור האמת.

נר יהא דלוק במקומו: ידעתם כי כל ימי הלכתי והתעסקתי באורו של עולם. כל ימי לחמתי למען זה, שכל הנוער שלנו ילמוד. תמיד הדגשתי, שהישיבות הן מקור חיינו. אך הן תלויות בכחן ובהשפעתן ממצב החדרים. החדרים הכי טובים הם הם השער לישיבות הכי טובות. "אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן – ואז: "ובנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים (שבת קיט:).

שלחן יהא ערוך במקומו: זכרו ואל תשכחו מה שדרשתי תמיד בישיבות ה"ועד הפועל". אם אין קמח אין תורה. אנחנו מחויבים לשאת את משאת הבחורים, אחרי שעזבו את החדר או את הישיבה, להכין להם את המרעה שיפרנס אותם "בכבוד". האגודה מחויבת לעשות את מלאכתה גם בזה, כי בבית המקדש היו המנורה והשלחן גם יחד.

מטה תהא מוצעת במקומה: "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר". הזהרו בטהרת המשפחה, כי רק הטהרה מקרבת את השכינה. טהרת המשפחה היא הערב לעתידה של המשפחה, לעתידו של הכלל כולו.

רבי ישראל מטשורטקוב עם עם בנו הרה"צ רבי דוב בעריניו

כן אנחנו שומעים את הקולות, שמדברים אלינו בשמו של רבי בער, שמדברים אלינו מתוך קדושת חייו ופעולותיו. הוא מזהיר ומזרז ומלהיב אותנו אחרי מותו.

וכן אנו שומעים קולו של רבנו הקדוש: "הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום". גדולים אינם רוצים שיעמדו הם במרכז מחשבותינו ורגשותינו. אחרי שספדנו על האבדה, דורשים מאתנו שנחזור לחיים ולפעולות החיים, לפעולות חיים גדולים. רבנו הקדוש אמר לחכמי ישראל לחזור אחרי השלושים ללימודם, לישיבה; רבי בער קורא לנו לחזור לעבודה. הוא קורא: שובו לעבודה לטובת האגודה, כל איש ואיש אל מקומו, זו הדרך להודות לי, זו הדרך לשמור לי את משמרת האמונים ואת ברית האהבה.

לשם שמים! זה היה כח חייו. ממנו דקדוק מעשיו, ממנו אהבתו ורכותו כלפי הבריות וקפדנותו נגד עצמו, ממנו מרצו, ממנו אהבתו לאגודה שאין דוגמתה, ממנו אישיותו הכבירה. אהבנו כולנו את האיש הטהור הזה, אהבנוהו מתוך יראת כבוד.

"מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו" – אם נלך אחריו כבנים ובונים, אם חיות גם בנו תמימותו, אצילותו, עדינותו וחסידותו, אז נהיה כולנו לשמו ולזכרו תאות נפש.