זאמושץ', עיר ואם בישראל
בין המצרים תשפ"ו, בני ברק, רשמי ביקור.
קבוצת המבקרים ביקשו אינפורמציה על העיירה זאמושץ', עיירת אבותיהם מדור דור.
המידע שהיה להם עד כה הסתכם בכך שרבנו יואל בעל שם, מ"בעלי השם" בדורות שלפני חיי הבעל שם טוב הק' מייסד החסידות, התגורר בזאמושץ', ומכיוון שכך, הרי הורתה ולידתה של החסידות הושפעה מזאמושץ', שכן לפי מסורת חסידים אחד מרבותיו של הבעש"ט היה רבי יואל בעל שם מזאמושץ'.
האנשים רצו לראות תמונות, עדויות, רוצים לשמוע על ה"עיירה" ולקרוא עליה, ובגנזך קידוש השם יש חומר רב על זאמושץ', כמו שיש על אלפי ורבבות ערים ועיירות ישראל בכל העולם כולו. הארכיון מסודר ומלא בחומר ארכיונאי רב ערך, ויש אנשים טובים ומוכשרים שיכוונו את המבקרים לעבר מה שהם מחפשים. אנו מתבוננים בהפתעה שעל פני המבקרים ומבינים בפעם המי יודע כמה שהקמת המוזיאון היא כורח המציאות עבור מאות אלפים יהודים מכל העדות והחוגים מהארץ ומהעולם, וכי כבר הגיעה השעה לכך.
למשל, צאצאי רבי יואל מזאמושץ' התרגשו לגלות על זקנם ה"בעל שם מזאמושץ' " כי הרבה יותר מפרסומו כ"רופא" ומושיע קנה לו שם בעולם כולו כראש הישיבה בזאמושץ', אשר ראשיתה היה מצער, כי בייסודה לא הורשו להתגורר בה כי אם מתי מעט יהודים ספרדים, סוכניו המסחריים של הנגיד הידוע דון יוסף נשיא[1], אבל מהר מאוד התפתחה כעיר גדולה ומרכזית שרבבות יהודים יראים ושלמים חיו בה וגידלו בה דורות ישרים מאות בשנים עד שעלה עליה הכורת בשנות הזעם וכילה בחמת זעם שארית ישראל.
בית הכנסת העתיק של זאמושץ' היווה יצירה ארכיטקטונית מרהיבה ביופייה וצורתו ההדורה מתוארת בספרות חוקרי הבנייה הפולנית העתיקה. התמונות ששרדו מתיעודי בית הכנסת הגדול והמפואר אכן משקפות היכל נהדר וגדול, מרוהט בפאר והדר ומקושט באלמנטים יוצאי דופן.
"זאמושץ' איננה 'עיירה'. היא עיר גדולה שלפני השואה מנתה יותר מ-12,000 יהודים. זאמושץ' הייתה עיר של תורה וחסידות, ועל מה שעברה בימי השואה קשה לדבר, כי העדויות שיש לנו על הסוף המר הן קשות מנשוא.
את התיאורים על סופה של העיר אנו חוסכים מהמבקרים, חלקם מבוגרים ורגישים. האוקראינים הפליאו ברשעותם ואכזריותם עם יהודי זאמושץ', אבל כשאנו שולפים עדות על זעקה נוראה ונוקבת של 'שיר המעלות' שבקעה מפי מאות יהודים שגדשו את האולם שאליו גורשו יהודי זאמושץ' לפני הריגתם על קידוש השם, לא נותרו עיניו של אף אחד יבשות. גם ותיקי גנזך קידוש השם שכבר סיפרו, תיעדו והרצו על הכול, דמעו לנוכח העדות הנוראה, מגילת איוב שמספרת על כיליונה של עיר ואם בישראל, שחיי תורה וחסידות פיכו בה מדור דור.
