באחד הימים הגיע לגנזך קידוש השם טלית קטן שלפי גודלו נראה היה שייך לילד קטן וצנום. הטלית (קטן) הגיעה מאירופה ושרדה את השואה. היא הייתה צמודה לגופו של נער יהודי שקפץ מהרכבת וניצל בנס.
צורתה של הטלית די מוזרה. היא נראית תפורה באופן חפוז מתוך בגד ססגוני שהיה אולי מיועד לילד קטן או לאישה. הבגד הזה, נקרע, נפרם ונתפר מחדש: נגזר בצורה של ארבע כנפות, נקשרו בו ציציות זעירות, וכך עבר עם הנער היהודי החסידי את כל הגלגולים עד שהגיע לארץ הקודש.
הטלית קטן הזה הוא פריט אחד מתוך אוסף מרגש במיוחד שנקלט בימים אלו בגנזך קידוש הם, מעיזבונו שלניצול השואה אריה ליברמן ז"ל.
אריה לייביש, יליד אחד הכפרים שבאזור מונקאטש ("דוסינו"יש שמזהים אותו עם "דיסיניע") הביא עמו את הטלית קטן לארץ ישראל, והנכד שלו, אברך כולל חשוב שזכה להקים בית של תורה ויראת שמים, היה בנפשו שהבגד שאבותיו היו מוכנים למסור עליו את הנפש, ישמש לזיכוי הרבים במסגרת פעילות הקודש החינוכית של גנזך קידוש השם.
הציציות הללו אין להן צורה של טלית קטן משום סוג. במאגר התמונות של גנזך קידוש השם יש תמונות של ציציות מכל הדורות ומכל המקומות, אבל בשום מקום ובשום זמן לא נתפרו כך ארבע כנפות. זה בגד של מסירות נפש שאם אוהבת תפרה במהירות למידותיו של ילד שנאלץ לברוח. הייתה זו חגורה ססגונית שהוסבה לציצית כדי שלילד תהיה שמירה. הוא הצליח לקפוץ מהרכבת שדהרה לתחנה הסופית, וכשהציצית לגופו הצליח להגיע ליער. ביערות של מרמרוש חבר לפרטיזנים וכך שרד עד לשחרור
פריט נוסף, יקר ערך, שהגיע לגנזך, מאותו עיזבון, הוא התפילין.
כאשר קפץ הנער, אריה לייב, מהרכבת עדיין היו התפילין איתו, אך מהר מאוד הבין שאת האוצר הזה לא יוכל לקחת עמו ליער. התפילין העתיקות היו אז בנות 200 שנה, גדולות מהרבה מהתפילין שאנו רגילים להם היום.
הנער עמד לפני החלטות גורליות. הוא ידע שעם התפילין לא יוכל לברוח והרי כתוב "וחי בהם"! הרוצחים ארבו בכל פינה ודם יהודי נשפך כמים. בלב כבד נאלץ להיפרד, מהן והחביא אותן בבית כנסת בכפר הקרוב, וכך נמלט ליער, רק עורו לגופו, מכוסה בבגד קל ועטוי ציציות זעירות אותן תפרה לו אימו מתוך אהבה ותפילה.
תמה המלחמה הנער שרד. הוא זכר את שם הכפר בו הסתיר את התפילין ונמשך אל האוצר שהחביא שם כמו צמא למים. הוא הגיע לבית הכנסת ומצא את התפילין במקום שבו הטמין אותן.
לאחר מכן מיהר הנער לחזור לביתו, הוא דהר בדרך לא דרך לעבר הכפר שבו גדל, וגילה שמכל הטוב והמוכר לו לא שרד כלום. הבית היה בידי זרים והדמויות הטובות, דמויות הילדות שמילאו אותו חום ואהבה בכל השנים הקשות, כבר לא היו. הן שוכנות בעולם שכולו טוב תחת כנפי השכינה.
בשקט נקש על דלת ביתו. דלת עץ מוכרת ואהובה, ופתח לו גוי שמן ומגושם. גוי שגזל את ביתו ואת כל התכולה שהייתה בו. הגוי טען שאין בבית שום דבר ממה שבעליו הקודמים הותירו. "קניתי בית ריק ובבקשה אל תבוא לכאן יותר, זה מפריע!"
ופתאום, בסערת הוויכוח, הבחין הבחור במנורת החנוכה שלהם, מנורה עשויה כסף טהור שבה הדליק אביו את נרות החנוכה כל השנים.
הוא ביקש את החנוכייה, אבל "בעל הבית" לא התכוון לוותר על הפריט היקר. הבחור פרץ בבכי והציע לגוי שימכור לו את החנוכייה בעד כל סכום שירצה.
אחרי משא ומתן קשה הוא רכש את המנורה וזכה להגיע עמה לארץ ישראל.
החנוכייה נמצאת בבית הנכד, הרה"ג ר' אמיר ליברמן שליט"א, מתלמידי החכמים בעיר חדרה, ובה הוא מדליק את הנרות מידי שנה בימי החנוכה.
הציצית והתפילין נמצאים מעתה בארכיון גנזך קידוש השם והם יוצגו בפני מבקרים, תלמידים ותלמידות, מכל החוגים והעדות, שיתבוננו במוצגים ויהרהרו במשמעות הטמונה בהם.
תפילין שנכתבו לפני 250 שנה, עברו פוגרומים ומלחמות, עברו את השואה הנוראה, והנה הם כאן, בארץ ישראל, הנה הם כאן לפנינו, אות ועדות כי עם ישראל חי וכי "כל כלי יוצר עליך לא יצלח".