בשעה שכלאו בעיר איז'ביצה את יהודי זאמושץ' המגורשים, נכנסו הרוצחים למקום הכינוס שהיה צפוף ומלא מפה לפה. גרמני יליד פולין (פולסקדויטשע) פרץ בחמת זעם לתוך ה'אולם' הצפוף, וכלב שחור ואדיר בעקבותיו. הגרמני, מאטס שמו, רובה אוטומטי כבד בידיו, ואש רושפת מעיניו. הכלב חולל שמות בקרב כל מי שעמד בדרכו ונעץ שיניו בגופם הטהור של אנשים, נשים וטף. הגרמני עמד וקילל, עמד וגידף, ובכל פינות האולם כולל היציעים, מצטנפים יהודים מפוחדים וגועים בבכי. רבים מהיהודים כבר שכבו ללא רוח חיים, ורבים עוד יותר שכבו פצועים ברמות שונות, לחלקם נטרפה הדעה, אלה יצאו בשירים ומחול… ואז, לפתע, מאיזו פינה בקעה שאגה איומה:
שששששש זאל זיין שטיל, שיהיה כאן שקט! אנא שקט!
ונהיה שקט.
יהודים! רעם קול אדיר. הבה נכשיר עצמנו לקראת קידוש השם! אולי עלינו למרק עוונות של כל הדורות, אפשר… אל נא נתייאש, הבה נלך לשחיטה בשמחה ובהתלהבות כמו עשרת הרוגי מלכות, כך ייפתחו לנו שערי גן עדן, ונינצל מדינה של גהינום! נו, הבה נצעק שמע ישראל!
ופתאום, שאגה איומה ונוראה הרעידה את ההיכל, נער וזקן, נשים וטף, פשטו ידיהם למעלה והתייפחו ביבבה איומה אחת שהרטיטה לבבות:
'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ".
את העדות הזאת מסר ניצול השואה יעקב שוארץ מלוס אנג'לס, וסיים:
"באותו יום שככה מעט חמסנותם של בעלי האגרוף. כנראה שה'שמע ישראל' של מאות ילדים ונשים, חולים וזקנים, ריככה את ליבם…".
עוד קטע מעדותו, על "הלילה האחרון של יהודי זאמושץ' באולם הקולנוע באיזביצ'ה":
"היום העריב, בלילה ההוא השתררה דממה גדולה באולם כלאחר סערה, רק מפינה נשמע יהודי אומר 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך' בניגון עצור, חרישי.
באותו לילה, לא ישן איש. הכל התכוננו לקראת סופם והשלימו עם מר גורלם. (…)
כשהאיר השחר פתח יהודי ישיש, שישב ביציע, באמירת תהלים. מיד הצטרפו אליו הנמצאים באמירת פרקי התהלים , שנמשכה עד השעה 12 בצהריים בערך…".
יהודי זאמושץ' עובדים ב"קו אוטו" – עבודת כפייה בשנת 1941, לפני 85 שנה בדיוק
מעצר יהודים בזאמושץ'. 1941
גירוש מזאמושץ', 1942
עבודת כפייה. יהודים נשואי פנים עובדים פרך בזאמושץ'. כיכר זאמושץ', 1942
הגירוש מזאמושץ', 1942
עדות קורעת לב על גורל יהודי זאמושץ' המגורשים:
היה קר. האדמה הייתה מכוסה שלג ובוץ. בתנאים כאלה ובאמצע סופת שלגים, הגיעה משלוח גדול מזאמושץ'.
כל היודנראט היה על הרכבת. לאחר שכולם התפשטו ועמדו עירומים, כרגיל, הגברים נדחפו לעבר תאי הגזים והנשים לצריף ה… כדי שיגלחו את ראשן.
אבל מנהיג היודנראט קיבל פקודה להישאר בחצר. השומרים האוקראינים לקחו את המשלוח וכל יחידת האס אס של בלז'ץ הקיפה את המנהיג היהודי. איני יודע את שמו. ראיתי גבר בגיל העמידה, חיוור כמת, אך רגוע לחלוטין.
אנשי האס אס הורו לתזמורת בחצר להמתין לפקודות נוספות. התזמורת – שישה נגנים – הוצבה בדרך כלל באזור שבין תאי הגזים לקברי האחים. הם ניגנו כל הזמן – יום אחר יום – תוך שימוש בכלים שנלקחו מהמתים.
עבדתי בקרבת מקום בעבודות בנייה, וראיתי את כל מה שקורה. אנשי האס אס הורו לתזמורת לנגן את "הכל חולף, הכל עובר" – "Es geht alles vorüber, es geht alles vorbei", ואת השיר "שלושה שושנים" – "Drei Lilien", שהמילים שלו מתארות את הגעגועים והפרידה מהחיים, תוך שימוש בדימויים מעולם הטבע. בחלילים, כינורות ומפוחיות. זה נמשך זמן מה. לאחר מכן הם העמידו את מנהיג היודנראט אל הקיר והחלו להכות אותו בראשו ובפניו בשוטים. אלה שעינו אותו היו אירמן – איש גסטפו שמן – שוורץ, שמידט וכמה מהשומרים האוקראינים.
ריכוז משפחות יהודיות בזאמושץ'
קורבנם נצטווה לרקוד ולקפוץ לצלילי המוזיקה תוך כדי שהוא מוכה. לאחר מספר שעות, הוא קיבל רבע כיכר לחם ואילצו אותו לאכול – תוך כדי שהוא עדיין מוכה. הוא עמד שם, מכוסה בדם, אדיש, רגוע מאוד. לא שמעתי אותו גונח אפילו פעם אחת. ייסוריו נמשכו שבע שעות.
השעה הייתה שש בערב כאשר איש הגסטפו שמידט דחף אותו לעבר קבר, ירה בו בראשו ובעט בגופה על ערימת הקורבנות שהומתו בגז.
זאמושץ', העיר הגדולה, נחרבה כליל. אכן, עם פרוץ המלחמה נמלטו ממנה אלפי יהודים ועברו את הגבול לרוסיה, אולם מבין הנותרים לא שרדו רבים, הי"ד.
על עיירה זו וההווי שלה נספר בעזרת ה' ביריעה הבאה. כן נשתדל לספר על העיירות שסבבו את זאמושץ', גם המה מלאו יהודים ישרי לב ונקיי כפיים, ה' ייקום דמם.
"השותק" – מדמויות העיר
"השותק נפטר בשנת 1929 בעיר צ'ורטקוב, בפולין, בגיל 83 שנה. האיש שתק כ-40 שנה.
הייתי רופאו עד סוף ימי חייו.
כמעת לעת (יממה) לאחר מותו פרצו לחדרו במרתף ומצאו אותו מונח על הרצפה – ובגופו לא נגעו העכברים,
אף על פי שבזמן חייו שרצו ב'מעונו'.
לא רק בעיר צ'ורטקוב ובסביבתה יצא לו מוניטין בתור שותק, אלא אפילו במרחקים. לא פסק מלעסוק
בתורה ומהתפלל יומם ולילה. כשהיה זקוק לדבר מה היה משתמש ברמיזות, בתנועות ידיו, בנהימות 'נו, ע, אי, א', וכאשר סוף סוף לא תפסו את רמיזותיו כתב על פתקה את בקשותיו. ידעו שהשותק שלט בארבע שפות: באידיש, בלשון הקודש, בפולנית וברוסית. חסידי צ'ורטקוב העריצו אותו מאד ואנשי צ'ורטקוב (אפילו הנוצרים) התיחסו אליו ביראת הכבוד והערצה רבה בראותם את התנהגותו ודבקותו בעבודת הבורא.
לפני המלחמה הראשונה התבודד השותק לגמרי והסתגר בחדרו המיוחד 'ד' על ד' ' שבחורבות ארמון הרבי, ולא נתן לשום איש לגשת אליו. רק ליחידי סגולה הייתה דריסת רגל. הוא הסתגף בסיגופים שונים ואפילו ל'מקוה' לא הלך. איש אחד היה רגיל לבא אליו בכל ערב שבת ויצק על גופו שבעה דליי מים, וזה שימש לו בתור 'מקוה'.
בזמן המלחמה הראשונה שמש אותו נוצרי אחד בשם 'ניסטורקו'. בשעה ארבע אחר הצהריים סעד את לבו ועד שעה שתים עשרה בלילה התעסק בעבודת הבורא. לא שכב במיטה, ישב על יד שולחנו וראשו נתמך על ידו וככה ישן. בשעה שלוש בבוקר התעורר יום יום וערך 'חצות' והוריד דמעות על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.
על שולחנו היה עומד בקבוק מים גדול ובתוכו שטו דגים קטנים, ובכל שנה שמשו לא המים הללו לעריכת 'תשליך'. בשר אכל פעם בשבוע, רבע עוף לשבת שבשל בעצמו. כל ימי המלחמה הראשונה פרנס אותו משה ליב אורבך ע"ה ונשים אחדות שהביאו את המזון על ידי ניסטורקו השמש.
לו היה השותק פותח את דלתו לרווחה היו נוהרים אליו חסידים מכל קצוות הארץ והיו מביאים לו 'פדיונות'. בזמן המלחמה, אחרי החורבן של כל ארמון הרבי, הביאו למרתפו נוצרים וגם חיילים רוסים עצים להסקה ומזון ברווחה, אף על פי שמצב יתר היהודים בעיר היה קשה מאד לעיתים.
ר' שמואל בן ר' מאיר פרומקין או פרומר נולד בשנת 1846 בכפר סלאווצין, היה גר בקונסקא וואליא (זדאנסק באידיש) מחוז זאמושץ'. אמו ילדה אותו בגיל 50. הוריו היו אנשים פשוטים, 'ישובניקס', ולא נתנו לבניהם שום חינוך עברי, אך השותק כשגדל והצטיין במוחו העילוי מסר אותו אביו לרבי מגענשעוו ועסק בש"ס, בפוסקים, ולמד אצלו עד חתונתו וממנו קיבל סמיכת רבנות. ברם רב שמואל לא רצה להשתמש בכתר של רב אלא עסק במסחר מתכת, נחושת, עופרת ואבק שריפה.
את החומר הזה החזיק במרתפו בסודי סודות ואפילו לבני משפחתו, אשתו ושלושת בניו לא היה שום מושג על דבר מסחרו זה. וכאן מתחילה הטרגדיה שלו השזורה באגדות שונות. ברם האגדה העיקרית שהייתה רווחת בימים הללו היא כדלקמן:
פעם נתלקח איזה סכסוך בינו לבין אשתו ור' שמואל קילל אותה קללה נמרצת – שתישרף. וכך היה.
אשתו ירדה למרתף לחפש דבר מה ובידה נר דולק, וזה נפל מידה וכדור אבק השריפה התפוצץ, ובעטיה של ההתפוצצות נהרגו אשתו ושתי בנותיו. בתו השלישית ניצלה בדרך נס.
ר' שמואל הצטער מאד, כי סבר שבגלל קללתו נגרמה התאונה האיומה הזאת. ר' שמואל ארז את חפציו, לקח אתו 90 רובל, הנדוניה שהכין בשביל בתו השלישית, ונסע לרבי מצ'ורטקוב – רבי דוד משה פרידמן, בנו של הריזנאי – על מנת להוציא 'תשובה' ממנו. 'א זא צונג דארף שווייגען' (לשון כזו חייבת לשתוק), אמר הרבי. מן היום ההוא והלאה קבל עליו ר' שמואל את דברי הצדיק ושתק עד יום מותו.
על מצבתו שעמדה עוד באביב 1944 אחרי חורבן כל הישוב היהודי ובית העלמין היה כתוב:
'ר' שמואל בן ר' מאיר השותק'.
קטע עיתונות על "השותק" עם גרסה מעט שונה.
[1] "וכן ברצון הקנצלר שרק יהודים פרנקיים יתיישבו פה. בשום אופן אינו רוצה ביהודים מקומיים" (מכתב לתורכיה, משה הכהן – ה' שמ"ז, זאמושטש). שמונה שנים התקיימה קהילה ספרדית בעיר זו, בתמיכת הקנצלר יאן זמויסקי, אולם מהר מאוד התפרקה קהילה זו לטובת קהילת יהודים מזרח-אירופית גדולה ופורחת. בשנת ת"ח כבר חיו בזמושטש הרבה יהודים, חוץ מפליטים מערי ועיירות הסביבה שנמלטו למבצר של זאמושטש מאימת הפרעות.
